ביקורת ספרותית על על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה מאת הרוקי מורקמי
ספר טוב

---

מכיוון שהעיסוק בספורט על בסיס קבוע הוא דבר בו אני חוטא מרבית חיי, מצאתי עצמי מזדהה עם מחשבות, תחושות, רגשות וכמובן קשיים הנחווים תוך כדי הפעילות העצימה, שמשתף הרקומי לאורכו של הספר.

תחושת הריק – אירוע מוכר כל כך כאשר מבצעים פעילות אירובית הנמשכת לאורך זמן, בכל מקצועות הטריאתלון ולא רק בריצה. זה נכון גם לגבי רכיבה על אופניים ושחיה. אלא שזה משתנה. לעיתים נוצר בדיוק ההיפך, ואת המוח פוקדות מחשבות הבאות והולכות. מורקמי ממשיל את המחשבות לעננים הלובשים ופושטים צורה עד שהם נעלמים. תמיד מבעד לעננים יש את השמיים המשולים לתודעה.

בעוונותי אני קורא מדי פעם ספרות שנכתבה על ידי נזירים בודהיסטים בנושא מדיטציה. אחד הספרים האחרונים שיצאו לאור בנושא בשנת 2020 נקרא "A Momk's Guide To Happiness " ונכתב על ידי נזיר בריטי בשם Thubten . גם הוא, נעזר בדימויים אלו של הדו שיח בין המחשבות לתודעה: בין אם אלו העננים ביחס לשמיים, הגלים ביחס לאוקיינוס וכן הלאה.

אין ספק כי יש משהו מקל, כאשר מתייחסים למחשבות כאל אירוע עצמוני ומביטים בהם מהצד, כתופעה.

מוטיב נוסף שבא לידי ביטוי בספר בהקשר לריצה, הוא העובדה המצערת (או שלא – ענין של השקפה ) כי הזמן עושה את שלו, והחל מנקודה מסוימת על ציר גילנו הכרונולוגי, מתחילה דעיכה ביכולתנו להפיק מגופנו את אותן תוצאות כבעבר.
הדבר בא לביטוי ברבדים רבים שקשורים לספורט כגון העלייה האיטית בזמנים בהם אנו מסיימים ריצה / רכיבה / שחיה, עבור אותה יחידת מרחק נתונה. החשיפה ההולכת וגדלה לפציעות (פציעות ספורט במקרה הזה), ובעיקר ההשלמה עם כך שיותר ויותר רצים/ שחיינם ורוכבים, משיגים אותך (אותי) לאורך המסלול.

אני נמצא היום בגיל בו מורקמי הוציא את ספרו לאור (56) וחווה בדיוק את אותם אתגרים, מהסוג של מתן תשומת לב לכך שכאב הברכיים במהלך הריצה לא יהפוך לדלקת (הפתרון אגב הוא לבלות יותר ויותר זמן בחדר הכושר ולחזק את שרירי הרגליים).

אם הייתה בנמצא גלולה, אשר נטילתה באופן קבוע הייתה יכולה לשמר את נעורינו... ובכן, הספורט בעיני, או ליתר דיוק שילובו בחיי השגרה כחלק אינטגרלי מכל מה שאנו עושים, מהווה מעין גלולה שכזו. אני חושב שהמוטיב הזה, גם אם לא נאמר מפורשות, שזור לאורכו של הספר.

אירוע ההתרגשות שלעיתים הופכת למעין פאניקה בשניות הראשונות של משחה רב משתתפים אותו הוא מקפיד לתאר כפי שחווה בטריאתלון טינמן בהוואי, העלה בי חיוך. חשבתי שרק לי זה קורה מדי פעם.

מורקמי משרטט באופן יפה את מערכת היחסים שלו עם הקושי. לשיטתו, עצם ההתגברות על הקושי הוא הדבר עצמו והוא אשר מסמן לנו כי אנו חיים, ללא קשר לתוצאות שהשגנו.

הוא נוגע בחוויית הבדידות שהיא נחלתו של כל מי שמקיים אימונים ארוכים לבדו לאורך זמן. אני מעריך כי תפישת הבדידות היא סובייקטיבית ואולם היא בהחלט קיימת במידה כזו או אחרת לאורכם של אימוני סיבולת.

ואולם, הספר הזה של מורקמי נמצא על מדף הספרים שלי מעל חמש שנים. הוא שרד ניסיון כושל ולא מוצלח שלי להתעמק בו, די בסמוך למועד שקיבלתי אותו.
בחווייתי האישית, הכתיבה שלו אינה קולחת. ציר הזמן הלא סדור ביחס לאירועים, גם הוא היווה סוג של משוכה עבורי, ויתכן גם שאני חוטא לו משום שאיני יכול לקרא אותו בשפת המקור (יפנית). מכל מקום, הפעם סיימתי אותו תוך מספר ימים וגיליתי כי בערך מנקודת האמצע, משהו השתחרר והקריאה הפכה לזורמת יותר.

זהו ספרו הראשון אותו אני קורא. אל מול הספרים הנוספים אותם כתב ועליהם הוא מדבר בספר הזה, נראה לי ש"יער נורווגי" יכול להיות מועמד ראוי לספר השני.
המסר העיקרי אותו אני לוקח עימי מהספר – להמשיך תמיד תמיד לרוץ (לשחות, לרכב, לחתור בגלשן בים) - כל עוד אנו יכולים, ולהגיד תודה בכל סיום של אימון שכזה, ללא קשר לתוצאות. רק מעצם העשייה.

» ביקורות נוספות של Josefico
» ביקורות נוספות על על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה