ביקורת ספרותית על הזקן והים (2001) מאת ארנסט המינגוויי
ספר טוב

---

לא מזמן חלמתי חלום נוראי: אני הולכת על חבל אחד ארוך שנמתח על פני תהום עמוקה.
לא ניתן לראות את קצותיו של החבל אך הוא נמתח לכל העברים כמו במשחק ההוא סולמות וחבלים. רק שבחלום שלי לא היו סולמות, רק חבל מפוצל כזה לכל הכיוונים ואני הולכת עליו, משתדלת לשמור על שיווי משקל ומנסה לתפוס את הבת שלי שזוחלת במרחק קבוע של קילומטר ממני.
היא קטנה, אולי בת חצי שנה ואני מוטרפת מדאגה, עיניי אדומות מרוב ריכוז ובפי טעם מתכתי.
הרעם בחוץ העיר אותי בבהלה מהסיוט, לרגע איבדתי את האוריינטציה. הבטתי בשעון; שלוש לפנות בוקר.
עיניי דמעו ושפתיי דיממו מפאת לעיסות הריכוז שלי בחלום.
הכל היה כל כך מוחשי שקשה היה לי לישון לאחר מכן.
כזאת אני. כשאני נעשית כבר חולה פעם בכמה שנים, אהיה תמיד על סף גסיסה וכשאני מצליחה לזכור את חלומותי, יהיו הם לנצח על גבול הסיוט.
ועל כן מפעימה באמת הידיעה שהצלחתי לדמיין מספר סיטואציות בהקיץ בעודי קוראת בספרו של המינגווי ״הזקן והים״.
זה מפליא משום שהייתי בהכרה מלאה, לא עייפה מידי ואחרי ארוחת ערב, הילדים במיטות והבעל מתייחד עם טבלאות אקסל בלפטופ.
ואני קוראת את הסיפור האנושי, התמציתי הזה ובעת הקריאה אני רואה לנגד עיני את הדייג הזקן, ידיו מגויידות ועורקיו בולטים.
נודף ממנו ריח מלוח של ים ודגים טריים ועיניו הנוקבות מסוגלות לחורר את הקיר לו רק רצה בכך. זה התחיל כחיזיון אבל בשלב מסויים כבר זלגתי לתוך הסיפור כמו שאיתמר של גרוסמן הולך על הקירות ונכנס לתוך תמונות.
נכנסתי איתו לסירה והיה לי קר כי בכל זאת הפלגנו ללב ים והשעה היתה כל כך מוקדמת. אחר כך הייתי צמאה וגרוני חרב כי היתה כבר שעת צהריים.
השמש קפחה על ראשנו ושכחתי להביא כובע. נכנסתי למטבח והוצאתי בקבוק מים מינרליים מהמקרר וגמעתי ממנו כאילו אין מחר.
חוויתי את תאוריו של המינגווי על בשרי וזאת היתה הרגשה ממש טובה.
כזה סופר כל אחד היה מייחל להיות ואכן נדמה לי שייחודו טמון וודאי בתאוריו המוחשיים והנוגעים כל כך ללב.

חוויה אמיתית, כמו להיות בתוך הולוגרמה של ערוץ דיסקברי בתוך סירה ומסביבי שורצים כרישים מאיימים.
מעניין אם לכל ספריו אפשר להישאב בצורה כזאת, אני בכל מקרה מתכוונת לשוב ולנסות!

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על הזקן והים (2001)