ביקורת ספרותית על על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה מאת הרוקי מורקמי
ספר בסדר

---

אני שונאת ספורט.
מבחינתי ספורט הוא חסר תועלת אם אין לו מטרה. ריצה לצורך העניין צריכה להעשות לשם בריחה (או לתפוס אוטובוס...)
כשהתחלתי לרוץ זה היה מהסיבה הזו- לברוח.
אחרי מחלה ובית חולים הגוף לא התאושש המר. בן זוג שהפרעתי לו בחייו זרק אותי וגם הנפש לא נרגעה.
חוסר שינה וחולשה.הציעו לי לרוץ כדי לחזק את המערכת החיסונית ולרוקן את המחשבות שפוקדות אותי בלילה בריצה יומית.
הפסקתי כשהכלבה עברה תאונה והוגבלה להליכות.
את הספר הזה הרמתי עם חששות. מצד אחד- הסופר. ספריו האחרונים לא הפילו אותי. אבל זה ספר ישן.
מצד שני - עכשיו השותפה לריצה החלימה ויכולה להצטרף ושקלתי אם אני צריכה את זה שוב בחיי.
אז קראתי אותו במקביל לכמה ספרים בשבועים האחרונים.
זה הספר הכי אישי שקראתי של הרוקי מורקמי, זה פשוט סיפורו שלו.
הקלה עצומה אחרי ספרו האחרון שהיה עלילתי בדיוני משהו.
אם הזדהתי איתו? ממש לא.
נראה שלא נועדתי לרוץ, השעה הכיפית של הריצה שלי כללה מחשבות אחרות לגמרי, לא עמוקות ולא כאלו שאפשר לבטא.
חלקן על הכלבה והחלק הגדול יותר- שירים של Lagwagon שניגן הMP3.
בעזרת הספר הזה גיבשתי סוף סוף דעה על הסופר הענק הזה שחלק שונאים וחלק אוהבים:
הוא אדם אומלל, ילדותי משהו, שכותב בכנות על תחום הספרות ובטכניות קרה על תשוקתו ואהבתו הריצה.
ישנם כמה דברים בהם התעניינתי שהם לא ריצה (תחום משעמם להפליא מסתבר)- איך הפך לסופר, חלוקת הזמן בין ספרות לריצה, ופה הוא סיפק את הסחורה.
אבל מה שהבנתי זה בעיקר "אני בודד ויפני ומבודד ולבד עם משמעת עצמי וריצה אני ממלא את חיי בלה בלה בלה אמירה על כוח סיבולת קלישאה כלשהי".
הבנתי את הרעיון הכללי, בטח אמליץ עליו למי שאוהב לרוץ, אבל ככל הנראה זה לא שינה בי דבר.

» ביקורות נוספות של דובה
» ביקורות נוספות על על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה