בתחרות הלא הוגנת בין האגו האינפנטילי שלי לבין האגו הספרותי של הרמן קוך, לא היה לקוך סיכוי.
קודם כל, מפני שהוא כלל לא מודע לקיומה של התחרות (כאילו שאם היה מודע לה הוא היה מתייצב בקו הזינוק) ושנית, מפני שהאינפנטיליות שלי היא כמעט חסרת גבולות, אז מה זה בשבילה לעבור את הולנד.
אז האגו האינפנטילי שלי ניצח בתחרות ובגלל זה חוות דעת הזו נכתבת. אילו הייתי קצת יותר ותרנית ופחות אגואיסטית, הייתי נוהגת ביתר הגינות וכותבת חוות דעת רק לאחר קריאה שנייה של הספר. אבל לא, אני חייבת להיות הראשונה שתפרסם ביקורת על הספר גם אם היא לא אפויה ולא בשלה ולא מוכנה. ולמה היא כזאת? כי את הספר הזה צריך לקרוא פעמיים. אני הייתי צריכה לקרוא פעמיים.
אז לא רק שקראתי אותו רק פעם אחת, גם הקריאה היחידה הזו הייתה עם דעת קצת מפוזרת, עם הפרעת ריכוז קלה ועם ראש שנמצא במקום אחר. וזה קריטי יותר מתמיד כי גם הספר, מצידו, לא עשה לי חיים קלים - הוא די מבולגן.
מה שבטוח זה שטוב לא ייצא מזה.
׳טוב׳ אולי כן, אבל ׳טוב׳ קטן על קוך, כי ככל שזה נוגע לקוך ולי, כל דבר שהוא פחות ממעולה זה כישלון. ואיזה כיף לי לכתוב ״נוגע לקוך ולי״.
קוך, קוך, קוך,
אילו רק ידעת
עד כמה בי נגעת
ואיך עלי השפעת
איך את עולמי טלטלת...
(נו, אז מה היית עושה? כלום.)
אבל אני הראשונה שמתכבדת לכתוב עליו, ועם כובד הכבוד מגיע גם כובד האחריות. ופה המצפון שלי נכנס לתמונה ומחטיף לאגו האינפנטילי שלי ולכן אני מוותרת על שניהם.
נא להתעלם מכל מה שייכתב פה ולא להחליט אם כן קוך או לא קוך בגלל מה שייכתב פה.
אולי פשוט אל תקראו אותי.
ובכלל, אני לא כותבת ביקורות ואפילו לא חוות דעת. אני כותבת על חוויית הקריאה שלי. ביקורת וחוות דעת זה עסק למקצוענים (יש פה לא מעט כאלה ואני מפרגנת להם וגם טיפ-טיפה מקנאה בהם) ואני לא מקצוענית.
הספר הזה שונה מהספרים הקודמים של קוך.
זה ניכר כבר בעטיפה. אחד מסימני הזיהוי המובהקים של עטיפות ספריו של קוך הוא תמונה מבותרת כשבין הבתרים יש רקע לבן שעליו כתובים שם הספר ושם הסופר. בספר הזה העטיפה... ובכן, עיניכם הרואות. הלוואי וזה היה השוני היחיד. ואני הולכת מן הקל אל הכבד.
משהו גם לא עבד בתרגום של ענבל זילברשטיין. היא זכתה ממני לשבחים מופלגים ומוצדקים בשלושת הספרים הקודמים של קוך, אבל הפעם זה לא זה. אולי זו עייפות החומר, אולי זו עריכה לשונית מרושלת שלא קשורה אליה, אולי היא נצמדה למקור והוא חייב אותה לא להיות מוקפדת כבעבר, אולי היא לא אהבה את הספר (בשלב זה אני די מבינה אותה) אבל משהו לא עבד. מצאתי יותר מדי גליצ'ים ופאלטות מכדי שאוכל להעלים מהם עין. ואם ענבל זילברשטיין קצת החלידה, אולי זה מפני שהיא נדבקה קצת מקוך החלודי?
אבל השוני הגדול ביותר הוא שלהתרשמותי זה ספר אישי, כנראה האישי ביותר של קוך מבין הארבעה שקראתי. זה מתחיל בהקדשה לסבו וסבתו (הרמן קוך ולקוטיה קוך-לאפ), ממשיך עם העיסוק של אחת הדמויות הראשיות (סופר) ועם שמה של דמות ראשית נוספת (הרמן) ועד לפרטים ביוגרפיים לא מחמיאים שאני מקווה שהם לא אוטוביוגרפיים, אבל כנראה הם כן כי זה מה שקוך כתב בעמודי הפתיחה: "כל המזהה את עצמו או אחרים באחת או בכמה מהדמויות בספר – צודק ככל הנראה."
אני לא אוהבת שבועטים בי, אלא אם כן הבועט הוא הרמן קוך ואלא אם כן זו בעיטה מילולית ואלא אם כן הבעיטה המילולית גם מבקיעה גול ולא סתם שולחת את הכדור לאוויר. והבעיטות המילוליות שלו בכלל לא מכאיבות. להיפך, הן מענגות. כי הוא בועט במוסכמות ומנפץ אמיתות מזויפות ושם זין על הפוליטקלי קורקט ומוציא לפלצנות את הקישקע וקורע את המסכות מעל הצבועים ומקלף את הצבע מעל הצביעות ומנתץ פרות קדושות (מבלי לפגוע בבעלי חיים! קוך אוהב בעלי חיים וכתיבתו מלאה חמלה) והוא בכלל אומר דברים שאם מישהו אחר היה אומר אותם זה היה דבר איום ונורא אבל הוא יודע איך לומר אותם מבלי שזה יהיה דבר איום ונורא או שהוא אומר אותם באופן שגם אם חשבת שהם דבר איום ונורא הוא הצליח לשכנע אותך שהם לא דבר איום ונורא.
ומהבחינה הזו, הספר הזה הוא טיפ-טיפה עדין נפש. ואמנם עדינות נפש אצל הרמן קוך תיחשב כפראות בלתי מרוסנת אצל כמעט כל אחד אחר, אבל הפעם הוא לא בעט בי. לפחות לא בעוצמות שקיוויתי להן. בעט, הרמן, בעט!
אז נכון שכבר בפרק הראשון מלמלתי לעצמי שהוא ממש פסיכופת ההרמן קוך הזה, ונכון שכבר בעמוד השני הוא כתב שכאשר שני בני אדם מזדווגים צריך לקחת בחשבון שיש סיכוי של חמישים אחוז שהילוד יישא דווקא את פרצופו של המכוער מבין השניים (צַטֶטֵת), ונכון שהאווירה היא כמו בסרט ׳מלתעות׳ עם יום בהיר של שמש אין שום עננים והים שקט ואין גלים ושמש במרום זורחת ו-shiny happy people שוחים ומשתעשעים ומשתכשכים ומכייפים במים, אבל אתה יודע שמתחת לפני המים משייט לו הכריש והוא רק מחכה לתקוף. בעצם, כולם יודעים את זה חוץ מהמסכן שייטרף בעוד רגע או שניים.
אז כן, אתה יודע שקוך רוקח משהו, ושזה לא משהו טוב, ושהכריש שלו בטוח יגיח, אבל אתה לא יודע מתי ואיפה ואיך וכמה ולמה.
אז כן, היה כריש, אבל הוא היה פחות רעבתן ופחות קטלני ופחות ממוקד ופחות קוכי מהמצופה והרצוי.
אבל קוך הוא כריש, הוא תותח, הוא תותח על, הוא פגז מרגמה והוא בעיקר פצצה חכמה גם ביום פחות טוב.
הפעם הכריש נגס בעיקר במילייה הספרותי וקוך לא נרתע מלהטיל את מימיו מהמקפצה לבאר שבה הוא משתכשך ושאת מימיה הוא לוגם.
הוא מלגלג על תצלומי הסופרים שמעטרים את גב הספר שעברו עיבוד וריטוש וטשטוש עד ללא היכר, הוא מלגלג על הצלמים שמצלמים סופרים בשביל ראיון בעיתון ונורא מתאמצים להביא משהו מיוחד אבל בסופו של דבר זה תמיד מסתיים בתצלום הבנאלי ליד ארון הספרים של הסופר, הוא מלגלג על סופרים מזדקנים שמנסים להשיב את נעוריהם באופן מביך עם לבוש מגוחך ומכוניות ספורט נוצצות, הוא כותב על הקוראים בפריפריה שמסתפקים בפירורים עבשים בדמות סופרים לא כל כך רלוונטיים לעומת הקוראים בערים הגדולות שמאתגרים הרבה יותר (צַטֶטֵת), הוא מלגלג ברשעות על התסרוקות של ספרניות (צַטֶטֵת), הוא מלגלג על הספריות עצמן, הוא נכנס באם-אמא של קוראים שלא קונים ספרים אלא שואלים אותם מהספרייה (צַטֶטֵת. זה מרתק וממש כדאי לכם לקרוא. מאיה ערד עסקה בסוגיה זו באופן מרהיב בספרה 'אמן הסיפור הקצר'), הוא מלגלג על הכנסים והקוקטיילים והמינגלינג וההשקות של עולם ההוצאה לאור על הסמוקינג והשמלות המפוארות והשמוזינג והצביעות שלו והוא כותב עוד הרבה דברים שמוכיחים שקנאת סופרים מרבה עורמה, לוחמה, זוהמה, מהומה ומהלומה, אבל לא כל כך מרבה חוכמה.
אז הוא כותב את כל זה, והוא כותב את זה כמצופה ממנו, אבל הדבק שאמור לחבר בין הדברים לא כל כך מדביק. וזו הבעיה שלי עם הספר – העלילה ואי הסדר - אבל היא תיפתר בקריאה שנייה.
תודה לאדר זאבי שמסר את הספר למערכת. ( מה זה בכלל אומר? ממתי מודים לבלדרים?)
תודה לאלון דה אלפרט שמסר לי את הדיווח על דבר יציאתו לאור של הספר ועזר לי לנצח בתחרות.
סליחה על הכתיבה המבולגנת שלי. ככה זה בתחרות - לא רואים בעיניים.
ואל תאמינו למילה ממה שקראתם. קוך הוא אליל ואני לא מבינה כלום.
אני מאוד אשמח את תקראו את קוך, תאהבו אותו ותקטלו אותי.
(וקוך פשוט לא יכול לכתוב ספר שלא מופיע בו בית קיץ בדורדון וכוכב טלוויזיה שמאוהב בעצמו.)
צַטֶטֵת
את העובדה שאשתך רצתה לשאת בגופה בת שהיה לה, לפי כל חישובי ההסתברות, סיכוי של חמישים אחוז להיוולד עם הפנים שלך, אתה צריך לקבל כמחמאה. אולי המחמאה הגדולה ביותר שאישה יכולה לתת לגבר. (עמ' 14)
המקריות מרגישה יותר נוח במציאות. המציאות היא אזור הציד האידיאלי של המקריות. רק המציאות מורכבת ממקריות. (עמ' 69)
היום יש למ' מזל יחסי. הספרייה שאליה הוא צריך להגיע נמצאת במרחק הליכה, בפרוור של העיר שלו. החיסרון הגדול של הופעה באמסטרדם הוא הקהל. זה קהל שמקרין שביעות רצון עצמית, בלשון המעטה. בעיקר משום שהיו יכולים ללכת לכל כך הרבה הופעות אחרות ואולי מענייניות הרבה יותר. להצגות צהריים, לקונצרטים. ובכל זאת הם כאן, איתך בספרייה בשבת שטופת השמש הזאת. הם מוכנים לגמרי, אבל אל תחשוב שתוכל לחפף אותם עם כמה מילים יפות כמו שעושים לטמבלים בפריפריה, שצריכים להסתפק בהיצע תרבותי דל בהרבה ובגלל זה משלימים עם סחורה פגומה בצורת סופר מבוגר שהולך ונעלם מהעין. (עמ' 91-92)
מה יש לספרניות? הוא שואל את עצמו, לא בפעם הראשונה, בזמן שהוא הולך אחריה לאורך מדפים אינסופיים עם ספרים בלויים שהושאלו יותר מדי פעמים ולכן מאוד לא מושכים. למה לכולן יש אותה תסרוקת? אין לו שום דבר נגד נשים עם שיער קצר. להפך. שיער קצר או אפילו קצוץ יכול להיות יפה על אישה. אבל כאן מדובר במשהו אחר. זאת תסרוקת נוחה, נוחה לתחזוק, כמו גינה שיש בה רק ריצוף בלי דשא. (עמ' 92)
"רציתי מאוד לקרוא את הספר שלך לפני ההרצאה," אומרת אישה בשורה השנייה. "אבל כאן בספרייה הוא כל הזמן מושאל, אני ברשימת המתנה."
הוא מסתכל עליה, לא, לא באמת, הוא מסתכל על פניה, על הכל חוץ מאשר בעיניים שלה. הוא אף פעם לא הבין את זה, למה אנשים רוצים לשאול ספרים. כן, מתוך מחסור בכסף כנראה, אבל יש כל כך הרבה דברים שאתה לא יכול להרשות לעצמך בגלל מחסור בכסף. בעיניו זה ממש מגעיל. ספרים מושאלים. מגעיל בדיוק כמו לישון במלון שלא החליפו בו את המצעים ואתה צריך לשכב על שיער ותאי עור יבש של האורח הקודם. ספר עם כתם יין וחרק מחוץ למוות וגרגרי חול מחופשת החוף של הקורא הקודם שנושרים מבין העמודים.
"למה את לא קונה את הספר שלי?" הוא שואל. הוא משתדל לחייך תוך כדי אבל לא מצליח לגמרי. הוא לא יכול לראות את הפנים שלו – אם זה חיוך, הוא בעיקר חיוך מלגלג, הוא משער.
"מה אמרת?"
האישה נועצת בו עיניים מבוהלות. הוא שומע מישהו מצחקק, אבל חוץ מזה, בעיקר שקט באולם.
"את ענייה? את לא יכולה לשלם על ספר שלא עולה אפילו 20 אירו?"
הוא מסתכל על הפנים שלה, ואז העל השיער שלה. הוא גלי וללא ספק צבוע, צבע שיער כזה בלתי אפשרי ביולוגית בגיל כזה.
"אני," האישה מתחילה, אבל הוא כבר הקדים אותה.
"כמה עלתה המספרה שהלכת אליה היום בבוקר?" הוא שואל. "פי ארבעה יותר מהספר שלי, להערכתי. ובכל זאת על המספרה אף פעם לא תתקמצני. את אף פעם לא תסתובבי עם קצוות ושורשים אפורים כדי לחסוך כסף לקנות את הספר שלי." (עמ' 100-101)
** קיוותה שאי פעם יחזרו להיות חברות הכי טובות, אולי כשזה ייגמר עם **, אבל עמוק בלבה היא כבר לא האמינה שזה יקרה. זה היה כמו כתם על שמלה, על החולצה הכי יפה שלך, את מפזרת עליו במהירות מלח, את מכבסת את החולצה בתשעים מעלות, הכתם נעלם, אבל גם הצבעים דהו – את תולה אותה בארון כדי לא ללבוש אותה יותר לעולם." (עמ' 232)
