היה כפור עם עלות השחר. בשעה שהטל קפא לאיטו על פני השדות המבושמים בְּדֹמֶן, הסתובבתי מצד לצד במיטה שלא חדלה לחרוק. אותה מיטת קפיצים נלעגת שלי, צרה וקצרה, בחדר שהיה תמיד חשוך בעיר העתיקה. אמי, מן הסתם, שמעה אותי אוזניה רגישות מאוד ושנתה קלה. חשבתי עליה בכל פעם שהסתובבתי והתחככתי בסדינים הגדושים בהדפסי כדורים. תמיד הייתה לי הוודאות שהודות לכל צליל המתגלגל אליה מחדר השינה שלי, היא יודעת בפרוטרוט את כל תנועותיי ומכירה בדקדקנות את רחשי גופי, ואפילו כשאני דוממת לגמרי, היא יודעת איך אני נושמת, מכירה כל רטט בקרביים שלי. בעודי במיטה, צמודה לכרית באצבעות מתוחות, חזרתי ושיננתי, הזכרתי לעצמי שוב ושוב שאיני אמורה לחשוב עליה, שזהו החלק הקשה ביותר ביום שעודו בחיתוליו, בחיים שעודם בחיתוליהם, ושגם אם יקשה עליי הדבר, עליי לבצעו. אם אהפוך אותה לחלק ממחשבותיי, ולו רק בחשאי, יהיה זה כאילו אסתכל לאחור ואיהפך לנציב מלח. שמתי לב לאוויר המעופש והלח, וכשרחרחתי קצת, יכולתי להתחקות בו אחרי שרידי נשימתי, הם שאני עצמי נשפתי בשעות הקודמות, פליטה מגופי. כדי להעסיק את עצמי ניסיתי לברר את התכולה, וליתר דיוק את ההתפרקות, של מה שנפלט מתוכי והיה כבר למשהו מת. בעודי נסחפת בנדודי השינה נקלעתי לספירלה של מחשבות חמקמקות שהובילו אותי ממקום למקום ולעוד מקום ולעוד מקום. כך עד אינסוף. אופן תפקוד זה של ראשי, תמיד מפוזר ונוטה למנוסה, מיטיב עמי לפעמים: מסיח את דעתי ומקל בשעות המכבידות. הלילה היה כך במשך רגעים אחדים, אך ורק רגעים. פעמים אחרות נראו השעות נצחיות, בלתי־נסבלות, מחניקות בקלאוסטרופוביה שלהן, ויותר מפעם עמדתי לקום ולברוח בו־ברגע. אני כבר לא יכולה, אמרתי לעצמי בשעה שמיששתי כעיוורת את שידת הפורמייקה לצידי. פורמייקה מיושנת, קרה ומבריקה, המציגה עץ שמוצאו באילן של ממש. ממתי האילנות אפורים? תמיד אמרתי לעצמי שזו שידה יומרנית, היא ורגליה שהחלידו. הפורמייקה שדבר אינו מצויר עליה, חלקה ומלאכותית כפי שהיא באמת, נראית לי הגונה יותר, מציאותית יותר. על כל אלה חשבתי בבוקר כשהנחתי אצבעות על המשטח הקר, וכך בלמתי את הדחף לצאת בריצה בו־ברגע. מאחורי הקיר שחצץ ביני לבין אמא, הייתה נשימתה כבדה וסמיכה, והרגיעה אותי הידיעה שהמכה שהיא תחטוף במשך היום תכאיב פחות אם עלה בידה לנוח. אולי זה הלילה האחרון בסדרת לילות רבּים שבהם היא כלל לא תישן, שהרי היא לא תחיה עוד כפי שחייתה עד כה.


כשנשמע השעון המעורר, נהגתי כדרכי מאז ומתמיד. שטפתי פנים, הכנתי את מכונת הקפה. התבוננתי במטבח בידיעה שבעתיד ירגיע אותי להיזכר בפרטים, שכעבור זמן מסוים עוד אשאל את עצמי: מה היה טיב הדלתות בארונות שם? מאיזה חומר היו עשויות הידיות? באילו גוונים נצבעו אריחי הרצפה? סקרתי וסרקתי הכול כדי לשמר את זכר המטבח הזה, הצר והמאורך: את זיכרון רהיטיו הצהבהבים, את ציפוי המשטח הזול והמנופח שליד הכיור. גם המקרר שעמד מרחק אמות ספורות משם הצהיב מחמת חלוף העיתים. זהו צבע המטבח, צבע הבית, צבע חיי פה, צהוב מהוה בלי רוח חיים, בלי שמץ תשוקה וללא שום הֶגְוֵנִים, צהוב תפל. בחנתי את כל אלה והרגשתי כמו אֵוֵלִין מ”דבלינאים”, אף־על־פי שבי איש אינו מתעלל. הפעלתי את מכונת הקפה האיטלקית העשויה ברזל יצוק, זאת שמוּמְנָה קנתה יום אחד בשוק כשמצאה אותה בהנחה, והביאה אותה לאמי כי ידעה היטב כמה היא נחוצה לה. לרגע אמרתי בלבי שאיני נוטשת אותה בודדה כפי שנדמה לי, מפני שאם כי היא ואני אמנם חיות בגפנו, למעשה היא מכירה אנשים רבים המעריכים אותה, כאלה שירחמו עליה כפי שעשו עד כה. התחלתי לחמם את החלב כששמעתי את אמא שקועה בטקס נטילת הידיים בחדר הרחצה. דמיינתי אותה מתיזה את המים לאורך זרועותיה עד מרפקיה, באותן תנועות שחזרו ונשנו מאז ימי ילדותה, כך שכעת לא נראו עוד פועל יוצא של מיומנותה, אלא חלק בלתי־נפרד ממנה, דבר־מה מולד הטבוע בה־עצמה. כשהחלב התחיל לרתוח, הורדתי אותו מהאש ושמתי במקומו את סיר המים בשביל הלחם. הנחתי לו להתחמם קמעה ובו־בזמן שפכתי לתוך המִשְׁאֶרֶת אותה כמות קמח כמימים ימימה, בלי למדוד בדיוק, תוך כדי יצירת הר שכבר התחלתי לגלות בקיאוּת בממדיו, כך שמידותיו יענו על דרישותיה, לפחות בערך. לעולם לא יעלה בידי לאפות לחם כמו הלחם שהיא אופה, זה ברור, אבל עכשיו היא אינה מתלוננת עוד שאני חסרת ניסיון במלאכה. אני עושה חור באמצע הר הקמח ומשליכה לתוכו את המלח והשמרים שאני מפוררת במעין עונג. המגע הקריר של השאור שבעיסה, הוא שזה עתה נשלף מן המקרר, והאופן שבו הוא נָמֵס ודָבֵק כשאני לשה אותו, מעניקים תענוג מוזר לקצות אצבעותיי. נהיר לי שמאותה חלקת עור פעוטה של גופי, התחושות עוברות לחלק במוח, חלק מוגדר ומיוחד שאחר־כך מקרין אותן לכל עבר. ככה אני, ככה הדבר עובד אצלי, אך אין לי שום כוונה לדווח על כך לאיש. גילוי ההנאה בדברים שמבחינה אובייקטיבית לא היו אמורים לגרום לה, הכפלת אותו רגע פי כמה וכמה, ומעבר התחושה לכל אחת מהפינות שבי, מעוררים בוודאי מלכתחילה חשד, נראים חריגים. איני יודעת אם גם שאר הבריות כאלה, אך אין לי שום כוונה להסתכן בעצם הבירור. אם השמרים משפיעים עליי כך, הרי שפיכת המים החמימים לתוך החור שבהר, התפזרותה ההדרגתית של אותה גבעה, התמקדות תשומת הלב בבצק המתחיל להיווצר ובה־בעת להידבק לכפות ידיי, לעור העדין כל־כך שמחבר בין אצבע לאצבע, בין קפלים בידיים, כל זה סוחף אותי לפתע פתאום פנימה והחוצה. המתרחש בידיי מתפשט תחילה לכל פינות גופי, אני יכולה לתפוס זאת גם אם איני מכירה את שמות כל אותן פינות ואיני מסוגלת לדמיין את האנטומיה שלהן, כל־כולי רוטטת באופן שאיש אינו יכול לראות ואף לא לשים אליו לב, ולאחר מכן נראה שאני היא המתפשטת לכל הכיוונים. זה כנראה הדבר המכונֶה התייחדות עם העולם, אקסטזה אינטימית וחשאית. הסתרת אותה חושניות מופרזת תמיד תבעה ממני מאמץ עילאי. אילו רק יכולתי, הייתי משתנה כך שאחוש את הדברים בפחות עוצמה. לאחר שאני מטמיעה את כל החומרים אלה באלה, אני שמה מייד את מִשְׁאֶרֶת החרסית על הרצפה כדי שאוכל ללוש בכל גופי. כורעת על ברכיי ואצבעות רגליי נעוצות כהוגן בקרקע, קשה לי להעלות על הדעת פעילות חושנית יותר מזאת. אולם לא אני היא שהמצאתי עשייה זאת, כך בדיוק ראיתי תמיד את אמי מכינה את הלחם. וכמוה גם כל הנשים שמוצאן שם, אחת היא אם יש להן במטבח משטח דמוי דלפק, אם לאו.


כשהחל לבקוע הצליל ממכונת הקפה, נבהלתי למשמע קול אמי, מעצם המחשבה שתאמר “בוקר טוב” כמנהגה יום־יום. היה עליי להיחפז ולחזור, במהירות מתישה, מהמערבולת הרוחשת בתוכי. לא נישקנו זו את זו נשיקות בוקר טוב, זה לא היה מקובל אצלנו. כשאני נזכרת איך הייתה מתנהגת במשך ביקורינו בדרום, בכפר, עם היקיצה בבית סבא וסבתא, כשבירכה כל אחת מהנשים בכמה וכמה נשיקות על הלחי, ואיך הרעיפה נשיקות על ראשה של סבתא ועל ידו של סבא, איני יכולה להימנע מלהחצין את האי־נוחות שהרגשתי לנוכח המעמד. מעל לכול, כיוון שגם הנשים האחרות נהגו לנשק אותי כך, אבל בינינו... היא אותי או אני אותה, ככה סתם, בלי שום סיבה נראית לעין, בחיים לא. אמי ואני אף פעם לא התנשקנו. גם היום לא, כמובן, מאז ועד היום לא השתנה מאומה. כיביתי את המכונה וערבבתי את שני הנוזלים החמים בקומקום הקפה. קומקום אינו המילה הנכונה, גם לא מכונת קפה. רגעים אחדים נתקעתי עם התרגום: באיזו מילה אבחר כדי להתייחס לכלי הקיבול של הקפה? תַגְלַכְט, אָבָּרָד, שתי מילים כה שונות זו מזו בלשוננו־לשונה, והנה איני כשירה למצוא להן מקבילות. פתאום אותו פער מילולי, כה עתיר משמעות ועד כדי כך בנאלי, מזכיר לי כמה אני רחוקה ממנה ומעולמה, מדרכה לראות דברים ולהבינם. אחת היא כמה אתרגם, היינו־הך כמה אתאמץ להעביר את המילים משפה אחת למשנהָ, לעולם לא יעלה הדבר בידי, תמיד יתקיימו הבדלים. למרות זאת, בתרגום יש משום הסחת דעת מתוקה, לפחות דרך מוחשית להבעת הרצון לגשר בין המציאויות שלנו, דרך שהייתה מועילה מבחינתי מאז הגענו הנה. חשבתי על זה, כמובן, לבל אחשוב עליה, על אמא, כדי שלא אסתכל עליה בפעם האחרונה ועל אחת כמה וכמה כדי שלא אחשוף אף כוונה מכוונותיי, כלומר לבל תבחין שאני נפרדת ממנה. נראה לי מוזר שהיא לא עלתה על תוכניותיי, היא היודעת הכול, החולמת על מחלות ועל מקרי מוות, ומגלה בחלומות את מין התינוקות העתידים להיוולד.


העפתי בה מבט מזווית עיני בשעה שהוספתי סוכר לקפה בחלב. היא טרם התפללה, פניה עודן לחות וראשה גלוי. רציתי לזכור את התלתל הזערורי שלה, קטנטן אך עיקש, אף שעלה בידה לבייתו באמצעות המסרק הישר והודות לשמן הזית, השניים ששימשו אותה במשך כל חייה. הפסוקת עוברת באמצע הראש, זו שבזכותה שערותיה הן מסגרת למצח רחב, מלכותי. מצחה הוא מצח של אישה מאזור הרִיף,1 פניה הן פנים יאות ונאות לבת התָאמָאזִיגְת,2 ומכף רגל ועד ראש היא גברת במלוא מובן המילה. מכובדת ונערצת תמיד, מבפנים ומבחוץ. יושרתה ידועה בקֶרב כל נשות העיר, וליתר דיוק, כמתבקש, בקרב המרוקאיות. לנשים אחרות ממילא לא משנה מה המוניטין של איזושהי מהגרת, אחת כזאת שראשה מכוסה במטפחת. מוניטין חוצה יבשות, תהילה חוצת יבשות כשאחת מאותן רכלניות מלהגת עם משפחתה בטלפון פעם בשבוע. אני תמיד חוזרת ומציינת אותה תמונה שנראית לי מבדחת: קול הנשים מהכפרים הקטנטנים, הן שגם חייהן קטנטנים, בשעה שהוא חוצה יבשות באמצעות הכבלים של הטלפון. כל־כך הרבה טכנולוגיה רק כדי להשמיע סקירות בנאליות בימי ראשון אחר הצהריים.


איני יודעת מה סיפרה לי כשאכלנו את ארוחת הבוקר, עד כדי כך התאמצתי להיאחז בה כפי שהייתה באותה שעה - ובלבד שאזכור אותה תמיד - שבכלל לא שמתי לב לדבריה. השתוקקתי לשמר בזיכרוני את דרכה לבצוע את כיכר הלחם בשלוש אצבעות שהפכה למצבט: בה־בעת השעינה את שתי האצבעות הנותרות על המשטח הרך של הלחם שבמחבת. זו אינה מחבת, אני הרי יודעת, זו אִמְסָחָה או אִמְסָחָר, כי הרי”ש שבסוף המילה אילמת, אבל עכשיו זה היינו־הך. מילה עממית כזו ממילא אינה מעלה ואינה מורידה כהוא זה.


התקשיתי לבלוע את האִירְקוּסֶן, אותן חתיכות לחם טבולות בשמן, הכאב בגרון היה בלתי־נסבל, כאב שחשים כשרוצים לבכות ומתאפקים כי זה בשום פנים ואופן לא בא בחשבון. לאחר שקמה והשאירה אותי שם לאסוף כלים, נעלמה בחשכת המסדרון. חשבתי: שלום, אמא, תודה על הכול, אבל חשבתי זאת בשפת המקום ולא בלשונה. המחשבה הצטיירה לי בבת־אחת כוזבת. קיימות מחשבות החולפות בדעתי, או שאני יכולה להיזכר שחשבתי אותן רק בשפה שאיננה שפתה.


היה עדיין קריר כשיצאתי לפסוע במורד לֵרַיְמֶה. יכולתי לבחור ללכת ברחוב קְלוּקֵה, לעבור על פני מוזיאון הבישופוּת ולהמשיך ברחוב רָמָדָה עד לשדרות הרַמְבְּלָה, ומשם לעלות ברחוב מוּרְגָדָס, משאירה מאחור תחילה את הדואר ואת בית המשפט, ואחר־כך את השוק העירוני, עד שאגיע לרחוב זָ’סִין וַרְדָגֵה. אולם רציתי להתענג על הרחובות הצרים של העיר העתיקה, ולכן שוטטתי קצת ותוך כך רחרחתי את העיפוש שנפל בחלקי לחוש פה במשך שנים כה רבות. דווקא משום כך אני מתעבת אותו, את הריח הזה. הפכתי אותו לשלי, הטמעתי אותו בתוכי, אף שהרחובות פה בלתי־חדירים ואדישים לגמרי לנוכחותי, לנוכחותנו שעודה כה טרייה כאן. לרגע עמדתי לפנות ימינה לכיוון כיכר מִיקֵל דֶה קְלָרִיאָנָה כדי להעיף מבט בארמון בּוּז’וֹנְס, אתר שבו עמדה עד לא מזמן הספרייה, מקום ששימש לי מפלט במשך אינספור שעות. אך המחשבה שאראה את הדלתות סגורות לא עוררה בי התלהבות, ולפיכך פניתי לקוּרָגֵ’ס. עצרתי לפני מעון הסַגְרָמַנְטִינָס, מנזר המעריצות הנצחיות של טקס לחם הקודש, הן שעוררו בי סקרנות כל חיי, ועודן מככבות בדעתי כתעלומה. אדייק: מובן שלא כל חיי, כי בהתחלה לא היה לי שמץ של מושג מהו מנזר, מהי נזירה, ולא כל שכן מהי נזירה המסתגרת במנזר. מה בדיוק הייתה אמורה לדעת על קיום אקזוטי כזה, ילדה מתולתלת שהגיעה הנה מהשׂדות המאובקים של צפון אפריקה? הבניין לא אמר לי מאומה שנים, זה היה סתם עוד אחד מהמבנים הישנים בעיר, אבנים ועוד אבנים שעמדו בצוק העיתים. מבפנים הכרתי רק את היד העלומה שהושיטה לנו מאחורי האשנב רקיק מתוק תחת השגחת השוערת, יד נלווית לזרוע במעטה שרוול אדמדם, מגישת לחם הקודש - פריכיות דקיקות מלאות חרירים. תחילה כלל לא שאלתי מדוע אותה אישה אינה יוצאת ממחבואה, או מה יש מאחורי אותן דלתיים סגורות ומסוגרות. אולם ברגע מסוים, איני יודעת אם בשיעורי הדת או בעקבות הערה של מישהו, נודע לי על קיום נזירוּת כזאת. נשים אחדות היו ספונות בבית ולא יצאו ממנו אף פעם, או כמעט אף פעם. אפילו עכשיו קיימת בי אותה סקרנות, אף פעם איני יכולה לעבור על פני מנזר הסַגְרָמַנְטִינָס בלי שיתעורר בי הרצון להיכנס ולשאול אלף שאלות על אורַח חייהן. אך מעולם לא עשיתי זאת. ממש כמו עכשיו, בעודי מתאבנת וחשה במרצפות לא־שטוחות תחת כפות רגליי, אני נועצת את עיניי בשלט הקטן, הפשוט, שכתוב עליו באותיות של מכונת כתיבה: השער נפתח בשעה...


בדומייה אני גם נפרדת מהן, מאותן מתבודדות אלמוניות.


חשבתי זמן־מה על המסדר, על מה שקראתי לאחר שגיליתי אותו, על המייסדת שלו, וההיזכרות הזו הסיחה את דעתי מהמחשבות על אמא. אבל מה אם יצאה מהבית מוקדם מהמצופה ועכשיו תמצא אותי עומדת כאן, ומשתבקש שאראה לה את תיקי, תגלה שאם כי זה אותו תיק שאני תמיד נושאת איתי למכללה, היום לא הכנסתי לתוכו אף ספר, אלא בגדים שיספיקו לי לכמה ימים, את מברשת השיניים, את דרכוני, את אשרת השהייה שלי ואת המחברת שכריכתה קשה, זאת שאני רושמת בה כל מה שעולה על דעתי? באותה סצנה קצרצרה שאני רואה בעיני רוחי, אמא מחטטת לי גם בארנק ומגלה בו אז את כרטיס הרכבת. והיא עושה לי הצגה שלמה באמצע הרחוב, מתעלפת, תובעת הסברים, מתחננת שלא אעזוב.


אבל שום דבר מכל אלה לא קרה.


המשכתי בדרכי עד לכיכר הראשית וחציתי אותה לכיוון וַרְדָגֵה. רגע הסתכלתי על משטח החול הריק ונזכרתי בקצרה בשיטוטיי השגרתיים בין דוכני השוק כמעט בכל שבת. כך היה בשבתות במשך הלימודים, ובכל ימי שלישי ובשבתות בתקופת החופשות. המולת צעקותיהם של הרוכלים, הצבעים המתחלפים תדיר בבגדים שהם מציגים למכירה, התוהו ובוהו בכללותו. מכאן נובע הלהט המטורף שלי להסתובב בשוק בסדר מדויק, לסמן וי על כל מעבר שמאחוריי כדי לא לדלג אף פעם על שום דבר. אבל הנה אני כבר בשכונה שמתחת לרחוב זָ’סִין וַרְדָגֵה, ואין לי מנוס מהתרעומת שחווה ענייה החולפת על פניהם של בתי העשירים, או אלה המצטיירים מכל מקום כעשירים, אם משווים את מצבם לצמצום שאנו חיות בו. תרעומת והתפעלות מהשוני העצום בין חיי לחייהם של חבריי לספסל הלימודים במכללה, אלה הלובשים מכנסי ג’ינס ממותגים, אלה שתסרוקותיהם משתנות בקֶצב השינויים באופנה, היוצאים לחופשת סקי בחורף ולנסיעות בקיץ, הם שהוריהם משלמים תמורת הבילויים שלהם בכל סוף שבוע ומממנים לילדיהם את רישיון הנהיגה ובלבד שאלֶה ילמדו. מה את בכלל מתפלאת? הן אלה הם החיים הנורמליים, חייך־שלך הם שאינם הולכים בתלם שלהם, הרי את היא שפלשת הנה מבחוץ. את היא שאמך עובדת בבתיהם, ומן הראוי להכיר טובה על כך שמישהי ניאותה בכלל לקבל אותה לעבוד בביתה כעוזרת למרות הפסוקת בשׂערהּ, חרף מצחה המלכותי ועל אף המטפחת שלראשה. די והותר נדיבוּת הפגינו ביחס אליכן, זאת ממש הכנסת אורחים שאין שנייה לה. אין לך שום סיבה להתלונן, ומכיוון שאת מדברת בשפתם כמותם ואפילו טוב יותר מהם, הם בקושי זוכרים מאין באת ומי את, בקושי.


נפרדתי מכולם כשהגעתי לכיכר תחנת הרכבת ונכנסתי למבנה שקירותיו צבועים בצבע סלמון מהוה, זה ששם התחנה מופיע עליו באותיות אדומות.


חיכיתי על הרציף ולבי הולם. ריח הַדֹּמֶן עלה פתאום באפי ולא הרפה ממני עוד. חשבתי שאולי זו נקמת העיר הזאת: לגדוש את אפי בצחנה המאפיינת אותה כל־כך, שמעתה ואילך לא אוכל להסתלק ממנה לעולם - אפילו אם חיי הרחק מכאן יהיו שונים בתכלית השוני, אפילו אם יהיו אחרים לגמרי, אף פעם לא אצליח להתנער מעול האבן המדיפה את הסירחון החודרני הזה. אלא שאז ראיתי ראש מתולתל מתנועע בקרבת הדלת, וניעור בי החשש שמא מישהו עלול לראות אותי שם. איזשהו מרוקאי, כמובן, מאלה המכירים אותי ויודעים מה מעשיי בכל שבריר שנייה, אלה העוקבים אחריי כדי לספר בדיעבד לאחרים שבמו עיניהם ראו אותי במקום זה וזה, והם מספרים זאת לנשותיהם, ונשותיהם דנות ודשות בכך בינן לבין עצמן, עד שאחת מהן מגיעה לביקור בביתנו ובעיצומה של שיחה ערה בינה לבין אמא, היא מעלה את העניין בלי לייחס לו יותר מדי חשיבוּת: אין פה אף ילדה טובה כמו הבת שלך, אף פעם לא רואים אותה עושה שטויות, והיא גם לא מדברת עם אף אחד. “עם אף אחד” פירושו שאינני מדברת עם אף גבר, ולא משנה אם פונים אליי בדברים ברחוב, לא משנה אם גברים הולכים אחריי, אני תמיד מתעלמת מהם. שם צניעותי נודע ברבים. שמי הטוב הוא המוניטין שיצא לאמי.


דמיינתי שאחד מאותם מתולתלים משופמים ראה אותי מחכה לרכבת, ואיך אותה חדשה מתגלגלת עד לאוזני אמי. אלא שאז כבר לא יהיה אכפת לי, שהרי אהיה רחוקה מאוד, ולבי ממילא יהיה גס הן ברכילות שעשויים להשמיע והן בהערכה שעשויים להביע ביחס אליי המרוקאים. או מי שלא יהיה. אהיה אז מישהי אחרת במקום שבו לאיש לא יהיה אכפת ממני. ואהיה מאושרת.


אין צורך שאשוב ואקרא את “מנוס מחופש”,3 אין צורך שאנתח את התנהגותי. הייתי מסוגלת לעלות לרכבת, רועדת, ולהיאחז בכל כוחי באותו מושב מטונף זה מאות שנים. עמדתי בריחו המעופש של הקרון במשך הנסיעה הממושכת ודמיינתי שלָאוּרָה היא המשאירה מאחוריה את העיר המסוגרת, אמרתי בלבי שזהו זה, שלָה פְּלָנָה נשארה מאחור. אילו הרכבת נסעה מהר יותר, אלמלא האטה את המהירות כשחצתה את הגשר, ואלמלא ראיתי את עצמי, נרעשת, בתחתית העמק המלא בעצים, או־אז אולי לא הייתי חוזרת כלעומת שבאתי. אולם שם, על הגשר ששתי רכבות אינן יכולות לעבור עליו בעת ובעונה אחת, נקלע ראשי לאחד מאותם קווים מעוקלים־מפותלים שאין לרסנם, אלה המשתלטים עליי ומתישים אותי לפרקים. מחשבה, אחת ויחידה, החוזרת ונשנית שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם כמו מהלומות פטיש שאינן פוסקות אף לרגע, ולכל מהלומה מתלווה יסוד נוסף המעצים כל מכה שבעתיים. הפיתולים המעוקלים משתקים אותי, אבל בו־בזמן הם גם מוליכים אותי אל פי התהום. העובדה שאני רואה את נתיביהם, שאני מודעת לגמרי לאופן תפקודם ושאני כביכול מסוגלת להביט בהם מבחוץ, אין פירושה שיש בידי לעשות דבר־מה בנידון. אדרבה ואדרבה, כל זה רק גורם להם להעיק ולהציק עוד יותר. באותה הפעם, ממש על הגשר, צץ ועלה על דעתי הרעיון המטופש שבעצם תוכניתי לעזוב את הבית, לנטוש את בית אמי, עשיתי טעות גדולה שאין עליה מחילה: הוספתי לקמח הלחם אותה כמות שמרים, לא הפחַתי ממנה כהוא זה כי לא הבאתי אז בחשבון, שלעולם לא אחזור עוד הביתה. כשעלינו להישאר זמן ממושך יותר בחוץ, אנו מוסיפות כמות קטנה מהרגיל של שמרים כדי שהבצק יתפח יותר לאט, אלא שבאותו בוקר נהגתי כמנהגי תמיד, ממש כאילו יש בכוונתי לחזור הביתה בצהריים. בקו מחשבותיי המתפתל האשמתי את עצמי באותה רשלנות, רשלנות אווילית שתגרום לכך שכשאמא תחזור אחר הצהריים מהעבודה, היא תגלה שהבצק גלש מהמִשְׁאֶרֶת. עם כל לולאה וסלסול במחשבות הלם בי רעיון אחד בעוצמה כפולה ומכופלת: אם אצטרך להסביר בשפת מחשבותיי את תהליך הכנת הלחם, לא אצליח, יחסרו לי מילים כי כשאני מנסה לתאר, תיאורי מתמלא במילים הלקוחות משפתה של אמי, מילים שאף אחד אחר אינו יכול להבין. רק עם מישהו שיהיה כמוני, שגם לו יש אמא כמו אמי ושגם הוא למד אותה לשון שמבחינתנו היא שפה זרה, ובכל זאת הפנימהּ כפי שאני הפנמתי אותה, עד לרמה שאותה לשון מככבת כשפה עיקרית במחשבותיו, רק עם מישהו כזה הייתי יכולה לדבר כפי שאני מדברת לפעמים עם עצמי, תוך ערבוב שתי הלשונות. ואם כי זה שנים ידעתי לדבר עם המקומיים בלי בעיות, פתאום נוכחתי לדעת שבעיר שאני מתכוונת להשתקע בה, במקום שבו רציתי להיות אני בלי שאצטרך להסביר מי אני, סביר מאוד להניח ששם איש לא יבין אותי. רק לכן, בגלל אותו שיח כה מגוחך, שיח פנימי שאינו מתנגש עם מאומה, גמרתי אומר לרדת מהרכבת ולעבור לרציף שמנגד כדי לחכות לרכבת הבאה. כדי לחזור הביתה, אמרתי לעצמי, ביטוי שמשמעותו בשפת אמי הוא גם למות.


1 הרִיף הוא חבל ארץ בצפון מרוקו. תושביו, ברובם בֶּרְבֵּרִים, נבדלים בלשונם ובמנהגיהם מהאוכלוסיה הערבית של מרוקו.


2 תָאמָאזִיגְת הוא שם לשונם של הבֶּרְבֵּרִים המאכלסים את רוב אזור הרִיף. כשלושה מיליון הם דוברים ילידיים של שפה זו, רובם חיים במרוקו. מונחים לא־ערביים שהסופרת משתמשת בהם ואינם מתורגמים, לקוחים לרוב משפת התָאמָאזִיגְת.


3. "מנוס מחופש" הוא יצירת הגות מורכבת וספר הביכורים שכתב הפילוסוף, הפסיכואנליטיקאי והפסיכולוג החברתי אֵרִיךְ פְרוֹם (1980-1910). היצירה מתחקה אחר היחס המשתנה בין האנושות לחופש, והיא מדגישה את השלכות היעדר החירות על המצב הפסיכולוגי החברתי שאִפשר את עליית הנאציזם.