“אזהרת ספויילר- יתכן ואחשוף מספר פרטים מהעלילה
הרומן כיכר היהלום מאת מרסה רודורדה נקרא לעיתים קרובות דרך פריזמה פמיניסטית, אך ניתן להציע קריאה אחרת – אנושית ורדיקלית יותר – הרואה בו כתב אשמה נגד עולם הנשלט בידי ערכים גבריים של כוח ושליטה, ומציעה במקומם קיום אחר, המבוסס על חמלה, פגיעות וקשר אנושי. הרומן מתחיל בספור אהבתם של קימט ונטליה, שני בני אדם – גבר ואישה – שנלכדים יחד במוסכמות של מגדר, עוני, ומצוקה. נטליה וקימט אינם רק קורבן ותוקפן, אלא בראש ובראשונה זוג צעיר, חסר משאבים, שכל אחד מהם מנסה בדרכו לייצר חיים בתוך עולם קשה וחסר חמלה. קימט מגלם את האידאל הגברי הקלאסי: הוא שואף לבנות, לשלוט, להוכיח את גבריותו בעבודה פיזית ובהובלת הבית. הוא בונה רהיטים, מגדל יונים, יוצא למלחמה – אך גם נכשל שוב ושוב ביצירת אינטימיות ושותפות. נטליה, לעומתו, פועלת מתוך קודים של נשיות: היא תופרת, מיפה את הבית, מנקה, מארגנת, מטפלת. אך עשייתה אינה רק שרותית – היא בונה בית, שומרת על המבנה הפנימי, מעניקה משמעות גם בפרטים הקטנים. שניהם, בדרכם, עושים את מה שהחברה לימדה אותם: הוא מציית לדמות הגבר הלוחם, והיא לדמות האישה המסורה. בתוך כך, לא מתקיים מאבק ישיר בין המינים – אלא מאמץ משותף לבנות חיים בצל מחסור, כאוס וציפיות תרבותיות שאינן מרפות.
זוגיות זו אינה שורדת, שכן קימט מחליט לצאת למלחמה נגד פרנקו ומת בה. מותו של קימט מחדד את הניגוד בינו לבין נטליה: הוא בוחר להילחם – והיא נותרת לחיות. הוא יוצא אל ההיסטוריה, למלחמה הגדולה, למען רעיון; היא נשארת בבית, עם הילדים, ועושה את מה שצריך כדי לשרוד. מותו של קימט מסמן ברומן לא רק את קריסת האפשרות לגאולה הרואית, אלא את קריסתם של ערכים גבריים מסורתיים – גבורה, אידיאולוגיה, חתירה לשינוי באמצעות כוח ומעשה. לא מדובר במוות נשגב או מעורר השראה, אלא בהיעלמות כמעט אילמת, חסרת תהילה, של גבר צעיר שביקש לתקן את העולם – ונבלע בו. רודורדה מציירת כאן עולם אכזרי ומפורק, שבו אין עוד מקום לגיבורים גדולים או לסיפורי ניצחון. כל ניסיון לחיות על פי עקרון מוסרי או פוליטי נשגב נדון להיכשל – לא משום שהוא שגוי, אלא משום שהמציאות חזקה ממנו. זו אינה אמירה ניהיליסטית, אלא קיומית: בעולם שלאחר מלחמה, עוני ורעב, ההישרדות עצמה נעשית לאקט המשמעותי ביותר. דווקא נטליה – השורדת, שאינה מבקשת לכבוש אלא לקנן – היא זו שנושאת את החיים הלאה.
בהמשך הרומן תובנות אלו מתחזקות. בנקודת השבר העמוקה ביותר של נטליה – כשהיא מרימה ידיים ושוקלת להתאבד ולהמית עמה את ילדיה – אנטוני נחלץ לעזרתה. אנטוני, תמונת המראה של קימט, הוא גבר שאינו כוחני, אינו הרואי, ואינו אידיאליסט. ובכל זאת, או אולי דווקא משום כך, הוא רואה את נטליה. הוא מבחין במצוקתה, אינו נבהל ממנה, ומושיט יד. תחילה הוא מציע לה עבודה שתאפשר לה להאכיל את ילדיה, ובהמשך גם מציע לה נישואים. הוא דואג לה, מספק לה משרתת, בית, ביטחון. אך דווקא אז – כשהחיים מתייצבים, לכאורה – נטליה נחלשת. היא כבר אינה נושאת את העולם על כתפיה; היא נשברת. היא נעשית חולה, תשושה, כואבת. אך זהו לא כישלון, אלא שלב חדש בהתפתחותה הרגשית: שלב שבו מותר לה לא להיות חזקה. מתוך השבר הזה נולדת אהבה מסוג אחר – לא כזו שבונה עתיד אידיאלי, אלא כזו שמתקיימת מתוך חמלה הדדית. אנטוני מציע לה קרבה שקטה, הגנה יומיומית, נוכחות שאינה תובעת. והיא, מצדה, מציעה לו נוכחות מסוג שונה: לא את הנשיות המשרתת או הנערצת, אלא אישה אנושית, פגיעה, שאינה מנסה לרצות או לשאת את הכול. הקשר ביניהם אינו נשען על הסכמה חרישית לשהות זה עם זו, בעולם שאין בו תיקון אך יש בו מקום לאהבה רגישה. ברגע אחד, מתוך לילה של כאב, היא שוכבת לצידו, מלטפת אותו, ואוחזת בטבורו כאילו כדי שלא ייעלם — מחווה קטנה, כמעט אילמת, של אחיזה בעולם שנשמט. היא אינה מציעה לו פתרון, אלא את עצמה: בגופה, בשתיקתה, ובחמלתה אם כך, תיקון יכול לקרות בעולם שמושתת על ערכים נשיים של חמלה תחת ערכים של כח ושליטה.
אחת הדרכים להבין את השינוי שנטליה עוברת היא דרך מוטיב היונים, שניתן לראות בו סיפור בתוך סיפור – משל המאיר את גורלו של עולם ערכים שלם, וגם את הדרך שבה נטליה מבקשת להשתחרר ממנו. היונים אינן רק תחביב של קימט – הן ייצוג סדור של חזון גברי קלאסי: שליטה רכה בטבע, יופי אסתטי, תקווה סמויה לעלייה מעל התנאים הקיומיים הקשים. קימט מגדל את היונים במסירות, כאילו דרכן יוכל לברוא לעצמו ולמשפחתו חיים אחרים – טהורים, מרחפים, נשלטים. אך ככל שהמציאות הופכת לבלתי אפשרית – מלחמה, רעב, בידוד – היונים נעשות שבריריות, מיותרות, ואינן שורדות. נטליה אינה הורגת אותן בעצמה, אך היא מבקשת להוציא מהן תועלת, ובכך חותמת את קץ הפנטזיה. זהו רגע של ויתור, לא של נקמה; של פרידה מודעת מעולם ערכים שאינו מסוגל לתמוך בקיום ממשי.
דווקא לאחר שהיא נישאת לאנטוני, חיה בבית מסודר, מוקפת בביטחון יחסי ויציבות כלכלית – נטליה אינה חוזרת לגדל יונים. הפנטזיה האפשרית של הקורא, לפיה תבחר להחיות את זכר קימט דרך מחווה פיוטית, נשארת מאחור. לא משום שאין בה רגש – אלא כי אין בה עוד צורך. נטליה כבר נפרדה מהעולם שהיונים מייצגות: עולם של חזון, אידיאלים, ושליטה גברית. היא גם חוזרת לשמה המקורי נטליה ואיננה כבר אשת היונים "קולומטה" . כעת היא נעה בעולם אחר, שבו ערכי החמלה, הקרבה והפגיעוּת קודמים לערכים הגבריים המושתתים על כח, יופי והקרבה. חיים שנבחרים מתוך מה שיש, לא מתוך מה שיכול היה להיות.
לאורך הרומן, נדמה שרודורדה אינה מבקשת לנסח ביקורת ישירה על דיכוי גברי או להציע שחרור נשי במובנים הפוליטיים של הפמיניזם. היא פונה עמוק יותר, אל אזור קיומי שבו בני אדם – ובייחוד נשים – חיות בעולם שלא ניתן לתקנו. בתוך עולם כזה, אין גאולה, אין נרטיב של התקדמות, ואין "ניצחון" נשי. ובכל זאת, יש תקווה קטנה – לא באידיאולוגיה, אלא בחמלה. היכולת לראות את הזולת, כמו שאנטוני רואה את נטליה; היכולת להחזיק מישהו בלילה כדי שלא ייעלם; היכולת לשאת שבר מבלי לברוח ממנו. ייתכן שזו ההצעה הרדיקלית של רודורדה: בעולם שבו חלום הצדק נפל, והאישה כבר אינה רק סמל לסבל או לגאולה – חמלה היא שנותרת כמעשה המשמעותי ביותר. לא תיקון העולם, אלא היכולת לחיות בו באהבה, גם כשאין תקווה שיתוקן.
מן הפרספקטיבה הזו, כיכר היהלום אינו מציע קריאה פמיניסטית במובן של העצמת נשים, אלא מהלך רדיקלי יותר: קריאה לחלץ את הקיום האנושי כולו ממערכת ערכים גברית, הרואית, שנכשלת פעם אחר פעם. רודורדה אינה מבקשת להעניק ערך לחוויה הנשית בלבד, אלא להציע מבט חלופי על מהות הקיום האנושי – מבט שבו לא הכוח, האידיאולוגיה או השליטה מצילים את האדם, אלא דווקא חמלה, קבלה, ואינטימיות.”
