ביקורת ספרותית על הזקן והים (2001) מאת ארנסט המינגוויי
ספר טוב

---

בשנים האחרונות אני חוזר מידי פעם לקרוא ספרים שכבר קראתי בצעירותי, בעקר ספרים הזכורים לי לטוב. אני בוחן האם הספרים האלו עומדים אצלי במבחן הזמן שזהו כידוע המבחן האמיתי של כל יצירה, לא רק ספרותית. הספר הזה ממש לא היה אצלי בתכניות והוא התגלה לי במקרה על מדף הספרים של הג'וניור כאשר נכנסתי לסדר קצת את חדרו אחרי שעזב לאחרונה את הבית לטובת לימודים במקום אחר.

גילוי נאות: מכיוון שגדלתי ממש על יד חוף הים של תל אביב, יש לי חיבה עמוקה לסיפורי ים (גם למאכלי ים, אבל זה כנראה לא לכאן) ואולי בגלל זה כל כך נהניתי מהספר כשקראתי אותו לראשונה בגיל צבא. אין ספק שהספר עומד במבחן הזמן והמינגוויי לבטח יודע לספר סיפור ולבנות עלילה ודמויות, אך משהו מהקסם שהספר הזה הילך עלי פעם, בכל זאת קצת התפוגג.

זהו סיפורו של סנטיאגו, דייג קובני זקן, שזה 84 ימים לא הצליח להעלות שלל בחכתו. בספר יוצא סנטיאגו בפעם האחרונה אל הים, כדי לנסות ולשבור את מזלו הרע. המונולוגים אותם מנהל סנטיאגו עם עצמו במהלך ההרפתקה אליה יצא או יותר נכון מחשבותיו, בהחלט נוגעים והם לא רק כתובים נפלא אלא גם מתורגמים כך.

עלילת המשנה גם היא מרתקת: היא עוסקת ביחסיו של סנטיאגו הזקן עם מנולין הבחור הצעיר. הזקן מלמד את מנולין את רזי המקצוע, חולק עמו את נסיונו ומשתף אותו בסיפורי גבורתו מימים עברו. מנולין מצידו דואג לציוד הדיג של סנטיאגו, מביא לו אוכל ושתיה ובכלל מראה לו יחס של כבוד. בהמשך הוא תומך בו פיסית ונפשית, דואג לו למזון וסוחב עבורו את הציוד.

אך מעבר לסיפורם של סנטיאגו, מנולין והים, זהו בעקר סיפור על נפש האדם ואין בספר משפט המבטא את הרעיון הזה טוב יותר מהציטוט הבא:
"יש והשעה משחקת לך ואז טוב ונעים לנחול כבוד ויקר, אך יש והשעה בוגדת בך, ואתה מובס ומושלך אל צד… אך לעולם, לעולם לא יוכלו לשבור את רוחך, וזהו שכרך האמיתי, שכר אחר אין."

מילים כדרבנות ששווה לגזור ולשמור.

4 כוכבים ולא חמישה רק בגלל שפעם הספר הזה השפיע עלי הרבה יותר מאשר עתה. כנראה שגם אני מזדקן ולא רק סנטיאגו הקובני.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על הזקן והים (2001)