ביקורת ספרותית על בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן מאת חיים סבתו
ספר מעולה

---

אני לא יכולה לקרוא את סבתו כשיש לידי אנשים אחרים. זה הכל בגלל הכבוד העצמי העקום שלי, שלא מאפשר לי לדמוע כשרואים אותי.
וסבתו תמיד גורם לי לדמוע. זה לא שהוא כותב על דברים עצובים, זה לא בכי של עצב. זה בכי כזה של געגועים. הכתיבה שלו מעוררת בי געגוע לא מוסבר, למשהו לא ידוע, שכנראה לעולם לא אשיג.
הוא כאילו שולח, באמצעות הכתיבה המטלטלת הזאת שלו, שתי ידיים ארוכות, עוקף את הצלעות, מגיע ללב וסוחט אותו. ואז הלב עולה לכיוון הגרון ולכי תתמודדי עם זה.
מה שמוזר בכל העניין זה שלא רק המשפטים הרגישים באמת הם אלה שסוחטים לי את הלב. גם בשרות שגרתיות לחלוטין זה קורה לי. שורות כמו: "אבא התעכב בכובד ראש לפני כל תמונה, מוציא בסבלנות משקפיים מנרתיקם, מנקה אותם היטב במטלית קטנה, מקרב את עיניו לתמונה ומתאמץ לקרוא את הכתוב מתחת לה בעברית, ואז להסביר לנו."
מה נוגע במשפט הזה? לא יודעת. הכול. כלום. לא מוסבר.

- - - - - - - - - - - -

הספר הזה והספר שקדם לו, "בואי הרוח" הם לדעתי עד עכשיו פסגת היצירה שלו. הוא מכניס בכישרון מדהים אלף סיפורים קטנים, כל אחד עם הנגיעה הייחודית שלו – ולבסוף מתברר שכולם קשורים זה עם זה ואחד בשני. נדמה שהוא בכלל לא התכוון שזה יקרה. כאילו זה יצא לו לגמריי בטעות.

"סובב סובב הקולמוס ועל חלב שבסוריה הוא כותב. סבור אני שאני מטו כרצוני אבל הוא הולך לו לפי דרכו לקהיר שבמצריים. שב אני ומטהו על צידו, והוא לנפח שבגולן הוא מתפרץ. לוחץ אני עליו בכל כוחי, והוא חוזר וסובב לבית מזמיל.
ואני רק מעשה של ארץ ישראל ביקשתי לספר."

- - - - - - - - - - - -

קטונתי מלבקר את סבתו, לכן זאת לא ביקורת. זאת אפילו לא המלצה, על סבתו לא צריך להמליץ. פשוט כתבתי מה שהספרים שלו עושים לי. אף ספר אחר לא עושה לי את זה.
אם זה לא סופר אגדי, אז אני לא יודעת מי כן.

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן