“כשגרתי בהולנד מצאתי לי עבודה קבועה באמסטרדם.
כל בוקר הייתי מדוושת לכיוון תחנת הרכבת בליידן, מקום מגוריי. מחנה את האופניים במקום המיועד, קונה קפה ומאפה בקיוסק ומספיקה לרכבת של שמונה ורבע.
עבדתי במרכז הזמנות לבתי מלון, מקום דינאמי עם חבר׳ה צעירים מביניהם המון ישראלים וההולנדים היחידים שהכרתי ממש טוב היו מבני ביתי מכיוון שעדיין לא הייתי בקיאה בשפה ורק התחלתי ללמוד את רזייה.
יום אחד לאחר שהסתיימה משמרת הבוקר שלי, החלטתי לעשות היכרות יותר מעמיקה יותר עם העיר הנפלאה הזאת.
מכיוון שמקום עבודתי היה ממוקם בפרוורי העיר, לקחתי רכבת קלה אל מרכזה ומתחנת הרכבת התחלתי לצעוד לעבר כל מה שנראה לי מעניין וצבעוני.
קניתי בדרך מיץ תפוזים ונכנסתי בשערי פארק מקסים, ריאה ירוקה בלב העיר.
ישבתי על ספסל המשקיף לאגם ששחו בו ברבורים לבנים וחשבתי כמה ברת מזל אני לחוות רגעים שכאלה.
בעודי מהרהרת כיצד להעביר את התחושות הנפלאות למשפחתי בישראל (גלויית נוף או מכתב משעשע) התיישב לידי בחור שמנמן מבולגן תלתלי פלטינה ובעל עיניים כחולות שקופות שהיו אמורות להפחיד אותך ברגע שנעצת מבט אך היה בהן זיק של שובבות, קונדסות שהרגיע אותך קמעה.
הוא גלגל סיגריית עשבים במהירות ומיומנות והציע לי שאכטה.
סירבתי בנימוס והוא חייך אלי והודיע לי באנגלית: ״את לא הולנדית״
לא, הודיתי. זה מאוד בולט?
כן, הוא אמר. אם אנחש מהיכן את ומה את עושה פה, תתני לי בתור פרס להזמין אותך לקפה? הפעם צחקתי, מה זה? 21 שאלות?
לא! ענה בהחלטיות. אני לא שואל ואת לא עונה, רק מסתכל עליך 2 דקות ונותן לך פרופיל מלא. טוב, הסכמתי.
הבחור קם ממקומו, נתן פאף אחרון לתולעת הגראס שלו וזרק אותה לאגם.
הוא הקיף אותי בסקרנות, מישש את שיערי וסלסל אותו באצבעותיו השמנמנות, בדק מקרוב את אפי, ביקש לרגע את משקפיי והניח אותם בעדינות על חטמו.
״חוט-וור-דומה״!! (לעזאזל) נבהל ועשה תנועות של חיגר וחסר אונים, את ממש עיוורת. פרצתי בצחוק, הבחור היה משעשע.
ביקש ממני לעמוד ושאל בטבעיות אם אני קאפ C בחזייה.
אתה לא מצפה ממני לענות לך על זה, עניתי ברוגזה.
כבר ענית לי, ענה בשביעות רצון. מוכנה לתוצאות?
את ישראלית, תל אביבית. סטודנטית לאמנות והיסטוריה.
צינית, עקשנית ובעלת מנגנונים משוכללים לסינון בולשיט, מרחיקה אנשים שלא עומדים בקריטריונים שלך, קרה מבחוץ וחמה מבפנים, מעצבנת ברמות עד כדי חיבה עמוקה. בקלות הייתי מלהק אותך לסרט החדש שלי.
מה סרט? איזה סרט? עדיין הייתי המומה מאבחנתו המדוייקת ולמען קצת נעלבתי שאני כה שקופה ועוד לאחד מסטול כזה...
נעים מאוד, ענה לי מרוצה מעצמו עד להבחיל: אני תיאו, תיאו ואן גוך.
״אח של״? שאלתי בשיא הזלזול. קרוב משפחה רחוק, תיקן.
נתתי לו להזמין אותי לקפה ולהנות מהתוצאות המדהימות שהשיג, חשבתי לעצמי כמה פתטי בנאדם יכול להיות, עד כדי כך שמשתמש בשמו של הצייר הכי אהוב עלי (ועל רבים אחרים) כדי לעשות רושם, ניסיתי לבוז לו ולא הצלחתי.
הוא דיבר ללא סוף במחוות ידיים מגושמות, הצחיק אותי, אמר דברים נחרצים על ארצו ללא התנצלות, על אנשיה. הסביר לי על הפוליטיקה, על התרבות ובשעתיים שלמות הרחיב את אופקיי לעין שיעור.
כשנפרדנו אמר שלא ייקח את הטלפון שלי כי יש לי חבר.
מאיפה לך? שאלתי. הוא הביט בי הפעם בזלזול מעורב ברחמים: את טפשה! פרע שערותיי, השאיר 10 גילדן על השולחן והלך לו.
העקשנים האלו, עם בלתי אפשרי שקל מאוד לפתח נגדם טינה וקשה באמת לאוהבם.
לוקח שנים לפצח אותם, להבין מהיכן הם מתקתקים: הם לא שעון שוויצרי ובטח לא האו-בן הגרמני. יש בהם דייקנות מזוייפת. חשובה להם האותנטיות יותר מהדקדקנות.
אבל כשאתה מצליח לתהות על קנקנם, להבין את האמת שלהם אין לך ברירה מלבד התפעמות מוחלטת, התפעלות מהיושר והכנות הבלתי מתפשרת שלהם.
הרמן קוך הוא בדיוק כמו תיאו, שניתח אותי בדייקנות עם מינימום הכרות.
בספריו אין בדיה ממשית, רק שינוי שמות והכל מבוסס על סיפורים אמיתים, מהחיים.
הוא כותב מהקרביים, מתוך קריזה שלא נגמרת. עצבני על כולם, יורד על כל מה שזז ומצליח לעשות זאת באופן מרתק וללא סטיות מיותרות מחוט העלילה.
ספרו החדש הינו סיפור בתוך סיפור ותוך כדי כך הוא מצליח להעביר לקורא מסרים אודות נושאים המרתקים אותו במיוחד ועליהם כבר דן בארוחת ערב, בית קיץ עם בריכה ואודסה סטאר.
הוא נמשך כמו פרפר לאש לאותם תחומים שנויים במחלוקת: אלימות, אכזריות, פדופיליה ונמק הגוף אך הפעם מסנן קמעה את הגועל כמו שמנקים את גופת המת לפני שמכניסים אותה לארון.
חליפה מחויטת, עניבה, שילוב הזרועות וטאץ׳ אחרון לפנים, אולי פודרה כדי לכסות את עקבות המוות.
העלילה עוקבת אחר סופר מזדקן שתהילתו מאחוריו וספרו האחרון מדשדש משהו ברשימת רבי המכר אך הוא אינו מרכז הסיפור.
את הקצב מכתיב לנו שכנו, אדם מסתורי שזהותו מתגלה יותר מאוחר. הוא עוקב אחרי הסופר מתוך מניע מסויים, משוחח עמו, לומד להכירו ותוך כדי כך חושף צדדים מעניינים באישיותו ובאלה הקרובים אליו.
עולם המו״לות והספרות נפתח בפנינו והאמינו לי שהוא כלל לא נחמד; קנאה, תככים ותחרות בלתי פוסקת.
קוך לא מתאפק ומשבץ לתוך ספרו את כל הידע והנסיון שצבר כסופר, כשחקן, כבמאי ותסריטאי. באמצעות השוט המחריד שגיבסון בחר בסרטו, להצליף בישו, הוא קורע פיסות עור מדממות מהתרבות ההולנדית, מהסובלנות למראית עין ומציגם לראווה בכיכר השוק.
הוא מוציא את כולנו טמבלים עם הבעה של עגל וכל זאת בכישרון שלא יסולא בפז.
ניסיתי לחשוב איך הוא עושה את זה ואז נזכרתי בתיאו מתחילת סיפורי.
תיאו שתמצת את רוב מהותי בשתי דקות.
תיאודור אותו אילצתי לחפף בכח מזכרוני אך חזר אלי בבומרנג אחרי שנתיים אל מול הטלוויזיה בחדשות של שמונה בערב:
״הסופר, האמן ובמאי הסרטים השנוי במחלוקת תיאו ואן גוך נרצח הערב ע״י מוסלמי קיצוני בשעה שרכב הביתה על אופניו ברחוב לינאוססטראט, אמסטרדם״
הבטתי בפניו הנשקפות מהמסך הקטן: שיער מבולגן ועיניים בהירות שראו אותי בבהירות אין קץ והתבאסתי כמו שלא התבאסתי בחיי!
פעם, כשאפגוש את קוך, אספר לו על תיאו.
נראה לי שהוא לא יתפלא מדבריי, להיפך.
הספר אגב; נקרא כמעט בנשימה עצורה ובעיני חזק יותר מארוחת ערב.
ככה הם ההולנדים, חודרים לך ללב עם מילים כמו פגיונות.”
