ביקורת ספרותית על בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן מאת חיים סבתו

---

מי מתאים מהרב סבתו ליום העצמאות.

עולה חדש, נכד של חכם שויכה, יוצא מעברת בית מזמיל;
שריונר בנפח במחלמת יום הכיפורים;
רב וראש ישיבה, וסופר.
שהעברית שלו יפה כל כך ושורשית ונוגעת, והסיפורים שהוא מספר ישראליים כל כך, וחן יש בהם ותמימות וחכמה והומור דק מן הדק, וקסם, ויופי.

"בשפריר חביון" הוא סיפורה של מדינת ישראל.
הוא סיפור על עולים, מפולין והונגריה ומצרים וסוריה ומרוקו;
הוא סיפור על מלחמות ישראל ועל כפר עציון בתש"ח;
הוא סיפור על צבריות ועל תפוזים ועל שירי סוכנות;
הוא סיפור על ניצולי שואה ועל ילדים יהודים במנזרים, על פוגרומים ועל גאולה.

אני קוראת והמילים העתיקות של יחזקאל מתנגנות באוזנַי:
הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת.
וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד.
וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?
וָאֹמַר ה' א-להים אַתָּה יָדָעְתָּ.
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה'.
כֹּה אָמַר ה' א-להים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה:
הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם.
וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.
וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי
וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי
וְהִנֵּה רַעַשׁ
וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ.
וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה
וְרוּחַ אֵין בָּהֶם.
וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ, הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ:
כֹּה אָמַר ה' א-להים, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ.
וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי
וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד.
וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.
הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ.
לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה' א-להים,
הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם
וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

אני קוראת על פליטים מכל הארצות, ילדים לבדם, זקנים, עצמות יבשות.
באים ארצה ורק בגדיהם לעורם, ומקימים כאן מדינה, כִּי עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת.
אני קוראת על הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, יוצא לאסוף ילדים יהודים ממנזרים, והנזירות מכחישות, והילדים מסתכלים בו בעיניים גדולות ואף אחד לא צועד אליו כשהוא שואל מי מהם יהודי. אני שומעת אותו שואג בקול: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד! וכמה ילדים מרימים פתאום את יד ימין לכסות את עיניהם.
אני קוראת על הפוגרום בטיטייב, על צַעַר הַשְּׁתִיקָה של יעקב אורלנד, על חיילים עייפים בכפר גלעדי שרים שירי ארץ ישראל.
אני קוראת על ילדי המעברה, שמשפט אחד בעברית לא יודעים לומר אבל מעלים הצגה על מעפילים העולים ארצה.
אני קוראת על הרב משה צבי נריה, מתפלל תפילות ימים נוראים במנגינת בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב אִישׁ מָגֵן נָפַל.
אני קוראת על ניגון אחד חסידי וציוני, שעבר כל כל הרבה שינויים ועדיין הוא אחד, והוא חקוק בגנים של כולנו.

שבוע עבר מאז הדיון החוזר, איפה היה א-לוהים בשואה?
"בשפריר חביון" עונה, בדרכו שלו, על השאלה הזאת. שמו לקוח מהפיוט אֵ-ל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן, שאנחנו שרים לפעמים בסעודה שלישית.
בן שושן קרא בישעיהו:
אָכֵן אַתָּה אֵ-ל מִסְתַּתֵּר, אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ.
יוסף, הילד היתום מאמו, שהוריו הגיעו גלמודים לארץ מן השואה הנוראה, שאל את דוד ז'ק: א-ל, ומסתתר, איך יכול להיות? ולמה מסתתר?
דוד ז'ק לא השיב לו. הוא שאל מי מאיתנו יודע לקרוא רש"י. הייתי הצעיר בחבורה אבל מכיוון שלמדתי בתלמוד תורה ידעתי לקרוא רש"י. הרמתי את ידי, ודודי ביקש ממני לקרוא את רש"י.
קראתי: א-ל מסתתר, כביכול אין בך כוח להושיע.
דוד ז'ק ראה שאני מתבהל.
כביכול, חזר דודי על דברי רש"י, כביכול.
כן, כביכול, חזרתי על דבריו.
לא הבנתי, אם יכול, למה אין כוח? ומה זה כביכול, יכול או לא יכול?
לא הבנתי, לא שאלתי.
[...]
פעם אחת, באמצע קריאת שיר השירים, סימן לי דוד ז'ק בידו לבוא אצלו. באתי, והוא מראה לי באצבע פסוק משיר השירים: דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. למה לצבי? שאל דוד ז'ק, ובלי להמתין לתשובה תכף אמר: דרשו חכמים, מה צבי זה נראה וחוזר ונכסֶה, נראה וחוזר ונכסה, אף דודי כן. ומה צבי זה נראה כישן בעינו האחת ועינו האחרת פקוחה היא, אף דודי כן. הווי דומה דודי לצבי. ואז פנה אלי דוד ז'ק ואמר כממתיק סוד:
א-ל מסתתר, כביכול אין בך כוח להושיע, כביכול, אתה זוכר?

ואני קוראת ואין לי תשובה, למה א-ל מסתתר? למה הסתיר פניו, בטיטייב ובאושוויץ, במנזרים ובמלאח ובגטאות?
אבל בעיניי, היום הזה, המדינה הזאת, הנס המופלא שהספר הזה מתעד, הם ההוכחה הברורה לקיומה של תכנית א-להית. עצמות יבשות קמו לתחיה.

בין השיטין נוגע "בשפריר חביון" בעוד שאלה: verus israel, ישראל האמִתי - היהדות מול הנצרות.
באפלה גדולה היינו בשנת ת"ש.
כביכול, תש הכוח, אין עוד נביא, ולא איתנו יודע עד מה. א-ל, שנגלה לעמו בהדרו ובתפארתו בסיני והאיר להם באור פניו, נתעלם ונסתתר, ואימה חשכה גדולה נפלה לעולם, עד שהיתה המינות סבורה שגברה ידה וניצחה, והיתה אומרת וחוזרת ואומרת כל ימיה, ישראל עם ה' הפר את בריתו שכרת עמו בהר סיני.
מאס בהם א-להיהם, וגעל בהם, וקצף עליהם באף ובחימה, והניעם וטלטלם דווים, בזויים וסחופים מעם לעם ומארץ לארץ, ולא נתן מנוח לכף רגלם, ועשאם לאות ולמופת בעמים. אף הוא הפר בריתו עם עמו ועם נחלתו ונטש אותם, וברית חדשה כרת, ושתי וערב סימנה.
ועתה, חתם הרב נריה את דבריו, עתה, שאיילת השחר בקע אורה, ושבו ישראל לארצם, והפריחוה קמעא קמעא, נסכר פיה של מינות שתי וערב.



אני סוגרת את הספר אבל הדמויות עוד הולכות איתי: קריסטינה האחות, גבוהה ושותקת, והילד יעקב אורלנד, והרוש וקסלסי, ושלום קרניאל, והרב הרצוג וילדי המנזרים, ותלמידי נתיב מאיר, והזקן מצפת, והקיבוצניקית הקשישה, ויוסף היתום מאם, וציון, והרב אריה בינה שצלקות השוטים על גבו, ואבא שעיניו זורחות מול פרות מארץ ישראל, וג'מילה, ואלברטו אברהם, וחסידי צאנז, וקולם במקהלה גדולה כרעם הרחוק מתגלגל, כִּי דַּרְכֵּנוּ אֵין לָהּ סוֹף, כִּי עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת.

חג שמח.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן