“מכיוון שהעיסוק בספורט על בסיס קבוע הוא דבר בו אני חוטא מרבית חיי, מצאתי עצמי מזדהה עם מחשבות, תחושות, רגשות וכמובן קשיים הנחווים תוך כדי הפעילות העצימה, שמשתף הרקומי לאורכו של הספר. תחושת הריק – אירוע מוכר כל כך כאשר מבצעים פעילות אירובית הנמשכת לאורך זמן, בכל מקצועות הטריאתלון ולא רק בריצה. זה נכון גם לגבי רכיבה על אופניים ושחיה. אלא שזה משתנה. לעיתים נוצר בדיוק ההיפך, ואת המוח פוקדות מחשבות הבאות והולכות. מורקמי ממשיל את המחשבות לעננים הלובשים ופושטים צורה עד שהם נעלמים. תמיד מבעד לעננים יש את השמיים המשולים לתודעה. בעוונותי אני קורא מדי פעם ספרות שנכתבה על ידי נזירים בודהיסטים בנושא מדיטציה. אחד הספרים האחרונים שיצאו לאור בנושא בשנת 2020 נקרא "A Momk's Guide To Happiness " ונכתב על ידי נזיר בריטי בשם Thubten . גם הוא, נעזר בדימויים אלו של הדו שיח בין המחשבות לתודעה: בין אם אלו העננים ביחס לשמיים, הגלים ביחס לאוקיינוס וכן הלאה. אין ספק כי יש משהו מקל, כאשר מתייחסים למחשבות כאל אירוע עצמוני ומביטים בהם מהצד, כתופעה. מוטיב נוסף שבא לידי ביטוי בספר בהקשר לריצה, הוא העובדה המצערת (או שלא – ענין של השקפה ) כי הזמן עושה את שלו, והחל מנקודה מסוימת על ציר גילנו הכרונולוגי, מתחילה דעיכה ביכולתנו להפיק מגופנו את אותן תוצאות כבעבר. הדבר בא לביטוי ברבדים רבים שקשורים לספורט כגון העלייה האיטית בזמנים בהם אנו מסיימים ריצה / רכיבה / שחיה, עבור אותה יחידת מרחק נתונה. החשיפה ההולכת וגדלה לפציעות (פציעות ספורט במקרה הזה), ובעיקר ההשלמה עם כך שיותר ויותר רצים/ שחיינם ורוכבים, משיגים אותך (אותי) לאורך המסלול. אני נמצא היום בגיל בו מורקמי הוציא את ספרו לאור (56) וחווה בדיוק את אותם אתגרים, מהסוג של מתן תשומת לב לכך שכאב הברכיים במהלך הריצה לא יהפוך לדלקת (הפתרון אגב הוא לבלות יותר ויותר זמן בחדר הכושר ולחזק את שרירי הרגליים). אם הייתה בנמצא גלולה, אשר נטילתה באופן קבוע הייתה יכולה לשמר את נעורינו... ובכן, הספורט בעיני, או ליתר דיוק שילובו בחיי השגרה כחלק אינטגרלי מכל מה שאנו עושים, מהווה מעין גלולה שכזו. אני חושב שהמוטיב הזה, גם אם לא נאמר מפורשות, שזור לאורכו של הספר. אירוע ההתרגשות שלעיתים הופכת למעין פאניקה בשניות הראשונות של משחה רב משתתפים אותו הוא מקפיד לתאר כפי שחווה בטריאתלון טינמן בהוואי, העלה בי חיוך. חשבתי שרק לי זה קורה מדי פעם. מורקמי משרטט באופן יפה את מערכת היחסים שלו עם הקושי. לשיטתו, עצם ההתגברות על הקושי הוא הדבר עצמו והוא אשר מסמן לנו כי אנו חיים, ללא קשר לתוצאות שהשגנו. הוא נוגע בחוויית הבדידות שהיא נחלתו של כל מי שמקיים אימונים ארוכים לבדו לאורך זמן. אני מעריך כי תפישת הבדידות היא סובייקטיבית ואולם היא בהחלט קיימת במידה כזו או אחרת לאורכם של אימוני סיבולת. ואולם, הספר הזה של מורקמי נמצא על מדף הספרים שלי מעל חמש שנים. הוא שרד ניסיון כושל ולא מוצלח שלי להתעמק בו, די בסמוך למועד שקיבלתי אותו. בחווייתי האישית, הכתיבה שלו אינה קולחת. ציר הזמן הלא סדור ביחס לאירועים, גם הוא היווה סוג של משוכה עבורי, ויתכן גם שאני חוטא לו משום שאיני יכול לקרא אותו בשפת המקור (יפנית). מכל מקום, הפעם סיימתי אותו תוך מספר ימים וגיליתי כי בערך מנקודת האמצע, משהו השתחרר והקריאה הפכה לזורמת יותר. זהו ספרו הראשון אותו אני קורא. אל מול הספרים הנוספים אותם כתב ועליהם הוא מדבר בספר הזה, נראה לי ש"יער נורווגי" יכול להיות מועמד ראוי לספר השני. המסר העיקרי אותו אני לוקח עימי מהספר – להמשיך תמיד תמיד לרוץ (לשחות, לרכב, לחתור בגלשן בים) - כל עוד אנו יכולים, ולהגיד תודה בכל סיום של אימון שכזה, ללא קשר לתוצאות. רק מעצם העשייה.”

“אתמול (יום שישי 14.1.2022) 8:50 בבוקר הר אבנון על שפת המכתש הגדול, אני שמח שבחרתי להתחיל את המרוץ עם מעיל רוח, הרוח חזקה וקרה, ואני מתחבא מאחורי האוטובוס שהביא אותנו לכאן מאגם ירוחם, מחפש מסתור מהרוח. סביבי 270 רצים שמתכוננים למרוץ 10 ק"מ במגמת ירידה. זה מרוץ ירוחם השישי, השתתפתי בראשון לפני שנים רבות, אני זוכר שרצתי מהר מידי ועברתי להליכה במהלך הריצה (נראה לי שהיה זה בשנת 2013) לא מצאתי ברשת תוצאה רישמית, אבל זכור לי שזה היה קצת יותר משעה. בנסיעה באוטובוס לתחילת המרוץ אני מבין משיחות שאני שומע סביבי, שיש הרבה שמגיעים למרוץ הזה כדי לקבוע זמנים מטורפים, כאמור הכול בירידה, אני נבהל מהיעדים שהם שמים לעצמם, אני רוצה לרוץ הכול, לא לעבור להליכה, ולסיים אם אפשר בזמן קצר משעה. כבר הרבה זמן שאיני משתתף בתחרויות ריצה שכאלה. אני רץ לבד. מאז הבידוד שהיה באפריל מאי 2020, וההגבלה לא להתרחק מהבית יותר מ 200 מטר, אז הבנתי כמה הריצה במרחבים חשובה לבריאותי הנפשית, אני רץ ברצינות כמו שכותב מורקמי. אני רץ כל יום: בגשם ברוח, בקיץ בחורף כל יום, להוציא ימים בהם אני שוחה בים. בשנת 2021 לדוגמא רצתי בסה"כ 2023 ק"מ. במהלך השבוע אני רץ בין 5 ל 7 ק"מ, ובסוף השבוע בין 12- 16 קילומטר, ריצת טיול בשטח. לאור כל הריצות הללו, הרגשתי צורך לקרוא שוב את סיפרו של מורקמי "על מה אני מדבר כשאי מדבר על ריצה", אחרי הכול הוא רץ כל יום כבר מספר עשורים. אז כל בוקר מוקדם מוקדם, בזמן שאני מחכה שהשמש תעלה, קראתי כמה עמודים בספר, ואז יצאתי לריצת הבוקר, והרהרתי במה שקראתי זה עתה, לעיתים האזנתי למוזיקה שמורקמי דיבר עליה בפרק שקראתי לפני שיצאתי לריצה. כך הכרתי לדוגמא את האלבום LIZARD של אריק קלפטון. כשהזניקו את המרוץ בהר אבנון לחצתי PLAY על Playlist שהכנתי במיוחד למרוץ זה, בחרתי שירים שיארכו סה"כ שעה וחמישה (אין לדעת תוכניות לחוד ומציאות לחוד). כולם שועטים בירידה, אוני מחייך חיוך מאוזן לאוזן לצלילי sir Duke של סטיבי וונדר. ולמרות הרוח הנגדית החזקה, מדובר בירידה ארוכה מזמינה ומתמשכת. נרשמתי למרוץ כי תארתי לעצמי שאפגוש שם חברים יקרים מירוחם, כאלה שהתגעגעתי אליהם והייתי משוכנע שניפגש על קו הזינוק, או הסיום, וחוץ מזה אניר רץ כל יום יותר משנה וחצי לבד, הגיע הזמן לרוץ גם עם אנשים. הספר של מורקאמי הוא לא בשורה גדולה לרצים וגם לא יתן לנו הצצה אמיתית לגדולתו כסופר. אבל אנחנו נחשפים אליו כאדם סביב התחביב ארוך השנים שלו, ריצה למרחקים ארוכים. ישנה כדבריו קירבה בין אנשים עם תחביבים דומים, במיוחד תחביבים קיצוניים. אמנם מעולם לא רצתי מרתון מלא, רצתי מספר פעמים את מחצית המרחק. שחיתי שחיית מרתון לא מעט פעמים (בשחיה מרחק המרתון הוא 10 ק"מ) ואפילו שחיתי שלושה ימים יום אחרי יום את המרחק (זה נקרא שלושה ימים בשלושה ימים באנגלית זה פחות מבלבל (3 days 3 seas). בקיצור אני מרגיש קרוב למורקמי בשיגעון האמור, והקרבה הזו איך לומר בצניעות- היתה נעימה לי במהלך קריאת הממואר. לאחר Mr. Blue sky, התגלגלתי עם ramble on של Led Zeppelin, ולא הפסקתי לחייך לרגע, תוך שאני עוקף אנשים ששמעתי באוטובוס שמתכננים זמנים דמיוניים מבחינתי (מתחת ל 50 דקות נגיד). אני רץ ואני נהנה, הקצב מהיר לי מידי ללא ספק, הרוח בפנים מעצבנת (באופן כללי אני שונא רוח), אני לא מסתכל בשעון מחייך ורץ. אני נזכר במורקמי שברך חברה שרצה מרתון בפעם הראשונה "תהני מהריצה" כי למה אנחנו עושים את זה אם לא כדי להנות. נשמע מוזר אני יודע. כשמתחיל Smells like teen spirit אני כבר ממש רץ מהר מידי לדעתי. הנמכתי את המוזיקה באוזניות, אחרי הכול גם מחר אני צריך לרוץ. מורקמי מתיחס לכל דבר שהוא עושה ברצינות, תבינו, הוא רץ כדי להיות בכושר גופני טוב, בכדי לכתוב ספרים טובים יותר. להבנתו כתיבה דורשת כושר ריכוז, אבל גם כושר גופני והוא מתמיד כדי להיות מסוגל לכתוב לנו רומנים טובים יותר, כזה הוא רציני. כך גם כשהוא רץ, ומתחרה, ונכנס לענף ספורט חדש (טריאטלון). בפעם הקודמת שקראתי את הספר רצתי ואהבתי את מורקמי, אבל לא רצתי "ברצינות" כדבריו, לא רצתי כל יום, הקריאה השניה בספר היתה טובה יותר, וכנראה שאקרא בו שוב .יש קסם בשקט של הבוקר לפני שעולה השמש, ומצאתי שנעים לבלות את השעות הללו עם מורקמי סאן, ולא עם Ynet נגיד. קו הסיום הגיע מהר משחשבתי תוצאה רישמית 48:52, הרבה יותר ממה שפיללתי, לא הספקתי להקשיב ל "The man who sold the world" לא ל "Time wrap" ולא ל "לזוז" של הדג נחש. אבל פגשתי את החברים היקרים מירוחם שציפיתי לפגוש, גם בקו הזינוק וגם בקו הסיום והעיקר והכי חשוב נהנתי, מהמרוץ ומהספר.”

“על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על ריצה, הרוקי? אני עדיין שואלת את עצמי את אותה השאלה שהובילה אותי לפתוח אותו לראשונה, בסקרנות הגובלת בתשוקה כמעט אירוטית. קראתי בחטף את גב הספר, "יום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לכתוב ספרים. ויום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לרוץ." שני התחומים האהובים עלי בעולם כולו כרוכים יחד ב185 עמודים. ליבי הלם בהתרגשות, ומיד חטפתי אותו ורצנו יחד למיטה. איני יודעת אם הייתה זו חרדת ביצוע או דבר מה אחר שגרם לי להשתרך באיטיות מאחור במירוץ אל העמוד האחרון. חודשיים לפחות לקח לי להגיע לקו הסיום המיוחל. אני תוהה, אילולא הייתי אצנית חובבת בעצמי, אולי הייתי מוצאת עניין בספר זה? לכתיבה כה סטרילית וריקה מכל רגש איני נוטה להיות סלחנית. לו היה מדובר במאמר יחיד באותו הנושא, היה זה משהו אחר. אבל כאשר מקבץ מאמרים מתאגדים לספר, עליהם לעבור טרנספורמציה נוספת מעבר לכריכתם המשותפת. אולי לא תמיד, אבל במקרה הזה, כאן היה נראה לי לפחות, שזה מה שהרוקי מנסה לעשות. ברגעים אחרים היה נדמה לי שמישהו הצמיד אקדח לרקתו וכפה עליו לשכתב את אימוני הריצה שלו ולא הוא לא יוכל לחזור לעבודתו בתור סופר רומנים (זהות שנראה שהוא אוחז בה בהדיקות משעממת מאוד) לעולם . לצערי רגעים אלו היו רבים. החלקים המעניינים ביותר בספר אלו למעשה השמות שנתן לפרקים. "על רוב הדרכים לכתוב רומנים למדתי באמצעות ריצה בכביש מדי בוקר", "גם אילו היה לי קוקו ארוך באותה התקופה" ועוד. כפי שציינתי, נותרתי עדיין מלאת סימני שאלה ומורשמת מהפער הגדול שאפשר לייצר בין כותרת טובה ומלאת פוטנציאל הרפתקני, לפרק משמים. אגב, נקודות הזכות שהרוקי קיבל ממני על שמו של הספר אבדו באפילוג, בו סיפר שהשם לקוח למעשה מכותרתו של קובץ סיפורים קצרים שכתב ריימונד קארבר, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה". נו טוב, לפחות הוא ביקש אישור מאלמנתו להשתמש בשם זה. עלי להודות שזהו ספרו הראשון של הרוקי מורקמי שהגיע ליידי. ייתכן והוא אינו מייצג את כתיבתו כסופר רומנים (אחד האהובים בישראל, מסתבר.), אבל לצערי, הסטריליות והניתוק בה הספר הזה כתוב, אינם השאירו בי טעם של עוד ואף להפך מכך - מהקטעים המעטים בספר בו הרוקי מדבר על מקצועו כסופר רומנים, הוא הצליח לעורר בי רתיעה רבה מהשילוב בין האישיות הזו לבין מלאכת רקימת עלילה. כתיבת ספרות זוהי אמנות, ולא אוכל לסבול כשאדם מדבר בזחיחות שכזו על מקצוע זה. סיימתי לקרוא את הספר לפני שעה קלה, ואני מבינה שמשהו בהרוקי מעורר בי אפילו מעט כעס. מעניין להבין מאיפה זה מגיע. זה כמובן שלי, אבל עירבוב בין החוויה הפנימית לחיצונית הוא בלתי נמנע ואולי אף החיים עצמם. אסיים באומרי שהחלק הטוב ביותר בספר בעיני, היה האפילוג. סוף סוף, לאחר ספר שלם, הפרטים שבחר לשתף שם הרגישו לי כאמיתות חשופות ונוסטלגיות עם (מעט) רגש. תודה. מורקמי הרוקי סופר (ואצן) 1949 עד 20** לפחות לא הפסיק לרוץ עד הסוף”

“יש לי חיבה לאנשים שרצים. אני לא יודע אם זה מוצדק אבל אני נותן להם קרדיט על אף שאיני מכיר אותם. זה מה שגרם לי לשים את היד על הספר מלכתחילה,ולא הנחתי אותו אפילו פעם אחת עד שסיימתי. מורקמי כותב על הריצה שלו ( ועד דברים מסביב) פשוט בצורה אובייקטיבית. הוא יודע להציג טוב את הקשיים ושאלות שהוא מתמודד איתם, לצד היתרונות והאיכויות הרבות שהריצה נותנת לו, עד כמה היא מארגנת אצלו את יכולות הריכוז וההתמדה.גורמת לו לחדות ומפקסת אותו גם בדברים שמעבר לריצה. יש משהו במאמץ עליו הוא מדבר בספר, "חריצותי, סבלנותי, אורך גופי וחוסני הגופני הם מאז ועד היום הערך היחיד שיש לי"-ועוד איזה ערכים, אין ספק שהתכונות האלה הגדלות ומתפפתחות אט אט, מריצה לריצה- הולכות וחודרות אליו, אל תוך בהירותו וכתיבתו. וגם לאנשים שלא רצים, כדאי לקרוא את הספר- פשוט כי מורקמי הוא אדם סופר חכם וזה תמיד טוב לשמוע תובנות על החיים מאדם שחכם ממך. נחרת לי בסוף מהספר תובנה של מורקמי על הריצה- "כשמניעים את הגוף יום יום, קל יותר ויותר לשמוע את הקול הפנימי". רק בשביל המשפט הזה והתובנה הזאת היה שווה לי לקרוא את הספר.”

“מכיוון שהעיסוק בספורט על בסיס קבוע הוא דבר בו אני חוטא מרבית חיי, מצאתי עצמי מזדהה עם מחשבות, תחושות, רגשות וכמובן קשיים הנחווים תוך כדי הפעילות העצימה, שמשתף הרקומי לאורכו של הספר. תחושת הריק – אירוע מוכר כל כך כאשר מבצעים פעילות אירובית הנמשכת לאורך זמן, בכל מקצועות הטריאתלון ולא רק בריצה. זה נכון גם לגבי רכיבה על אופניים ושחיה. אלא שזה משתנה. לעיתים נוצר בדיוק ההיפך, ואת המוח פוקדות מחשבות הבאות והולכות. מורקמי ממשיל את המחשבות לעננים הלובשים ופושטים צורה עד שהם נעלמים. תמיד מבעד לעננים יש את השמיים המשולים לתודעה. בעוונותי אני קורא מדי פעם ספרות שנכתבה על ידי נזירים בודהיסטים בנושא מדיטציה. אחד הספרים האחרונים שיצאו לאור בנושא בשנת 2020 נקרא "A Momk's Guide To Happiness " ונכתב על ידי נזיר בריטי בשם Thubten . גם הוא, נעזר בדימויים אלו של הדו שיח בין המחשבות לתודעה: בין אם אלו העננים ביחס לשמיים, הגלים ביחס לאוקיינוס וכן הלאה. אין ספק כי יש משהו מקל, כאשר מתייחסים למחשבות כאל אירוע עצמוני ומביטים בהם מהצד, כתופעה. מוטיב נוסף שבא לידי ביטוי בספר בהקשר לריצה, הוא העובדה המצערת (או שלא – ענין של השקפה ) כי הזמן עושה את שלו, והחל מנקודה מסוימת על ציר גילנו הכרונולוגי, מתחילה דעיכה ביכולתנו להפיק מגופנו את אותן תוצאות כבעבר. הדבר בא לביטוי ברבדים רבים שקשורים לספורט כגון העלייה האיטית בזמנים בהם אנו מסיימים ריצה / רכיבה / שחיה, עבור אותה יחידת מרחק נתונה. החשיפה ההולכת וגדלה לפציעות (פציעות ספורט במקרה הזה), ובעיקר ההשלמה עם כך שיותר ויותר רצים/ שחיינם ורוכבים, משיגים אותך (אותי) לאורך המסלול. אני נמצא היום בגיל בו מורקמי הוציא את ספרו לאור (56) וחווה בדיוק את אותם אתגרים, מהסוג של מתן תשומת לב לכך שכאב הברכיים במהלך הריצה לא יהפוך לדלקת (הפתרון אגב הוא לבלות יותר ויותר זמן בחדר הכושר ולחזק את שרירי הרגליים). אם הייתה בנמצא גלולה, אשר נטילתה באופן קבוע הייתה יכולה לשמר את נעורינו... ובכן, הספורט בעיני, או ליתר דיוק שילובו בחיי השגרה כחלק אינטגרלי מכל מה שאנו עושים, מהווה מעין גלולה שכזו. אני חושב שהמוטיב הזה, גם אם לא נאמר מפורשות, שזור לאורכו של הספר. אירוע ההתרגשות שלעיתים הופכת למעין פאניקה בשניות הראשונות של משחה רב משתתפים אותו הוא מקפיד לתאר כפי שחווה בטריאתלון טינמן בהוואי, העלה בי חיוך. חשבתי שרק לי זה קורה מדי פעם. מורקמי משרטט באופן יפה את מערכת היחסים שלו עם הקושי. לשיטתו, עצם ההתגברות על הקושי הוא הדבר עצמו והוא אשר מסמן לנו כי אנו חיים, ללא קשר לתוצאות שהשגנו. הוא נוגע בחוויית הבדידות שהיא נחלתו של כל מי שמקיים אימונים ארוכים לבדו לאורך זמן. אני מעריך כי תפישת הבדידות היא סובייקטיבית ואולם היא בהחלט קיימת במידה כזו או אחרת לאורכם של אימוני סיבולת. ואולם, הספר הזה של מורקמי נמצא על מדף הספרים שלי מעל חמש שנים. הוא שרד ניסיון כושל ולא מוצלח שלי להתעמק בו, די בסמוך למועד שקיבלתי אותו. בחווייתי האישית, הכתיבה שלו אינה קולחת. ציר הזמן הלא סדור ביחס לאירועים, גם הוא היווה סוג של משוכה עבורי, ויתכן גם שאני חוטא לו משום שאיני יכול לקרא אותו בשפת המקור (יפנית). מכל מקום, הפעם סיימתי אותו תוך מספר ימים וגיליתי כי בערך מנקודת האמצע, משהו השתחרר והקריאה הפכה לזורמת יותר. זהו ספרו הראשון אותו אני קורא. אל מול הספרים הנוספים אותם כתב ועליהם הוא מדבר בספר הזה, נראה לי ש"יער נורווגי" יכול להיות מועמד ראוי לספר השני. המסר העיקרי אותו אני לוקח עימי מהספר – להמשיך תמיד תמיד לרוץ (לשחות, לרכב, לחתור בגלשן בים) - כל עוד אנו יכולים, ולהגיד תודה בכל סיום של אימון שכזה, ללא קשר לתוצאות. רק מעצם העשייה.”

“אתמול (יום שישי 14.1.2022) 8:50 בבוקר הר אבנון על שפת המכתש הגדול, אני שמח שבחרתי להתחיל את המרוץ עם מעיל רוח, הרוח חזקה וקרה, ואני מתחבא מאחורי האוטובוס שהביא אותנו לכאן מאגם ירוחם, מחפש מסתור מהרוח. סביבי 270 רצים שמתכוננים למרוץ 10 ק"מ במגמת ירידה. זה מרוץ ירוחם השישי, השתתפתי בראשון לפני שנים רבות, אני זוכר שרצתי מהר מידי ועברתי להליכה במהלך הריצה (נראה לי שהיה זה בשנת 2013) לא מצאתי ברשת תוצאה רישמית, אבל זכור לי שזה היה קצת יותר משעה. בנסיעה באוטובוס לתחילת המרוץ אני מבין משיחות שאני שומע סביבי, שיש הרבה שמגיעים למרוץ הזה כדי לקבוע זמנים מטורפים, כאמור הכול בירידה, אני נבהל מהיעדים שהם שמים לעצמם, אני רוצה לרוץ הכול, לא לעבור להליכה, ולסיים אם אפשר בזמן קצר משעה. כבר הרבה זמן שאיני משתתף בתחרויות ריצה שכאלה. אני רץ לבד. מאז הבידוד שהיה באפריל מאי 2020, וההגבלה לא להתרחק מהבית יותר מ 200 מטר, אז הבנתי כמה הריצה במרחבים חשובה לבריאותי הנפשית, אני רץ ברצינות כמו שכותב מורקמי. אני רץ כל יום: בגשם ברוח, בקיץ בחורף כל יום, להוציא ימים בהם אני שוחה בים. בשנת 2021 לדוגמא רצתי בסה"כ 2023 ק"מ. במהלך השבוע אני רץ בין 5 ל 7 ק"מ, ובסוף השבוע בין 12- 16 קילומטר, ריצת טיול בשטח. לאור כל הריצות הללו, הרגשתי צורך לקרוא שוב את סיפרו של מורקמי "על מה אני מדבר כשאי מדבר על ריצה", אחרי הכול הוא רץ כל יום כבר מספר עשורים. אז כל בוקר מוקדם מוקדם, בזמן שאני מחכה שהשמש תעלה, קראתי כמה עמודים בספר, ואז יצאתי לריצת הבוקר, והרהרתי במה שקראתי זה עתה, לעיתים האזנתי למוזיקה שמורקמי דיבר עליה בפרק שקראתי לפני שיצאתי לריצה. כך הכרתי לדוגמא את האלבום LIZARD של אריק קלפטון. כשהזניקו את המרוץ בהר אבנון לחצתי PLAY על Playlist שהכנתי במיוחד למרוץ זה, בחרתי שירים שיארכו סה"כ שעה וחמישה (אין לדעת תוכניות לחוד ומציאות לחוד). כולם שועטים בירידה, אוני מחייך חיוך מאוזן לאוזן לצלילי sir Duke של סטיבי וונדר. ולמרות הרוח הנגדית החזקה, מדובר בירידה ארוכה מזמינה ומתמשכת. נרשמתי למרוץ כי תארתי לעצמי שאפגוש שם חברים יקרים מירוחם, כאלה שהתגעגעתי אליהם והייתי משוכנע שניפגש על קו הזינוק, או הסיום, וחוץ מזה אניר רץ כל יום יותר משנה וחצי לבד, הגיע הזמן לרוץ גם עם אנשים. הספר של מורקאמי הוא לא בשורה גדולה לרצים וגם לא יתן לנו הצצה אמיתית לגדולתו כסופר. אבל אנחנו נחשפים אליו כאדם סביב התחביב ארוך השנים שלו, ריצה למרחקים ארוכים. ישנה כדבריו קירבה בין אנשים עם תחביבים דומים, במיוחד תחביבים קיצוניים. אמנם מעולם לא רצתי מרתון מלא, רצתי מספר פעמים את מחצית המרחק. שחיתי שחיית מרתון לא מעט פעמים (בשחיה מרחק המרתון הוא 10 ק"מ) ואפילו שחיתי שלושה ימים יום אחרי יום את המרחק (זה נקרא שלושה ימים בשלושה ימים באנגלית זה פחות מבלבל (3 days 3 seas). בקיצור אני מרגיש קרוב למורקמי בשיגעון האמור, והקרבה הזו איך לומר בצניעות- היתה נעימה לי במהלך קריאת הממואר. לאחר Mr. Blue sky, התגלגלתי עם ramble on של Led Zeppelin, ולא הפסקתי לחייך לרגע, תוך שאני עוקף אנשים ששמעתי באוטובוס שמתכננים זמנים דמיוניים מבחינתי (מתחת ל 50 דקות נגיד). אני רץ ואני נהנה, הקצב מהיר לי מידי ללא ספק, הרוח בפנים מעצבנת (באופן כללי אני שונא רוח), אני לא מסתכל בשעון מחייך ורץ. אני נזכר במורקמי שברך חברה שרצה מרתון בפעם הראשונה "תהני מהריצה" כי למה אנחנו עושים את זה אם לא כדי להנות. נשמע מוזר אני יודע. כשמתחיל Smells like teen spirit אני כבר ממש רץ מהר מידי לדעתי. הנמכתי את המוזיקה באוזניות, אחרי הכול גם מחר אני צריך לרוץ. מורקמי מתיחס לכל דבר שהוא עושה ברצינות, תבינו, הוא רץ כדי להיות בכושר גופני טוב, בכדי לכתוב ספרים טובים יותר. להבנתו כתיבה דורשת כושר ריכוז, אבל גם כושר גופני והוא מתמיד כדי להיות מסוגל לכתוב לנו רומנים טובים יותר, כזה הוא רציני. כך גם כשהוא רץ, ומתחרה, ונכנס לענף ספורט חדש (טריאטלון). בפעם הקודמת שקראתי את הספר רצתי ואהבתי את מורקמי, אבל לא רצתי "ברצינות" כדבריו, לא רצתי כל יום, הקריאה השניה בספר היתה טובה יותר, וכנראה שאקרא בו שוב .יש קסם בשקט של הבוקר לפני שעולה השמש, ומצאתי שנעים לבלות את השעות הללו עם מורקמי סאן, ולא עם Ynet נגיד. קו הסיום הגיע מהר משחשבתי תוצאה רישמית 48:52, הרבה יותר ממה שפיללתי, לא הספקתי להקשיב ל "The man who sold the world" לא ל "Time wrap" ולא ל "לזוז" של הדג נחש. אבל פגשתי את החברים היקרים מירוחם שציפיתי לפגוש, גם בקו הזינוק וגם בקו הסיום והעיקר והכי חשוב נהנתי, מהמרוץ ומהספר.”

“על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על ריצה, הרוקי? אני עדיין שואלת את עצמי את אותה השאלה שהובילה אותי לפתוח אותו לראשונה, בסקרנות הגובלת בתשוקה כמעט אירוטית. קראתי בחטף את גב הספר, "יום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לכתוב ספרים. ויום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לרוץ." שני התחומים האהובים עלי בעולם כולו כרוכים יחד ב185 עמודים. ליבי הלם בהתרגשות, ומיד חטפתי אותו ורצנו יחד למיטה. איני יודעת אם הייתה זו חרדת ביצוע או דבר מה אחר שגרם לי להשתרך באיטיות מאחור במירוץ אל העמוד האחרון. חודשיים לפחות לקח לי להגיע לקו הסיום המיוחל. אני תוהה, אילולא הייתי אצנית חובבת בעצמי, אולי הייתי מוצאת עניין בספר זה? לכתיבה כה סטרילית וריקה מכל רגש איני נוטה להיות סלחנית. לו היה מדובר במאמר יחיד באותו הנושא, היה זה משהו אחר. אבל כאשר מקבץ מאמרים מתאגדים לספר, עליהם לעבור טרנספורמציה נוספת מעבר לכריכתם המשותפת. אולי לא תמיד, אבל במקרה הזה, כאן היה נראה לי לפחות, שזה מה שהרוקי מנסה לעשות. ברגעים אחרים היה נדמה לי שמישהו הצמיד אקדח לרקתו וכפה עליו לשכתב את אימוני הריצה שלו ולא הוא לא יוכל לחזור לעבודתו בתור סופר רומנים (זהות שנראה שהוא אוחז בה בהדיקות משעממת מאוד) לעולם . לצערי רגעים אלו היו רבים. החלקים המעניינים ביותר בספר אלו למעשה השמות שנתן לפרקים. "על רוב הדרכים לכתוב רומנים למדתי באמצעות ריצה בכביש מדי בוקר", "גם אילו היה לי קוקו ארוך באותה התקופה" ועוד. כפי שציינתי, נותרתי עדיין מלאת סימני שאלה ומורשמת מהפער הגדול שאפשר לייצר בין כותרת טובה ומלאת פוטנציאל הרפתקני, לפרק משמים. אגב, נקודות הזכות שהרוקי קיבל ממני על שמו של הספר אבדו באפילוג, בו סיפר שהשם לקוח למעשה מכותרתו של קובץ סיפורים קצרים שכתב ריימונד קארבר, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה". נו טוב, לפחות הוא ביקש אישור מאלמנתו להשתמש בשם זה. עלי להודות שזהו ספרו הראשון של הרוקי מורקמי שהגיע ליידי. ייתכן והוא אינו מייצג את כתיבתו כסופר רומנים (אחד האהובים בישראל, מסתבר.), אבל לצערי, הסטריליות והניתוק בה הספר הזה כתוב, אינם השאירו בי טעם של עוד ואף להפך מכך - מהקטעים המעטים בספר בו הרוקי מדבר על מקצועו כסופר רומנים, הוא הצליח לעורר בי רתיעה רבה מהשילוב בין האישיות הזו לבין מלאכת רקימת עלילה. כתיבת ספרות זוהי אמנות, ולא אוכל לסבול כשאדם מדבר בזחיחות שכזו על מקצוע זה. סיימתי לקרוא את הספר לפני שעה קלה, ואני מבינה שמשהו בהרוקי מעורר בי אפילו מעט כעס. מעניין להבין מאיפה זה מגיע. זה כמובן שלי, אבל עירבוב בין החוויה הפנימית לחיצונית הוא בלתי נמנע ואולי אף החיים עצמם. אסיים באומרי שהחלק הטוב ביותר בספר בעיני, היה האפילוג. סוף סוף, לאחר ספר שלם, הפרטים שבחר לשתף שם הרגישו לי כאמיתות חשופות ונוסטלגיות עם (מעט) רגש. תודה. מורקמי הרוקי סופר (ואצן) 1949 עד 20** לפחות לא הפסיק לרוץ עד הסוף”

“יש לי חיבה לאנשים שרצים. אני לא יודע אם זה מוצדק אבל אני נותן להם קרדיט על אף שאיני מכיר אותם. זה מה שגרם לי לשים את היד על הספר מלכתחילה,ולא הנחתי אותו אפילו פעם אחת עד שסיימתי. מורקמי כותב על הריצה שלו ( ועד דברים מסביב) פשוט בצורה אובייקטיבית. הוא יודע להציג טוב את הקשיים ושאלות שהוא מתמודד איתם, לצד היתרונות והאיכויות הרבות שהריצה נותנת לו, עד כמה היא מארגנת אצלו את יכולות הריכוז וההתמדה.גורמת לו לחדות ומפקסת אותו גם בדברים שמעבר לריצה. יש משהו במאמץ עליו הוא מדבר בספר, "חריצותי, סבלנותי, אורך גופי וחוסני הגופני הם מאז ועד היום הערך היחיד שיש לי"-ועוד איזה ערכים, אין ספק שהתכונות האלה הגדלות ומתפפתחות אט אט, מריצה לריצה- הולכות וחודרות אליו, אל תוך בהירותו וכתיבתו. וגם לאנשים שלא רצים, כדאי לקרוא את הספר- פשוט כי מורקמי הוא אדם סופר חכם וזה תמיד טוב לשמוע תובנות על החיים מאדם שחכם ממך. נחרת לי בסוף מהספר תובנה של מורקמי על הריצה- "כשמניעים את הגוף יום יום, קל יותר ויותר לשמוע את הקול הפנימי". רק בשביל המשפט הזה והתובנה הזאת היה שווה לי לקרוא את הספר.”