"כל אדם בעולם צריך לפחות פעם אחת בחייו לעמוד על במה ולקבל מחיאות כפיים סוערות, כי כולנו ניצחנו את העולם" אומר אוגוסט פולמן, גיבור הספר.
מסר אמריקאי להפליא. לא לחינם חצי מהקומדיות הרומנטיות האמריקאיות מגיעות לשיאן כשהאהוב/ה מצהיר/ה על אהבתו/ה באופן בלתי צפוי לעיני קהל עצום שבמקרה התאסף במקום ואז האהוב והאהובה מתנשקים לקול צהלות ההמון המתרגש.
אם ניצחת את העולם - אתה ראוי לפרס, ואם אתה אמריקאי - הרי שהפרס הוא לעמוד על במה ולזכות למחיאות כפיים.
ואם אתה במקרה משתייך לזן שלא אוהב לעמוד באור הזרקורים - נו, אז אולי האחר הוא אני, אבל לא אם הוא עד כדי כך אחר.
כן, זה ספר אמריקאי להפליא.
כשהמנהל, בטקס סיום השנה, מסייג את התייחסותו ללאלוהים במילים "או של כל ייצוג רוחני תקין-פוליטית אחר של הטוב האוניברסלי שבו אתם מאמינים", הרי שאין ספק שהטקס הוא אמריקאי.
זה לא רע, בהכרח. יש להם אי אלו ערכים לא רעים בכלל, לאמריקאים, והאמונה ב"טוב אוניברסלי" או בטוב שבאדם בהחלט מככבת בספר הזה.
זה כן מוגש במינון מוגבר בספר.
הדברים מסתדרים באופן קצת יותר מדי טוב ומוצלח.
גם אני מאמינה בטוב שבאדם, ובכל זאת מתקשה להאמין בקיומם של מתבגרים שיתנהגו באופן בו מתנהגים חבריו של אוגוסט, ג'ק וסאמר. שניהם מוכנים לוותר על מעמד חברתי ועל קשרים חברתיים, ואף לשאת בהצקות כדי לשמור על הקשר שלהם איתו.
וזה מרגש, באמת. הייתי על סף דמעות לא פעם במהלך הספר (אם כי גילוי נאות מחייב אותי להודות שלא קשה להביא אותי אל סף דמעות). אבל אמין?
הלוואי.
הספר קופץ בין נקודות מבט שונות, מה שהופך אותו למעט קליל יותר ומאפשר להבליט את הצד הטוב שבכל אחת מהדמויות המספרות.
יש "רע" אחד בסיפור, ובאופן לא מפתיע - נקודת מבטו אינה מופיעה.
לא הצלחתי להחליט מה דעתי בנושא.
מצד אחד - מדובר בספר דידקטי לבני נוער, ואולי זה לא רעיון כל כך טוב ליצור הזדהות עם הנער חסר האמפתיה והרגישות.
מצד שני - הרתיעה והאכזריות שלו מייצגות צד אנושי ואמיתי הדורש התייחסות. חלק מהדמויות האחרות בספר מציגות גם הן את הצד הזה, אמנם, אבל מתגברות עליו במהירות ובקלות יחסית.
"היקום לא חייך אל אוגי פולמן" אומרת אחת הדמויות במהלך הספר, והיא צודקת כמובן.
מצד שני, היקום (או כל ייצוג רוחני תקין-פוליטית אחר. או לפחות הסופרת) פינק אותו בזוג הורים נהדרים, אכפתיים ומכילים שיעשו הכל למענו. וזה הרבה יותר ממה שמקבלות חלק מהדמויות האחרות בספר.
"ויה, קורה לך שילדים עושים עיקוף רק כדי לא לגעת בך?" הוא השיב, והשאיר אותי רגע בלי תשובה. "כן, ברור. כמו שחשבתי. אז אל תשווי את הימים הרעים שלך בבית הספר לשלי, טוב?" כך טוען אוגוסט כלפי אחותו הגדולה.
"אבל, אוגי, זאת לא תחרות על הימים של מי יותר גרועים. הנקודה היא שכולנו צריכים להשלים עם הימים הרעים. אז אם אתה לא רוצה שיתייחסו אליך כל החיים... כאל ילד בעל צרכים מיוחדים, אתה צריך פשוט לבלוע את זה." היא עונה לו לבסוף.
ואכן, הספר משווה-ולא-משווה לאורך כל הדרך.
בספר הזה, לכל אחד יש את החבילה שלו. אצל רוב האנשים היא נורמלית עד ניתנת להסתרה. אצל אוגוסט היא לא זה ולא זה, אבל האם זה באמת הופך אותו לפחות נורמלי או רגיל?
בספר, אוגוסט מנצח את העולם.
נחישות, כוח רצון, התמדה והומור עצמי הם המתכון לניצחון הזה.
וגם טוב לבם של רוב הסובבים, גם אם אצל חלקם לוקח לו הרבה זמן להתעורר ולהתגלות.
במציאות, חוששתני שאין מתכון, ולא תמיד יש סוף טוב.
בסוף הספר, מקבל אוגוסט מדליה על "אומץ. טוב לב. התנהגות חברית. חוסן מוסרי".
האמת היא, שבעיני מי שהיה ראוי לקבל את המדליה הוא דווקא החבר שלו ג'ק, שלא נטש אותו למרות נידוי חברתי והצקות.
אמנם נדרש אומץ מצדו של אוגוסט כדי ללכת לבית הספר, אבל מי שהפגין טוב לב, התנהגות חברית וחוסן מוסרי הוא דווקא ג'ק.
אבל, כאמור, זה ספר אמריקאי, אוגוסט הוא הגיבור שלו ולכן ברור שהוא יזכה לממש את זכותו הטבעית לעמוד על במה ולקבל מחיאות כפיים סוערות.
אני לא אמריקאית, לכן לא אמחא כפיים.
בעיני זה ספר חביב, מתאים לילדים, מעלה נושא חשוב וראוי לדיון ודן בו באופן אופטימי מדי, שטחי מעט ועדיין אפקטיבי.

















