#
מצרור הספרים ששאלתי לאחרונה בספרייה, זה היה הספר שהיו לי ממנו הציפיות הנמוכות ביותר. שאלתי אותו בזכות המתרגם, <mark>רמי סערי</mark>, שהתפעלתי מתרגומים שלו של ספרות נידחת. חשבתי ששוב אקרא על גיבורה שבאה מתרבות נחשלת, התגברה על קשיים והנה היא מספרת על זה. חשבתי שאקרא האשמה - לאו דווקא מפורשת אך עוצמתית - את הקוראים, הנאורים כביכול, שהם אנשים פריבילגיים שאינם יודעים מניסיון מה זו נחיתות ומה זו גזענות ומשחקים

#
<mark>רמי סערי</mark> – שתרגם את הנובלה הזו מפינית – כותב חיבור מפורט ודקדקני המנתח את היצירה של ולטרי באופן ידעני ומשכיל. אי אפשר להתווכח איתו – הידע שלו (גם) לגבי התרבות הפינית הוא עצום ולו רק בזכות תרגומיו הרבים של יצירות שנכתבו בשפה. אבל אני יכולה לקרוא ספר רק מהעיניים שלי ולשפוט אותה רק באמצעות הכלים התרבותיים שיש לי.

זה סיפור מעניין עם סוף ידוע מראש (ולא כי ולטרי זורע רמזים מתחילת הסיפור). את הסי

סיפורים שיש בהם משולש רומנטי הם בד"כ קונספט שמצית את הדמיון. האפקט של סיפורים כאלה מסתמך לרוב על הנחה שמדובר במצב זמני וכי משולש רומנטי אף פעם אינו שווה צלעות, ובסופו של דבר משלוש ייצא אחד או קירחים מכאן ומכאן.

המשולש הרומנטי של אהו מתרחש בפינלנד של המאה ה-18. יוּהָה הוא איכר פיני מבוגר ונכה, בן למשפחה מבוססת. מריה, רעייתו הצעירה, גדלה בבית משפחתו מאז הייתה קטנה, לאחר שאמה, שפחה שברחה מקרליה (

זו אינה ביקורת ואינה מתימרת להיות. זו המלצה ונסיון לנתח את השפעת שירתה עלי, לצורך ההמלצה בלבד. אין לי הכישורים לנתח שירה, אך אולי יספיקו כישוריי לשכנע מי מכם להנות משירתה הנפלאה.

הקדמה, הפרטים לקוחים מתוך "טקסט":
"הסופרת והמשוררת הפינית אוה קרין קילפי נולדה בפברואר 1928. קילפי פרסמה יותר משלושים ספרים: שירה, רומנים, קובצי סיפורים קצרים, ספרי זיכרונות, מסות ותסכיתים. יצירותיה תורגמו לשפות רבות

נמוגות הזיכרון

יש לנו חברה שלא מרפה, בכל מפגש בינינו היא שואלת, מתי כבר נסע ללפלנד בחורף, ותמיד אני חוזר על אותם הסברים, סוזנה למה לי לצאת אל הקור הנורא, ללבן האין סופי של השלג, לעצים הנראים כמו שלדים עירומים בשלכת, ללילה האין סופי העוטף את הכל ולבטח יוצר דכדוך גדול.

אך ביני ובין עצמי אני מוכן להודות, כי לפינלנד הייתי מוכן לצאת בקרירות הסתיו, שהיא עבורי יותר מתמיד משאת נפש, על רקע הקיץ הרותח

החיים בקטלוניה הכפרית בתחילת המאה הקודמת ועד למלחמת האזרחים האכזרית שהסתיימה במשטר הפשיסטי תחת שלטון פרנקו, מסופרים דרך עיניה וזכרונותיה של גיבורת הסיפור קונשה.
הספר מחולק לשלושה חלקים כאשר כל חלק מוקדש לתקופה אחרת בחייה לפי סדר כרונולוגי: תקופת הילדות, תקופת הנערות והבגרות וכלה בתקופה בה קונשה כבר זקנה (או לפחות כך היא מרגישה), אם לילדיה הנשואים וסבתא לנכדים.

קונשה, בת חמישית למשפחה כפרית קש

#
בהרים מושלגים אורב רוצח לקורבנו. הוא צעיר, רווק והגבר האחרון במשפחתו. מאחוריו שבעים שנות נקמת-דם ו-44 קברים. הוא ממתין לקורבנו – אותו אינו מכיר במיוחד, אינו עויין במיוחד, אך הוא כפוי להרוג כי אי הריגתו יהיה בושה גדולה למשפחתו המורחבת. כאשר ירצח את קורבנו יהיו לו 24 שעות של חסד בהן יהיה מוגן מרצח. בזמן זה עליו להשתתף בסעודה עבור המת. אם משפחת הנרצח תסכים – יהיה לו חודש ימים שבו יהיה מוגן מנקמה,

השבועות האחרונים אינם מותירים לי כמעט זמן לקריאה. קצב הנסיעות הוא אינטנסיבי ובנוסף לכך החיים כידוע לכולנו נוהגים להפתיע עם כל מיני בלת"מים. אך בין שתי נסיעות לאלבניה, מצאתי את הזמן לקרוא עוד אחד מספריו של גדול הסופרים האלבנים, איסמעיל קאדרה.

זהו ספרו השלישי של קאדרה שאני קורא אחרי "אפריל שבור" ו"התאונה", וכמו ספריו האחרים גם ספר זה אינו ספר קל לקריאה. קאדרה כותב כאן על הדיקטטורה האלבנית שחווה

כשאני מקבלת לידיי ספר, אני מסתכלת על הכריכה, על שם המחבר, הכותרת, על האמ;לוקים על הצד האחורי. אני מנסה לשער לעצמי את העלילה האפשרית, את סגנונו של הסופר, את החלוקה לפרקים, מקצבו של הסיפור. עם כל הספרים שקראתי בחיי, מעולם, אבל מעולם לא תאמו ציפיותיי את מה שהתרחש בין הכריכות, תמיד זומנה לי הפתעה שכלל לא יכולתי לשער. גם אם לא תמיד הספר מצא חן בעיניי, הפתעה כלשהי חיכתה לי שם תמיד.

והפעם ההפתעה הייתה