ביקורת ספרותית על הזקן והים (2001) מאת ארנסט המינגוויי
ספר טוב

---

לעולם לא אשכח את הערב ההוא. הוא היה אמור להיות חווייתי. הוא גם היה כזה. רק אני לא. "זה בסך הכול ערב טעימות של יין לארבע כוסות", הסביר לי המפיק ששלח אותי לסקר. "זה אינטרס של העיתון. ישלמו לך. אתה לא צריך לעשות כלום. רק לשתות קצת יין. תאמין לי, הרבה היו מתים להתחלף איתך". האמנתי לו.
בשעה היעודה נכנסנו אני והדפדפת לאולם מרשים וחמים אי-שם בדרום הגולן. התיישבתי, פתחתי דפדפת והמתנתי לסיום האיחור האופייני. הוא הסתיים באיחור אופייני. החדר מלא בחנוטי חליפות ומוגבהות עקבים, מגוהצי צווארונים לצד מקומיים בסנדלי שורש שמתעקשים להתקשר עם התנ"ך.
מאחוריהם תלה שלט מודרניסיטי 'ברוכים הבאים' של הגוף המארגן שדאג לתרגם גם לאנגלית. לפניהם הציב דייל כוסות זכוכית בשלל גדלים, וביניהם נעמד מישהו לשאת דברי פתיחה שקישרו את היין הנכנס, הסוד היוצא, חג הפסח הבא ויציאת מצרים המתרחקת. הדפדפת ואני לא ממש הבנו, אבל מאוד התרשמנו. רשמנו.
ואז הגיע החלק שלשמו התכנסנו. במאצ'ויות שיש רק לאלו עם הסנדלים, חולצו פקקי השהם וכוסות החלו להימזג. הכול היה עשוי בקלאסה שממש לא הכרתי. אפילו הכוסות. כל אחד מהגברים ואחת מהגברות מגלגל באצבעות פסנתר את רגל הכוס, בוחן בעין קפדנית את הקוטר ויכולת הקיבול, ורק אז המלצר עם המחוטב מוזג לתוכה מהאדום הבורדו הזה.
אחרי שגמעתי רוב רביעית, אני שם לב שאף אחד עוד לא שותה.
הדרך עוד ארוכה, רשמתי לעצמי בדפדפת ששתי טיפות יין הכתימו אותה.
דבר ראשון בוחנים את הצבע. אחרי זה, בחיי שאני לא משקר, תוחבים את האף אל הכוס ומרחרחים. כן, פשוט מרחרחים. אחרי זה, כמו בשולחן סדר של גרים רפורמים, כולם מגביהים את הכוסות בתנועה סיבובית שמערבבת את היין. ("תכתוב 'מערסלים'", מסביר היחצ"ן שלצדי, "ככה קוראים לזה במקצועית". כתבתי).
ורק אז אחרי "שאנחנו פותחים את היין", כל החברים מעזים לשפוך ממנו מעט על הלשון.
כאן מתחיל הקטע האמתי.
פרצופים, הבעות, מצמוצים וקולות גרגור. ואחריהם קולות של הנאה עם קורטוב של אי נחת.
ואז שפע של מילים 'עפיצות', 'מלאות', 'עפרוריות' וכמובן 'נגיעות פלפל'.
ולחשוב שכל זה היה בתוך מיץ הארגמן שמקושקש לי על הדפדפת. ושבקבוק אחד מהדבר הזה עולה יותר מהתגמול שלי על הכתבה.
להתפלץ.

*
למה אני מספר לכם את זה? דבר ראשון, כי זה נוגה. וחוצמיזה כי השבוע קראתי את 'הזקן והים' של המינגוויי ומצאתי את עצמי חוזר שוב לאותו חדר גולני בשעת הדמדומים.
לומר שלא נהניתי, יהיה שקר. בסך הכול האיש כתב טוב, המתרגם גם הוא ניסה, והנושא לא ממש רע.
אלא שהרגשתי בדיוק כמו באותו יום. הבנתי שיש עומק מסוים, שאני עדיין לא זוכה לטעום. לא בפעם הראשונה, שאלתי את עצמי, איזה בלוטות טעם יש לחברי האקדמיה של הנובל? או איך לעזאזל, מצליחים לכתוב משהו שברגעים מסוימים מאבד אותך, אבל מצליח לטעת בך את התחושה שאתה בעצם זה שנאבד.

אז אמשיך לשבת לי בצד ולשתות לי פפסי-מקס דיאטטי, ולתת לרחרחנים לשלם כליה בעד בקבוק אחד שדעת זקנים וימאים נוחה הימנו.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על הזקן והים (2001)