ביקורת ספרותית על בית קיץ עם בריכה מאת הרמן קוך
ספר בסדר

---

מארק שלוסר הוא כנראה לא הרופא שהייתם רוצים שיטפל בכם. הוא אמנם רופא טוב בכל הקשור לשימוש בידע הרב שרכש במהלך לימודיו ובניסיונו, אבל בכל שאר ההיבטים אתם לא הייתם רוצים לדעת מה עובר לו בראש. הוא ציני, שמקשיב למטופלים 19 דקות נוספות מעבר לדקה הראשונה שבאמת נחוצה לו, רק כדי שירגישו שיש מישהו שמקשיב להם ובעצם דבריהם לא מעניינים אותו כקליפת השום והוא רק חושב על שמו ההולך ונבנה. הוא מתנשא, שחושב שאנשים הם טיפשים, היסטריים וצמאים באופן מעורר רחמים לתשומת לב. יש לו ראייה קרה ומבוססת על ביולוגיה, ללא רגש. הוא נגעל מכם. אולי השנים כרופא עשו לו את זה ואולי זה היה חלק ממנו עוד קודם. הוא פשוט לא רוצה לראות אתכם מתפשטים מולו. הוא כבר אומד מראש איך תיראו מתחת לבגדים. הוא לא רוצה לגעת בכם. הוא יצר לעצמו שם בקרב מפורסמים שמרכיבים את הרוב המוחלט של מטופליו, ויחד עם זאת הוא בז להם. הוא לא רוצה קשר להצגות או הקרנות הבכורה או התערוכות שהוא מוזמן אליהן.
הוא מעריך את אשתו, ויש לו רגש רכושני כלפיה, כפי שיש לבני זוג רבים, אבל לא בטוח שהוא אוהב אותה. יש לו שתי בנות, שהוא מוקיר בעיקר את יופיין ולא הרבה יותר מזה. גם כלפיהן יש לו את האינסטינקט האבהי המגונן המתבקש. לי לא ממש היה ברור מה מסב לו עונג. שמירה על סטטוס קוו כרופא בעל שם ומטופלים רבים מהשמנא והסלתא? חופשות שהוא לוקח מדי פעם? האפשרות המסקרנת לרומן מהצד?

אחרי התלהבותי הרבה מ'ארוחת הערב' הרגשתי חובה לקרוא את הספר הזה. יש קווי דמיון ביניהם. בשניהם במרכז הסיפור יש שני זוגות חברים, בורגנים מבוססים, עם אירוע גדול, מכונן וסודי שהסיפור מוליך אליו ובעקבותיו דילמה. הדוברים בשני הספרים מאוד מזכירים לי זה את זה. אולי מפני שהם משקפים את קולו של קוך עצמו. בשני הספרים קוך בונה דמות אינטליגנטית, מתוחכמת, עם פרטי רקע של אדם מוצלח לפי סטנדרטים מערביים אופייניים. די מהר קוך מגלה לנו תכונות מכוערות באדם הזה. ראו לעיל את התכונות שמניתי. הקורא אמור להיגעל אבל במקביל עולות לו שאלות. הוא תוהה עד כמה הוא עצמו שונה מהדובר בספר. האם הוא לא מחזיק במחשבות דומות בינו לבין עצמו? האם הוא לא חש בוז עמוק או שנאה כלפי מישהו שחלף על פניו באתר קמפינג, רק על סמך לבוש לא מתאים והיגיינה ירודה? האם הוא לא מסתכל על נשים אחרות כאפשרויות להפצת הגנים שלו ומימוש מטרתו האבולוציונית, בזמן שאשתו נמצאת ממש מאחורי גבו? האם הוא לא מזהה סימני משיכה אסורה לנערות צעירות שאפילו עוד לא סיימו להתפתח מינית? וב'ארוחת הערב'- האם לא מתחשק לו בעצמו מדי פעם להכניס איזו בעיטה הגונה לאדם שהביא לו את הסעיף או סתם נראה לו חלש מספיק, אבל עוצר את עצמו, רק כי הוא לא רוצה לשאת בהשלכות - ולא משום שהוא חושב שזה לא הוגן ומוסרי מצידו? הדמות הראשית ב 'ארוחת הערב' עוררה בי יותר משיכה, כאנטי גיבור יותר קלאסי, שקל לשנוא אבל גם קצת קל לרחם עליו, בזמן שב 'בית קיץ עם בריכה' עד שמגיע האירוע המכונן, הוא בעיקר מעורר סלידה.

העניין מבחינתי הוא שב-'ארוחת הערב' הפתרון לדילמה היה ברור יותר אבל הדיון סביבה היה הרבה יותר מעניין, בעוד שב 'בית קיץ עם בריכה' הדילמה הייתה יותר מאתגרת אך הדיון סביבה היה דל באופן יחסי. אם ב 'ארוחת הערב' הדילמה נידונה בין הדובר לבין עצמו ובינו לבין הדמויות והשתלבה עם הרקע האישי שלו, ב 'בית קיץ עם בריכה' הדילמה נשארת בעיקר בין מארק לבין עצמו, עם שיתוף קל ביותר של דמות נוספת- וגם אז (**אזהרת ספק ספוילר**) הפתרון של מארק בא כמעט ללא היסוס. הקורא נשאר לבד עם השאלה מה היה עושה במקומו, מבלי לקבל זוויות מגוונות מספיק ובלי התעמקות רבה.

קראתי באנגלית, ובבואי לכתוב את הביקורת באתר, שוב כמו ב 'ארוחת הערב' מרגיז אותי לגלות עד כמה הוצאות הספרים בישראל חושבות שהקורא הישראלי אינו מאופק כמו הקוראים בחו"ל ויש לפתות אותו עם פרטים שהם לא פחות מספוילרים. הכתיבה טובה, הקריאה זורמת, המתח תופס – אבל מבחינתי 'ארוחת הערב' הוא כמה רמות מעליו.

» ביקורות נוספות של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
» ביקורות נוספות על בית קיץ עם בריכה