ביקורת ספרותית על בית קיץ עם בריכה מאת הרמן קוך
ספר מעולה

---

****

בשורה התחתונה - הביולוגיה חזקה מאיתנו. מכולנו. אנחנו יכולים להתנגד, לנסות ולהתעלם, להדחיק, להכחיש, אבל הביולוגיה מגחכת אל מול אפסותנו, מחכה לשעת כושר, ומכה. אנחנו רוצים לשרוד. הגנים שלנו אנוכיים. להמשיך, לשרוד, להשתכפל, להתרבות, להשתפר. אז אנחנו מלבישים את הביולוגיה בכל מיני תחפושות, של מוסר ואתיקה ומשפחתיות וקהילה ומיניות ופסיכולוגיה ואהבה וזיונים וכיף וחופשות בקריביים, אבל מתחת לכל זה אנחנו מתוכנתים עד לאחרון הכרומוזומים בגופנו הביולוגי השורד. הביולוגיה קובעת לנו למי להימשך, וכמה זמן ומדוע. היא קובעת מה נרצה לאכול וממה ניגעל, כמה מאיתנו יהיו הומואים (בממוצע) וכמה פדופילים, עם מי נתחתן ובאיזה גיל והאם נפציץ את איראן.

מארק שלוסר הרופא יודע את כל זה יותר מדי טוב. הוא רופא משפחה שהעונש שלו הוא חדות אבחנה פנומנלית. הוא רואה את בני האדם שמגיעים לקליניקה שלו במערומיהם, את בשרם המצחין, את מחלותיהם. הגועל שהוא חש כלפי הגוף האנושי, האורגניזם הדוחה הזה, בולט מכל דף ודף.
תחשבו רגע על מילים הקשורות בגוף, כזה שרואה רופא משפחה. שיער, זיעה, צחנה, קפלי שומן, פטמות, מוגלה, בשר, וורידים, דימום, נפיחות, סירחון, יובש, התקלפות, גודש, קיא, ציסטה, ממאיר, מיצי קיבה, אברי מין, מפשעה, הבל פה, ריקבון, שומות, כבד מוגדל, ועוד ועוד אינסוף מילים וגועל, בחילה וטינופת.

בדירה הישנה שהיתה לי בנחלאות היתה מראה גדולה על הקיר ליד המיטה. קרה לי לא פעם שהמבט שלי תעה באמצע סקס ונתקל בבבואת הגופים המיוזעים שנעו בתזזית על המיטה. המחזה היה יכול להיות נהדר וסקסי במיוחד אילולא היה כל כך גרוטסקי ומגוחך, ולפעמים עצוב ובהמי משהו, וזה עוד כשהמשתתפים הם מושכים יחסית. אנחנו פשוט כל כך.... לא יודע. משהו בפיסיות האנושית על שלל הפרשותיה, הדרכים שבהן הגוף שלנו אוכל, שותה, מחרבן, מזדווג - משהו בגוף הזה הוא פשוט עצוב. שוב, הביולוגיה הזו, במערומיה.

מארק שלוסר ער. הוא חד מדי. הוא מודע עד כאב. והוא מנסה, בכוחות עצומים, להתנתק, ליצור איזו חציצה בינו ובין ה... דבר הזה. הוא תוחב את ידיו, ממשש ונוגע, ובה בעת מחשבותיו נודדות. הוא מוצא אנלוגיות, אלימות ומלחמתיות לרוב, למה שמתרחש בגוף החולה.

הוא מנסה.

אבל הביולוגיה מדביקה אותו. יש לה סבלנות. והיא תמיד משיגה את מבוקשה. הוא מגלה שלמרות כל המסכות התרבותיות שהוא העטה על עצמו, המוח העתיק, הניאנדרטלי שלו חזק מכולן. הוא חייב לציית לצו הביולוגי. להשמיד ולא להיות מושמד.

אגב להשמיד, אולי צריך לעשות זאת למי שכתב את התקציר על גב הספר. כמו הילד המעצבן שמגלה לך בתחילת הסרט מי הורג את מי בסוף, ככה ההתרגשות הפרוורטית לגלות פרטים קריטיים מהעלילה כדי למכור את הספר פשוט הרגה לי חצי מההנאה. במשך כל הספר חיכיתי לאירוע המכונן, במקום להיות מופתע ממנו. איזה מנוולים.

לסיכום, מדובר בספר מעולה. סוג של וולבק מיזנטרופי, רק שהפעם הוא לובש את דמותו של רופא, איש משפחה מסור למדיי, אבל עם תובנות דומות שכתובות באורח מדוייק כסכין מנתחים, קר מאוד, כמעט קפוא, כמו חדר מתים - רק בלי גופות. מצמרר - ללא טיפת דם. ספרות במיטבה.



••••
 

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על בית קיץ עם בריכה