ביקורת ספרותית על מר מ' היקר מאת הרמן קוך
ספר טוב

---

מר ק. היקר,

הבוקר הייתי בחנות הספרים. הם עדיין ליד הקופה, למקרה שלא ידעת. אתה נראה לי סופר שבודק כמה סנטמטרים תופסת היצירה שלו בחנות, אפילו במדינה שאין לו אליה ולו כלום. אם אתה מעוניין לדעת, הספר החדש שלך הוא במבצע כרגע, כחלק מביטול חוק הספרים. שלושה קוראים פוטנציאליים לקחו את החדש שלך מהערמה והפכו אותו מצד לצד, כשוקלים אם כדאי להם לקנות, או שיש ספר משתלם יותר במסגרת המבצע. כל הקוראים הללו היו בעצם קוראות. מה זה אומר עליך? שאתה סופר של נשים? שעדיין לא פג קסמך למרות גילך המתקדם?
"בנות כמה הקוראות הללו." אני שומעת אותך שואל, תוהה האם הן נשים שכבר עברו את תאריך התפוגה שלהן או כאלה שנשארה בן איזו לחלוחית של שאריות נעורים. אז הסר דאגה מליבך. כולן צעירות. אתה רלוונטי ביותר עבור הדור הצעיר, לפחות בישראל. אולי טוב שלא השארת תמונה על הכריכה האחורית. לסופרים מזדקנים יש שתי אפשרויות לבחור תמונה. או תמונה יפה, רק שלא משקפת כלל את המציאות כי צולמה לפני כמה עשרות שנים, או תמונה שנאמנה למציאות, רק שאז היא מבריחה קונים במקום למשוך אותם. שתי האופציות גרועות באותה המידה.
על הכריכה הקדמית של החדש שלך בחרה ההוצאה לכתוב "מאת מחבר רב המכר ארוחת הערב". האם זו היתה החלטה שלך? האם אתה עדיין חושש שספריך לא עומדים בפני עצמם ולעד צריך להזכיר את רב המכר ההוא כדי לפתות אנשים לקנות? האם סופרים מבריקים ובטוחים בעצמם צריכים להתחבא מאחורי הצלחה אחת יוצאת דופן, או שמא זו נחלתם של הבינוניים בלבד? האם אתה שואל את עצמך איזו מן הרגשה זו להיות בינוני? האם אתה מרמה את עצמך שהמצב לא כל כך נורא, עובדה שספריך הם רבי מכר?
אני תוהה אם אתה מודע לאירוניה שעל כריכת ספר שבמרכזו סופר מזדקן שיש בעברו רב מכר ענק אחד העוסק בפשע אמיתי, מופיע איזכור לרב המכר ההוא?

***************
טוב, התייאשתי לכתוב כמו קוך. זה קשה נורא להיות כזה מיזנטרופ. בכל פעם שאני קוראת את קוך אני תוהה אם אפשר לאהוב אנשים ועדיין להצליח לכתוב כך, או שבאמת צריך לשם כך לשנוא את כל הגזע האנושי. כשאני קוראת את קוך הוא מזכיר לי מרצה שהיה לי פעם באוניברסיטה שנהנה להשפיל סטודנטים בכלל, וסטודנטיות בפרט, ולבסוף התפרסם כמי שהכה את אישתו המפורסמת. יש דיאלוג בספר בין מר מ, הסופר, ובין אישה שבאה לאחת מההשקות, שאומרת שעדיין לא קראה את הספר כי הוא מושאל בספריה.
"למה את לא קונה את הספר שלי?"... האישה נועצת בו עיניים מבוהלות.
"את עניה?... כמה עלתה המספרה שהלכת אליה היום בבוקר? הוא שואל. פי ארבעה יותר מהספר שלי, להערכתי, ובכל זאת על המספרה אף פעם לא תתקמצני..."
בשיעור, כאשר סטודנטית התלוננה על מיעוט העותקים בספריה של ספרו של המרצה הדגול הוא ענה "כמה הוצאת על הג'ינס שלך? ועל המגפיים? אז כסף לבזבז על בגדים ונעליים יש לך, אבל על בשכל שלך אין לך חשק להשקיע? אולי כי זו ממילא הוצאה מיותרת?
מעניין אם קוך או מר מ היו סטודנט של "..." בפילוסופיה באוניברסיטה העברית, או שפשוט יש הרבה אנשים שהם, סלחו לי, חרא.

גם הספר הזה מעורר אי נוחות רצינית אצל הקורא, כמו ב"ארוחת הערב" וגם ב"בית עם בריכה". גם כאן הפחד הוא ממה שכבר קרה, יותר מאשר ממה שיקרה. גם כאן קשה לאהוב את הגיבורים הראשיים של הספר, אחד מהם הוא המספר עצמו. גם כאן יש סיפור מתח שמניע את העלילה. עד כאן אין הפתעה, זה בדיוק מה שהקורא מצפה מקוך. אלא שבספר הזה קוך מלגלג גם על עצמו כסופר מזדקן שמנסה לשחזר את הצלחת רב המכר הגדול שלו. הוא מתאר את השיממון של הראיונות לעיתונאים, השקות מייגעות, הרדיפה להיות צעיר ורלוונטי תמיד, שהולכת ונהית קשה יותר עם השנים.

ובחזרה להשוואה הבלתי נמנעת - ספר מצויין בסך הכל, אם כי לדעתי בהחלט פחות טוב מ"ארוחת הערב" ו"בית עם בריכה". מצטערת מר ק, אני ממש לא בטוחה שתצליח לשחזר את ההצלחה האדירה שלך מאז. אבל אתה יכול להתנחם בכך שלפחות קניתי את הספר הזה, ולא שאלתי בספריה...

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על מר מ' היקר