ביקורת ספרותית על בית קיץ עם בריכה מאת הרמן קוך
ספר טוב

---

הרמן קוך, אחח איזה סופר מחונן. איך הוא יודע לגעת במחשבות הכי כמוסות שלנו. להזכיר לנו שכולנו אחד בעצם ולכולנו יש את אותם דחפים בסיסיים, ביולוגיים, חייתיים אפילו. הספר הזה טוב בהרבה מ"ארוחת הערב", לדעתי, ממה שאני זוכרת ממנו בכל אופן. קראתי אותו לפני עשור כמעט. אבל הוא גם מאוד דומה לו. קוך מתאר בצורה מאוד ברורה, חסרת התייפייפות את מה שמבעבע מתחת לפני השטח. מה אסור ומותר בחברה שלנו, המערבית. מה נחשב למוקצה, מה צריך להוקיע ולזרוק מתוך החברה החוצה כשהוא לא מתאים לנו ולא משנה כמה ליברלים ופתוחים אנחנו, כמה אנחנו טוענים שתמיד נקבל את השונה.
כשהתחלתי לקרוא, כבר על ההתחלה הייתי מזועזעת. הסופר, שמספר את הסיפור ממבט של רופא, מתאר את הגוף האנושי על כל החולשות שבו, כותב על הגוף שלנו בצורה מעוררת גועל. עברה בי תחושה של "רגע, מה ולמה אני קוראת את זה?!" אבל משהו גרם לי להמשיך ולהמשיך. וזה בדיוק זה: הוא מעמיד אותנו מול הגועל שמבעבע מתחת. לא רק הגשמי, אלא בעיקר הנפשי, המחשבות שלנו. החברה והבעיות שבה. והפעם, בבית קיץ עם בריכה, הוא מדבר על הנושא ה-הו כה חשוב: מיניות. מה לא בסדר? מה צריך להוקיע? מה מקובל בחברה, אבל רק קצת? זאת אומרת זה לא בסדר אבל אפשר לחיות עם זה. מה ייהרג ובל יעבור?

לפני כתיבת הביקורת הזו, חיפשתי מה כתבתי על ארוחת הערב, לפני עשור כמעט. אחת הנקודות שם היא שאני לא אמא עדיין ולכן לא יודעת איך אנהג בסיטואציה הנתונה ולא יכולה בעצם לבוא ולשפוט אחרים.

אז זהו. עכשיו אני כן אמא, אמא לבת. אמא לבת יפייפיה. ולכן, העלילה בספר לא נשמעה לי כל כך אמינה. זה לא פגע בהנאת הקריאה, כי הספר באמת כתוב היטב אבל זה פשוט לא הסתדר לי.

ועכשיו לספויילרים:
*
*
*
בתור אמא אני לא מצליחה לתפוש את כל הסיטואציה הזו: מגיעים לחוף ים מבודד ואנשים מבוגרים, זרים מתפשטים ליד הילדה שלי. גבר מבוגר ממשיך להסתובב יום ולילה עירום כביום היוולדו בסביבתה של הבת שלי. אני מאמינה שבמצב כזה הייתי מעירה, מבקשת להתלבש, אם לא היו נענים לבקשתי היינו עוזבים את המקום באופן מיידי. לא היינו ממשיכים את החופשה שלנו בצורה כזאת (ובתי עדיין לא הגיעה לגיל ההתבגרות בכלל, אבל עדיין!). לא בטוחה גם עד כמה זה היה נעים לי, כאישה, להסתובב סביב גבר זר, עירום כביום היוולדו, במשך כל היום בבריכה. יש לנו קודים חברתיים ואחד מהם הוא כיסוי של איברים מוצנעים (אם העירום מקובל על כולם, אז אחלה, אבל איפה ההסכמה מתוך ההבנה הבוגרת?). אני לא מצליחה לדמיין מצב שבו אני, האמא, שוכבת לי על כיסא נוח ומשתזפת בזמן שגבר, שעד לפני רגע דיברתי עליו עם בן זוגי במונחים של חיית טרף, מסתובב על שפת הבריכה בעירום מלא סביב הילדה שלי. זו משוואה שלא מסתדרת לי במוח. הרמן קוך הוא סופר כל כך מוכשר שאני בטוחה שהוא היה מצליח להעביר לנו את החייתיות של ראלף גם מבלי להוריד לו את התחתונים. אולי המסר היה עובר אפילו טוב יותר, בצורה חזקה יותר.

בנוסף לזה, אני מרגישה שהסיפור קצת לא סגור. לא מקובל עלי ההסבר הזה שיוליה המציאה את האונס והעמידה פני מתעלפת וכל הסיפור שראלף סיפר על ערש דווי. אולי זו הכוונה שהסיפור הזה ממש לא מתקבל על הדעת ואני פיספסתי את הנקודה?
ילדות בנות 13 רוצות להיות נשים. אני יודעת, הייתי אחת כזאת. הגוף מתפתח, הופך להיות נשי ועגול, אבל הראש? הראש הוא עדיין של ילדה. ילדה שפתאום מתחילה להינות מתשומת לב גברית, נהנית לסובב ראשים, אבל עדיין הכל הוא תמים, הוא לא מבין באמת. הראש עדיין רוצה לשחק בכדור עם האחות הקטנה בבריכה. מי פחות ומי יותר כמובן, אבל ברמה הזאת של לשחק אותה חסרת הכרה, חסרת זיכרון, בדיכאון... אולי דווקא הסיפור הזה מאשש לנו את ההשערה שזה כן היה ראלף (שכיבס אחר כך את הבגדים- איפה ההתייחסות לזה, בעצם?). הקצוות לא נסגרו מבחינתי.

אז למרות כל זה, ספר נהדר ומומלץ בהחלט!

» ביקורות נוספות של michal_84
» ביקורות נוספות על בית קיץ עם בריכה