מתקשר אלי לפעמים סוכן מהביטוח, מישהו שלא מכיר אותי, ומיד מתחיל בשאלות המאפשרות לשפר את מצב ביטוח החיים שלי (לא ברור אם השיפור הוא עבורי, או החברה שבה הוא עובד והתמריצים שלו...).
אתה מעשן? לא
אתה שותה? לא
תרופות מסוג כלשהו? לא.
הסוכן משתולל מעונג על חיי הנקיים מכל כימיקלים ואני תוהה בקול רם: תגיד, סוכן יקר, אם אני לא שותה, לא מעשן ולא מתמסטל, איזה חיים אלה לדעתך?
עכשיו זום-אאוט ממני וזום–אין לכריסטיאנה פ', שהספר שכתבה על ילדי תחנת הרכבת של גן החיות בברלין הוא קריאה מרעננת וחשובה.
רק בת 12 היתה כּריסטיאנֶה פֶלְשֵׁרִינוֹ וכבר היתה על סמים, מלאה בהם וריקה מחיים של ממש, אלא אם נחשיב חיים מלאי סמים לחיים. כריסטיאנה עדיין חיה היום (אפריל 2023), צעירה ממני בשנתיים וחצי, והצליחה לעבור חיים שלמים עם סמים, זנות ופרסום. חייה המשפחתיים כילדה לא היו סוגים בשושנים, בלשון המעטה, מה שאפשר לה להתמקד בחיים מחוץ לבית, להיות מושפעים מהם ועד מהרה להיות אחת מהחבר'ה, מסוממת רוב הזמן, יודעת שהיא כזו, ולדחות את הקץ, כלומר, החשיפה ל-H, להרואין. חשיפה זו אכן מתממשת, ממש בתוך ההופעה של דיוויד בואי, האליל החשוב ביותר של בני הנוער באותה עת, הרוצים לחוות את הגדול מכולם כשהם בהכרה אלטרנטיבית. כשנכנסים ל-H, החיים מקבלים גוון אחר, גוון של צורך דחוף להשיג כסף. זה כבר לא אפדרין או וליום או חשיש.
אבל הקריאה אינה רשומון או ביוגרפיה בלבד של עוד מכורה אחת, אמנם מפורסמת, אמנם אותנטית, אלא קריאה על דור מזוין, דור ריקני, אלה הגרים תמיד בשולי הערים הגדולות, הפעם ברלין, אלה המחפשים משמעות, יוצאי משפחות הרוסות ונכנסים לעולם של הדומים להם, הרזים, הדקורים, עמוסי החומרים הכימיים, לקראת או בתוך קריז כואב ומגרד. זהו עולם עם כימיקלים זולים ונגישים וכל הגבהת גבה או מבט תמה לנוכח התופעה הם תמימות על סף הטיפשות.
היכן ההורים, המורים, המבוגרים האחרים? שאלה טובה ותשובה פשוטה: עסוקים בלחיות אף הם חיים שאינם חיים. הספר מגלה גם את נקודת המבט שלהם, אפילו של כומר שהיה אמור להחזיק מקום יחסית נקי ובטוח לאותם צעירים מכורים. ההצליח? סתם שאלה רטורית.
ועכשיו לשלב הבא, השלב שנדיר שמכורים אמתיים מדלגים עליו, שלב ההתמכרות המוחלטת והצורך לממן אותה. אז איך מממנים באזור שבו ממילא אין עושר אמיתי ולא מדומה? בהתחלה משנוררים, מבקשים כמה מרקים לרכבת ואחר כך יש תעריף למציצה או זיון מלא, גם לבנים, מגייז. פשוט. כריסטיאנה מתארת את הכל באגביות, משל כל אחד יכול, צריך רק לרצות. האגביות הזו רק מעמידה באור יקרות את שבריריות האנושיות. אנחנו חושבים שאנחנו עמידים לכל. אז אנחנו חושבים. כל חבריה עסקו בקניה, מכירה, סקס, הקאה. עברו מקריז לקריז, מכדור לכדור, מהשגת מזרק ומחט נקיה לעוד מחט נקיה. לא תמיד היתה. אז חטפו צהבת על הדרך.
אם לרגע נדמה לכם, שהסדרה אופוריה מתארת את התחתית האנושית, המיץ של הזבל, קראו את הספר הזה. בכתיבה רהוטה, ללא חלוקה כמעט לפרקים, תקבלו עדות מדהימה של ההתחלה, הנפילה, הניסיון להגמל והחזרה לשם, כי קצת זה בעצם טוב, רק טיפה. משנכנסת האמונה, עפה התבונה.
ובסוף מה? בסוף, בשליש האחרון, רכבת הרים של ניסיונות גמילה וחזרה להזרקה כאילו כלום לא קרה. בתחילה ניסיון הגמילה פשוט ולאחר כמה ימי קריז וכאבים, הכל נעלם והתחושה היא שזהו, חלום רע נגמר. אבל הגלישה חזרה פשוטה, הרצון הנפשי להמצא שוב תחת טריפ חזק מכל ושוב נמצאים בתחנת הרכבת, שוב בקרבת מוכרי הסמים, שוב ניסיון גמילה, שוב צהבת, שוב אשפוז, שוב בריחה. מעגל אינסופי. מקומות גמילה רציניים, בטח לצעירים, אין. זה לא אומר שאין מקומות כאלה, שתמורת ממון רב יקבלו כל אחד, כמו נארקונון מהכנסייה הסיינטולוגית. כסף עושים מכניסה לסמים וגם מניסיונות יציאה. עולם מקסים.
אמה של כריסטיאנה שוב נכנסת לתמונה אחרי שאביה הרים ידיים. היא שולחת את כריסטיאנה לאמה שלה ובת דודתה של כריסטיאנה בהמבורג. שם בכפר מסוים הכל אחרת ולכאורה סוף טוב. ספר חזק מאוד שתקופה מסויימת, ואולי עדיין, היה ספר שהוא חובת קריאה ולימוד בבתי הספר בגרמניה.
מרתק עד מאוד.

באיזה עולם הספר הזה נועד להיות מסמך שמרחיק ילדים מסמים? אני מזדעזעת לחשוב שיש נוער שנחשף לסיפור הזה בגיל צעיר כל כך. הספר הזה עוסק בעוד נושאים קשים מלבד ההתמכרות לסמים. אני לא מצליחה לדמיין את אחיות שלי או התלמידות שלי קוראות על ילדות בנות 11-12 שמוכרות את הגוף שלהן בצמתים, על סרסורים, פדופילים ועוד שפע תיאורי אימה אלימים ומחרידים. אין שום סיבה בעולם שילד או ילדה מתחת לגיל 18 יתקרבו לספר הזה. אתם יכולים לקרוא לי תמימה ואתם יכולים לעקם פה. נפשם של בני נוער עדינה ושברירית גם אם מבחוץ זה נראה אחרת.

אם כבר מדברים על קהל הקוראים - הספר לא מנוסח בצורה שגורמת לקורא להרגיש דחייה מהעולם הזה. מתחילתו ועד סופו כריסטיאנה סוגדת לנרקומנים ושואפת להיות במקומם. היא לא מפסיקה לדבר על כמה מכורים "אמיתיים" מגניבים בעיניה, כאילו הם איזה מודל לחיקוי. הטון הזה לא משתנה במהלך הספר או מופיע לצד קול הגיוני שמבהיר שזאת חשיבה לא בריאה - זה מרגיש כאילו כריסטיאנה עדיין חושבת כך.
אני לא יודעת מה היו ההשלכות של זה במציאות, אבל אני מתארת לעצמי שישנם כאלה שתפסו את מה שכתוב בספר הזה כמודל ונירמלו את המציאות המעוותת הזו.

אם שמים בצד את מטרת הספר ואת נושא הגיל, ומסתכלים על הסיפור העצוב הזה כמו שהוא - הלב יוצא אל כריסטיאנה. ילדה שגדלה בתקופה של דיכוי ילדים וחוותה אלימות ופחדים. ילדה שלא מצאה את המקום שלה והזרם הוביל אותה למי שופכין. אני לא באמת מעכלת שילדה בת 13 מספרת את הסיפור הזה ולא אישה בת 30, זה לא משהו שאני מצליחה לדמיין… זה שובר את הלב לדעת שיש בני אדם שזו המציאות שלהם ואין מי שיעזור להם להתמודד עם התוצאות ההרסניות של חייהם. הייתי שמחה לקרוא יותר על תהליך הגמילה של כריסטאנה ועל החיים שלה אחרי ההתמכרות. מה עלה בגורלם של שאר חבריה? האם הקשר עם אמה ואחותה השתפר? האם היא חזרה בשלב כלשהו לברלין? הרגשתי שהספר נגדע בשלב הכי קריטי של הסיפור - החזרה לחיים.

נקודת המבט העיקרית בספר היא של כרסטיאנה, אך לפעמים היו הצצות קצרות לנקודות מבט נוספות. קולה של אמא של כריסטיאנה היה האהוב עליי. הקול שלה היה כל כך אנושי ואמיתי, היא הצליחה להעביר דרך מספר פסקאות קשת רחבה של רגשות ופחדים. ריחמתי על אמא שלה, היא הייתה מודעת לטעויות שלה וניסתה לתקן את החיים שלה ושל בתה, ולא משנה כמה היא ניסתה והשתדלה הכל המשיך לקרוס.

דבר אחרון שלא היה לי ברור; אני קראתי את הגרסה הישנה של הספר שיצא בשנת 1982. לפי מה שידוע לי, בשנים האלו השפה העברית כבר קמה לתחייה והייתה בשימוש. אז למה בספר הופיעו משפטים כמו: "היינו ממש happy" או "הנרקומנים האלה היו coolים ברמות"? בסך הכול הספר היה ערוך בצורה מספקת, לא הבנתי מה היה הקטע המוזר הזה עם המילים באנגלית.

יש לי וידוי, אני בחיים לא קראתי ספר אוטוביוגרפי, או ביוגרפי וגם לא יותר מדי ספרם המבוססים על סיפור אמתי. כלומר קראתי את זה, אבל זה הספר הראשון. כשקראתי את הספר הזה הבנתי למה נמנעתי שנים מקריאה של ספרים שמבוססים על... או אמתיים. אני הרגשתי במהלך הקריאה, כי אני נחרדת מהמקרים המתוארים בספר. אני חושבת שזה נבע לאור העבודה שזה אמתי. קראתי ספרים שהם לאו יותר גרועים, אלא משתווים פחות או יותר, אם אפשר להשוות בכלל, שלא זעזעו אותי במיוחד. אני מאמינה שזה נבע בעיקר לפרט שזה היה ספר אוטוביוגרפי. אנשים עושים דברים רעים ופוגעים בעצמם ובסביבה, קראתי ספרים כאלו. הבעיה הייתה שזה היה אוטוביוגרפי. חוץ מזה מאוד אהבתי את הספר. הוא פרט לי על מיתרי הרגש. הוא בעיקר גרם לי לחוש רחמים כלפיה וכלפי הסביבה שבה היא גדלה. אהבתי את הרגש בעיקר שהספר הזה הביא לי. אין לי עוד משהו חשוב לומר. תודה ושלום.

יש בי חור כרגע. כן, חור. הוא לא מוחשי. אבל הוא גדול, כואב, ודוקר.
אתם בטח מכירים אותו, הכאב העמום-חודר הזה של אכזבה מדהימה על סיפור שאתם מרגישים שנגדע בטרם עת.
זה לא רק זה. אלא שגם הסיפור עצמו מעיק ומחלחל מתחת לפני השטח. אמיתי, מצמרר, וזוועתי.
בשיר "pieces" של "red" - ששמעתי ברקע כשסיימתי את הספר - יש משפט שחקוק בראשי.
"I come to you in pieces
so you can make me whole."
הבעיה היא שכרגע אי אפשר לכסות את החור. (אם לשפוט את זה לפי ההרגשה שלי - בור) אף אחד לא יוכל.

אולי אני סתם דרמטית. ספרים בדרך כלל משפיעים עליי בצורות מדהימות. אני בוכה הרבה בגלל ספרים. אם הייתי יכולה למיין את הבכי שלי - 99% ממנו הולך על ספרים.
כשעצרתי לכמה דקות מחשבה אחרי שקראתי את הראיון עם כריסטיאנה, באמת בכיתי. אתה מגולל בראש שלך את כל מה שעבר בספר, ואתה פשוט מצטמרר כל כך. וזה בכלל לא קשור למה שעובר עליי במציאות, פשוט בכיתי מזעזוע ומ...אולי מכל הכאב שפשוט פורץ מהספר ומוצא את עצמו מוטח בפרצוף שלך.

אני אישית לא חושבת שכריסטיאנה התחילה לבחור את הבחירות שלה ולעשות את הדברים שעשתה (הדברים השגויים) בגלל המצב בבית. למרות שהוא לא היה רגיל.
אני חושבת שזה בעיקר בגלל ההתחברות עם הגורמים הלא נכונים. הבדידות גורמת לאנשים לעשות דברים... מטורפים.
היא התחילה בקטן, והמשיכה כדי לא להישאר לבד.

כל הספר אנחנו צופים בכריסטיאנה טובעת, עולה מעל לפני המים, ואז נתפסת עמוק יותר בזרם.
כל הספר היא מפרפרת בתוך המים. עיוורת למה שהיא עושה. הורגת את עצמה לאט לאט.
מחשיש היא מדלגת להרואין, ההרואין מוביל אותה בסופו של דבר לזנות.
זה השפל. מסתכלים על בן אדם ורואים אותו ממוטט. שום דבר כבר לא נשאר לו. אפילו לא הכבוד העצמי שלו. הכל בשביל עוד מנה של סם שתשכך ותזיק רק לאדם עצמו.

כשאני מדוכאת, אני חושבת על הגרוע ביותר.
ככה רוב האנשים המדוכאים. אובדנות. אנחנו חושבים איך להידרדר ולפטור את עצמינו מהחיים שלנו.
אולי זאת רק אני. אבל אל תיקראו לפסיכולוג. אני פשוט ככה.
אז נניח שאנחנו לא רק אני שחושבת ככה.
כרגע אני מדוכאת מהקריאה, והמחשבה על מנת יתר... זה פשוט לא מפתה. זה מעורר סלידה.
אני חושבת שאני בחיים לא אגע בסמים. אבל אין לדעת.

כשהייתי היום בספריית בית הספר ונתקלתי בספר הזה, נזכרתי בביקורת שכבר קראתי עליו. ממזמן. לפני כמה חודשים טובים.
אבל פשוט הייתי חייבת לקחת אותו.
כשניגשתי אל הספרנית, עוד לפני שתייגה אותו, היא הסתכלה עליו, ואז עליי, ואמרה לי שאני לוקחת ספר חזק מאוד.
כשהיום, אחריי סיום הספר, אמרתי שאני דפקתי ראש בקיר בגלל ספר. כששאלו אותי איזה ספר, ואני עניתי, אמרו לי שהקיר מסכן.
אז אני לא היחידה שהושפעת מהספר הזה. לפי מה שאני ראיתי, הוא גורם לאנשים לצקצק בלשון וללבוש הבעה מוזרה.

כמובן שקריאת הספר גרמה לי לקרוא על אודותיו. קראתי על אודותיה של המספרת. הסתכלתי וראיתי שהתמכרה שוב לסמים. זאת הייתה מכה. הרי בסופו של הספר, הקורא מסתכל ורואה שהיא סוג של התאקלמה.
למרות שהסוף הפתוח... לא מספק. הוא לפחות שמח.
מאכזב לגלות שכריסטיאנה חזרה לסמים.
כתוב באודותיה שבתקופת הפרסום שלה התמכרה והתנתקה מהשימוש לסמים לחליפין. אני לא בטוחה אם היא עכשיו מכורה, אבל הנפילה שלה, פעם נוספת, פשוט מאכזבת.

על הכריכה של הספר, רואים נערה. פשוט נערה. והמילים הלבנות בגדול. שם הספר. אני חושבת שהכריכה יפהפייה. וקל לה להיחרט בזיכרון הקוראים.
אין לי שום רצון למחות או לבקר את העלילה. הרי הכל אמיתי. וגם אין לי תלונות עליה. מה שכריסטיאנה עוברת בספר מצמרר, מעורר הזדהות, ופשוט מדהים ומכאיב.
שפת הרחוב צרמה לי הרבה פעמים. גם המילים באנגלית שהופיעו בצירוף מילים בעברית פשוט עצבנו והוציאו אותי מרצף הקריאה.
ולמרות זאת, בספר הזה פשוט ביליתי הנאה טהורה. לקחתי אותו היום מהספרייה, ולא יכולתי להיפרד ממנו. וכשנפרדתי? נפער החור.
הכאב בספר היה כל כך עצום, והחור כל כך העיק עליי בקריאה, שפשוט הגעתי למצב שאני מדמיינת שהיא לוקחת מנת יתר והורגת את עצמה. הכאב שלה היה כל כך גדול, ופשוט לא מצאתי פיתרון יותר טוב בשבילה. היא לא הצליחה לצאת מהבוץ.

אני לא יודעת איך יגיבו אנשים לקריאת הספר. אני דיי בטוחה שיופיע החור גם אצליהם. ולא רק אצלי. אני יודעת שהחור ילווה אותי זמן מה עד שירפה ממני לגמרי. אבל זה עניין טבעי, השארת חותם של ספרים חזקים.
זה פשוט ספר שאי אפשר לשכוח.

ספר חזק. חד.
הספר היחיד שעזבתי באמצע. לא יכולתי להמשיך לקרוא אותו. התיאורים שם כל כך מוחשיים, אמיתיים, כנים ומרתיעים. אולי כי אין לי משיכה לכל העולם הזה של הסמים,
אולי כי אני סולדת ממנו כל כך.
אולי כי מעולם לא נחשפתי לאותו עולם.
אולי כי מדובר בילדים בגילאי 13 ומעלה וזה לכשעצמו מזעזע אותי.

מעבר לתחושות האישיות שלי,
אני חושבת שאופן כתיבת הספר היא מבריקה, מכניסה אותך לתחושות של הדמויות, כאילו אתה חלק מהתחושות הללו. כאילו אתה נמצא שם בגרמניה של שנות השבעים.
נוכח בכל הזוועות שמתרחשות שם.

התיאורים אמיתיים עד כאב.

וואו כמה שהסיפור האמיתי הזה עצוב!
זהו סיפורה המצמרר של כריסטיאנה שנחשפת לסמים בגיל 12.
הספר סוחף ומרתק מאוד, בכל דף נוסף שקראתי, הכאב התגבר.

זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לילד בגיל הזה, לרוב מושפעים מהחברה, אם אתה לא חלק מהם, אז אתה לא נחשב לאחד מהם, מנדים אותך כליל.

בתחילת הקריאה הייתי מאוד עצובה עקב ההידרדרות של הנערים, מסמים קלים עברו לסמים כבדים וממכרים במיוחד, באמצע הספר זה היה מבחינתי שיא הכאב, הנערות מוכרות את גופן בכדי שיהיה להן כסף לסם.

כל ההתעללות האכזרית שהם עוברים, לא נתפסים בראש. רוב הזמן הם במצוקה רבה.
הרצון והתקווה לגמול אותם מהסמים הנוראיים, נכשל בכל פעם מחדש, הם נותרים חסרי ישע ואונים, ומתייאשים מהמצב בו הם נמצאים.

מקריאת הספר ניתן למנוע מצבים כאלה אצל בני נוער, קיימים המון אותות אזהרה ולימוד לקחים.

אהבתי מאוד, ממליצה בחום לכולם.

את כריסטיאנה פ', אני קוראת כמה זמן מה. זמן רב מאוד, יחסית לספר שנחשב ללא ארוך במיוחד, במדף הספרים שלי.
לוקח לי זמן לעכל אותו, לוקח לי זמן להבין אותו עד הסוף, לוקח לי זמן לקלוט בדיוק מה קורה.
כי זב פשוט הרגיש כאילו אני עברתי הכל עם כריסטיאנה, כאילו ממש הייתי שם.
התיאור היה כל כך חד, כל כך צבעוני, כל כך חיי, שיכולתי לדמיין הכל בעיניי. את כל הזוועות שעוברות עליה. את כל הדברים שהיא חווה.


סיפורה המצמרר של כריסטיאנה לא בוחל בשום תיאור, אף המזעזע והבלתי ייאמן ביותר. הקורא עובר ביחד עם כריסטיאנה, מהשימוש בחשיש, ההתמכרות להירואין, וההעיסוק המחייב בזנות. באינטילגינטיות מפליאה לגילה, כריסטיאנה אינה חוששת לחשוף כל פרט ופרט בסיפורה, הכעס כלפיי החברה, האדישות הקיימת. בתיאור נוגע ללב היא חושפת את פחדיה העמוקים ביותר, את התשוקה להירואין, את התלות ביחס ומגע אנושי, את השאיפה לחיות חיים רגילים ונורמליים, נטולי כל השפלה וסקסיזם.

תחילה - כריסטיאנה צופה במשתמשי ההרואין, במין קטנות כזאת. כאילו היא משתמשת בחשיש בסה"כ, והם, הם משתמשים בהרואין. היא מסתכלת עליהם מלמטה, אינה מודעת בכלל כמה החיים שלהם איומים, וכמה שהחיים שלה עומדים להשתנות.
היא מייחלת לזה - להיות כמוהם. להסתכל על כולם מלמעלה, או איך שהיא מכנה את זה; להיות cool.
זה כשהיא בת 13. אחרי שהיא כבר בת 15, ומכורת להירואין, היא מתחרטת. היא מבינה שחיי ההירואין לא כאלו זוהרים, ושהגוף שלה, תלוי במשהו.
היא מנסה להיגמל, אבל כל פעם מחדש היא חוזרת לסמים, או שהיא נמצאת ב- turkey מזעזע כפי שהיא מכנה את זה.

אני כריטיאנה פ', זה ספר נפלא, מדהים, ומומלץ. לאחרונה שמעתי שהורים חוששים לתת לילדהם המתבגרים לקרוא אותו מחשש שהוא "לא לגילם."
נכנסתי לשוק.
אני חושבת שהורים צריכים להכריח את הילדים שלהם לקרוא אותו, בשביל שהם יהיו מודעים לסכנות הסם, ואני בטוחה שלפחות מחצית מהאנשים שיקראו אותו - יהנו ממנו ללא ספק.

אני הכי נהנתי מסיפור אהבתם של דטלף וכריסטיאנה. אומנם, היה לי עצוב נורא שלבסוף הוא נגמר בצורה האיומה הזאת, אחרי כל מה שהם עברו. אבל ידעתי שזה לטובת כריסטיאנה.

בקיצור, מומלץ בטירוף, במיוחד למתבגרים!!!

עוד לא יצא לי לקרוא ספר קשה כל כך, ובנושא שכזה. הייתי המומה מכל הזוועות שעברה כריסטיאנה בחייה, והכל בגלל הדבר הנורא הזה שנקרא סמים. במהלך הקריאה, ניסיתי איכשהו להתחבר לכריסטיאנה ולהבין מדוע היא החלה להזריק לעצמה הרואין. חשבתי שאולי זה בגלל אביה שהיכה אותה כאשר היתה עוד קטנה, אולי זה בגלל אמה והחבר שלה שלא התייחס אליה בכבוד, או שאולי הכל בגלל דטלף שאותו היא כל כך אהבה ושהחל עם כל סיפור ההרואין עוד לפניה. כעסתי על כריסטיאנה בכל פעם שהיא ניסתה להיגמל מההרואין, וחזרה אליו שוב. כל כך כעסתי שהיא לא מוצאת בעצמה את הכח להיגמל ממנו סופית, חשבתי שאולי היא פשוט בעלת אופי מאוד חלש. אם היא היתה חזקה מבחינת אופי, היא לא היתה חוזרת להרואין כל פעם מחדש. זה כאילו שההרואין משך אותה אליו בעצמו, גרם לה לחשוב שהוא יכול לעזור לה במצבים שבהם היא מרגישה רע. רציתי להיות שם לידה, ולעצור אותה בכל פעם שעלתה לה המחשבה להזריק לעצמה הרואין.
לא יכולתי להבין למה כריסטיאנה כל כך אהבה את דטלף, הוא היה חלש יותר ממנה, הוא בכלל לא היה מסוגל להיגמל, יותר נכון הוא לא רצה להיגמל. דווקא בגללו כריסטאינה חזרה כל פעם אל ההרואין, אחרי אותם ימים שהיא ניסתה להתנקות ממנו.
כמה כאב לי על כריסטיאנה, כמה ריחמתי עליה שהיא נאלצה לעסוק בזנות כדי להשיג כסף בשביל ההרואין. ההרואין שבכלל לא היה שווה את זה שהיא תשפיל את עצמה ככה ותמכור את גופה בזול.

את הספר הזה רציתי לקרוא מאז שהייתי בתיכון, וחברה אמרה לי שזה "הספר המדהים ביותר שהיא קראה אי פעם". משפט שנחקק בזיכרוני. אולי בגלל שהיא חזרה עליו המון פעמים בהזדמנויות שונות. גם את הסרט שהופק בעקבות הספר לא יצא לי לראות. בכל אופן, לפני יותר משנה נתקלתי בספר במבצע, וקניתי אותו, לזכר ימים עברו. אך עדיין לא הזדרזתי לקרוא אותו. העדפתי ספרים אחרים, כי חשבתי לעצמי שמה טלטל כל כך חזק נערה בת 16 מן הסתם ייראה לי בגיל 36 קצת ילדותי ופשטני.

טעיתי ובגדול. ספר באמת יוצא דופן, מדהים ומרתק. לדעתי ספר חובה לכל בני הנוער באשר הם. אבל כדאי שגם "קשישים" כמונו, הורים לילדים, יקראו אותו. מעולם לא נתקלתי בספר, סרט או מאמר שמסבירים טוב יותר איך מרגיש מתמכר לסמים, למה זה קורה, ומדוע כל כך קשה לצאת מזה.
זה לא ספר מעולה מבחינה ספרותית. הוא נכתב הרי על ידי עיתונאים ששימשו כ"סופרי צללים" וכתבו את מה שכריסטיאנה (עם זיכרון מדהים לפרטים) ומרואיינים נוספים מסביבתה סיפרו להם, אבל הוא מאפשר כניסה נדירה לראשה של נערה יפה, חכמה ומוצלחת, שמוצאת את עצמה בתחתית התחתיות של הקיום האנושי.

קראתי מרותקת את החלקים בהם כריסטיאנה מתארת את קורותיה ומחשבותיה, את מה שהוביל אותה להתדרדרות הבלתי נתפסת לתהומות ואת חוסר היכולת הנפשי לצאת מהם. אבל מה שבאמת חיכיתי לו כל הזמן, בהתחשב בנקודת מבטי הנוכחית, היו דווקא אותם פרקים מעטים שמסופרים מנקודת מבטה של אמה. איך היא לא ראתה, ואיך היא הרגישה כשהיא כבר כן ראתה. הדמות שלה נגעה לליבי באופן מיוחד.

סיימתי את הספר, וכמו רבים לפניי, חיפשתי ב'גוגל' מה עלה בגורלה של כריסטיאנה... הצטערתי למצוא את מה שמצאתי.

רק משפט אחרון על התרגום: סלנג, מסתבר, זה דבר שמתיישן מהר. מן הסתם כריסטיאנה תיבלה את סיפורה בהרבה מילות סלנג, רק שהתרגום שלהן נשמע נורא מיושן היום. המילה "שיגעון" למשל, חוזרת על עצמה המון בספר ("טיפוסים cool-ים - שיגעון", "ראיה כוללת - שיגעון") וכך, למרות התוכן הקשה, לפעמים קצת נזרקתי החוצה מהסיפור, ונזכרתי כך סתם בצביקה פיק... .
ובכל זאת, כדאי מאוד לקרוא.