ביקורת ספרותית על על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה מאת הרוקי מורקמי
בזבוז של זמן

---

על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על ריצה, הרוקי?
אני עדיין שואלת את עצמי את אותה השאלה שהובילה אותי לפתוח אותו לראשונה, בסקרנות הגובלת בתשוקה כמעט אירוטית. קראתי בחטף את גב הספר, "יום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לכתוב ספרים. ויום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לרוץ." שני התחומים האהובים עלי בעולם כולו כרוכים יחד ב185 עמודים. ליבי הלם בהתרגשות, ומיד חטפתי אותו ורצנו יחד למיטה. איני יודעת אם הייתה זו חרדת ביצוע או דבר מה אחר שגרם לי להשתרך באיטיות מאחור במירוץ אל העמוד האחרון. חודשיים לפחות לקח לי להגיע לקו הסיום המיוחל. אני תוהה, אילולא הייתי אצנית חובבת בעצמי, אולי הייתי מוצאת עניין בספר זה? לכתיבה כה סטרילית וריקה מכל רגש איני נוטה להיות סלחנית. לו היה מדובר במאמר יחיד באותו הנושא, היה זה משהו אחר. אבל כאשר מקבץ מאמרים מתאגדים לספר, עליהם לעבור טרנספורמציה נוספת מעבר לכריכתם המשותפת. אולי לא תמיד, אבל במקרה הזה, כאן היה נראה לי לפחות, שזה מה שהרוקי מנסה לעשות. ברגעים אחרים היה נדמה לי שמישהו הצמיד אקדח לרקתו וכפה עליו לשכתב את אימוני הריצה שלו ולא הוא לא יוכל לחזור לעבודתו בתור סופר רומנים (זהות שנראה שהוא אוחז בה בהדיקות משעממת מאוד) לעולם . לצערי רגעים אלו היו רבים.
החלקים המעניינים ביותר בספר אלו למעשה השמות שנתן לפרקים. "על רוב הדרכים לכתוב רומנים למדתי באמצעות ריצה בכביש מדי בוקר", "גם אילו היה לי קוקו ארוך באותה התקופה" ועוד. כפי שציינתי, נותרתי עדיין מלאת סימני שאלה ומורשמת מהפער הגדול שאפשר לייצר בין כותרת טובה ומלאת פוטנציאל הרפתקני, לפרק משמים. אגב, נקודות הזכות שהרוקי קיבל ממני על שמו של הספר אבדו באפילוג, בו סיפר שהשם לקוח למעשה מכותרתו של קובץ סיפורים קצרים שכתב ריימונד קארבר, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה". נו טוב, לפחות הוא ביקש אישור מאלמנתו להשתמש בשם זה.
עלי להודות שזהו ספרו הראשון של הרוקי מורקמי שהגיע ליידי. ייתכן והוא אינו מייצג את כתיבתו כסופר רומנים (אחד האהובים בישראל, מסתבר.), אבל לצערי, הסטריליות והניתוק בה הספר הזה כתוב, אינם השאירו בי טעם של עוד ואף להפך מכך - מהקטעים המעטים בספר בו הרוקי מדבר על מקצועו כסופר רומנים, הוא הצליח לעורר בי רתיעה רבה מהשילוב בין האישיות הזו לבין מלאכת רקימת עלילה. כתיבת ספרות זוהי אמנות, ולא אוכל לסבול כשאדם מדבר בזחיחות שכזו על מקצוע זה.
סיימתי לקרוא את הספר לפני שעה קלה, ואני מבינה שמשהו בהרוקי מעורר בי אפילו מעט כעס. מעניין להבין מאיפה זה מגיע. זה כמובן שלי, אבל עירבוב בין החוויה הפנימית לחיצונית הוא בלתי נמנע ואולי אף החיים עצמם.
אסיים באומרי שהחלק הטוב ביותר בספר בעיני, היה האפילוג. סוף סוף, לאחר ספר שלם, הפרטים שבחר לשתף שם הרגישו לי כאמיתות חשופות ונוסטלגיות עם (מעט) רגש. תודה.


מורקמי הרוקי
סופר (ואצן)
1949 עד 20**
לפחות לא הפסיק לרוץ עד הסוף

» ביקורות נוספות של לי אור
» ביקורות נוספות על על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה