ביקורת ספרותית על על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה מאת הרוקי מורקמי
ספר מעולה

---

דייט קסום שנמשך לתוך הלילה ואחריו אימון בוקר מסכם לפני טריאתלון תל אביב (שיהיה שבוע הבא) מצאו אותי יושב אחרי 4 שעות ומחזיר נשימה אחרי נשימה על ספסל באחד ממרכזי השייט על החוף, מסביבי ההמולה של קיאקים סאפים מפרשיות שנכנסות ויוצאות, ורק אני מודע לעוצמת החוויה של ה- 12 שעות האחרונות שהחזירה אותי לציטוט מתוך ספרו הרוקי מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה"

כבר כמה שנים מונח הספר במדף מעל ראשי ואני קורא אותו פעם בשנה. הספר שהוא למעשה האוטוביוגרפיה הלא רשמית של הרוקי - שוזרת סיפורים מחייו, קורותיו כסופר ותובנותיו כרץ מרתונים באותו אופן שבו הוא כתב את ספריו – בפשטות עדינות ובהרבה צניעות ענווה ומודעות עצמית ומנגד עוצמה פנימית בלתי מתפשרת.

הספר שנפתח בציטוט "ייתכן שזה לא משהוא חשוב ...יתכן שאין הוא משרת שום אינטרס ציבורי, אבל אחרי ככלות הכל, זה מי שאני" ממחישה את ההבדל באוטוביוגרפיה שלו ביחס לאוטוביוגרפיות של גדולי אומה אחרים. הרבה פעמים מצאתי את עצמי ממש מתרגש מהתובנות האישיות של הרוקי שהתחברו לתחושות אישיות שלי – למעשה בגילי המתקדם זה די לא מובן מאליו שספר מצליח לעורר בך התרגשות כל פעם מחדש.

וזו גדולתו – אני יודע שיש רבים שלא אוהבים את כתיבתו – אפילו יש התייחסות שלו בספר לעובדה שהוא לא רוצה להיות נחמד לקוראיו, אך היכולת שלו לפרק להפשיט נושא גדול ומורכב לגורמים קטנים ולהסביר אותן בשפה מופשטת הן בלתי נתפסות –והעובדה היא שהוא מצליח לעשות זאת גם בספרו כשהוא מתאר את האופן שבו הוא התפתח כאדם סופר ואצן במהלך חייו, מטילה זווית חדשה על יצירותיו האחרות. ואילו לנו כקוראים אנחנו מתוודעים גם לצד הסזיפי של עבודת הסופר – בוקר בוקר בשולחן הכתיבה להתקדם בעוד שורה עוד משפט עוד פסקה...

אני תמיד תהיתי אם הספר מדבר גם אל אנשים שבחרו לא להיות סופרים או אצנים ובחרו נתיב אחר בחייהם (שזה רוב האנשים) הציטוט לדעתי מוכיח שכן (חכו לסוף) אבל אני לא בטוח שהרבה יכולים לעשות את החיבור הזה.
בכל אופן הדירוג האולטימטיבי שלי – איתי לאי בודד !

חובה לאוהבי חיים, למעריצי מורקמי, חובבי ריצות וכדומה ("הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא מבחירה") ולאלו שיום אחד רוצים להיות סופרים.

וכמובן הציטוט
"בין שיש בכך תוחלת ובין שלא, בין שזה נראה טוב ובין שזה נראה רע, בסופו של דבר החשוב לנו ביותר הוא, ברוב המקרים, משהוא שאינו נראה לעין אבל מרגישים אותו בלב"

» ביקורות נוספות של רן
» ביקורות נוספות על על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה