ביקורת ספרותית על מר מ' היקר מאת הרמן קוך
ספר טוב

---

****




מסתבר ש"קוך" בהולנדית זה שלג שמלוכלך בדם ובוץ.

טוב, נו, זה לא.

אבל הרמן קוך, גם בעברית, הוא סוג של גאון ספרותי מבריק, שיודע להכניס את הקורא שלו למקומות הפנימיים, אלה שרצוי לא להיכנס אליהם ללא השגחה של מבוגר אחראי וחתימה על כתב וויתור. המקומות המלוכלכים, המביישים, הלא נעימים, מרתפים שמותר להגיד בהם דברים בוטים, ללא תקינות פוליטית, על ילדות, או חיי-נישואין, התבגרות או הזדקנות, או בכלל על בני אדם, ולהרגיש מלאי תעוזה לרגע לפני שאנחנו מטפסים בחזרה אל חיינו המחוטאים והנקיים ומחשבותינו הנעלות, המוסריות והטובות.

חוויית הקריאה כאן היא לא חיובית במובן הרגיל של המילה. יש מי שיקרא להרמן קוך "מיזנטרופ", אבל אני לא בטוח שבזה מדובר. אני חושב שהוא פשוט אמיץ. הוא מעז להסתכל לשם, ולא להסב את המבט. הכתיבה שלו, בעיקר בהתחלת ובסוף הספר, היא מופתית. היא חדה מאוד, ישירה מאוד, מפחידה כמעט בקצב ובאמת המצמררת שהיא מתארת. אפשר להשוות כמובן ל"ארוחת הערב" או ל"בית קיץ עם בריכה", ולחשוב שאחד יותר טוב או השני. בעיניי, כל אחד מהספרים - למרות הסגנון הדומה - מאיר על משהו אחר, ולכן, למרות נקודות הדמיון (פשע חבוי, מחשבות נסתרות, חולניות, אלימות כבושה, יציאה נגד מהוגנות חיצונית וכן הלאה), לא היתה לי הרגשה של more of the same.

נדמה לי שהספר הזה מדבר, יותר מהכול, על בינוניות. על הפחד להיות בינוני, חסר חשיבות, לא להשאיר חותם בעולם, ללבוש סוודרים ולשאוף לחיים בורגניים שלווים, כסף, חפצים ואישה יפה. מנגד, הוא גם על בינוניות כערך, כעיסוק, ואפילו כמשהו לשאוף אליו. לקוות לו, אם אתה ממש בתחתית. רק לא להפריע. להיות בסדר. הרי זה מה שכולם רוצים שיגידו עליהם. בעיקר ההולנדים. שהם בסדר, וגם בשואה הם היו בסדר. זו כבר לא הבעיטה הילדותית של הולדן קולפילד בעולם המבוגרים, אלא מבט בוחן יותר במקור של מה שבני נוער יכנו זיוף פתטי ומבוגרים יבינו שבסופו של דבר, הוא הפשרה האולטימטיבית. כשאתה מבוגר, לעשות שינוי דרסטי בחייך, גם אם זה ללכת אחרי הלב שלך ולהתאהב עד מעל לתנוכי אזניך בתלמידת תיכון, זה בעיקר מעורר רחמים, כי שום דבר לא יוציא אותך באמת מהקיום הבינוני שלך, בעיקר אם אתה מורה. החיים מאחוריך, גם אם אתה בן שלושים. ואפילו אם אתה סופר מצליח שמחזיק באישה צעירה ממך בשלושים שנה, מין "סט" חיצוני של הצלחה. אבל כל מה שהוא לא הצלחה, הוא כישלון. כך שלמעשה, כולנו כשלונות. ואת זה לא ממש נעים לחשוב.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על מר מ' היקר