ביקורת ספרותית על פלא מאת ר"ג' פלאסיו
ספר בסדר

---

אזהרה כבר מההתחלה: לאור ההשתפכויות הנרגשות והכמות האדירה של ציוני חמישה כוכבים שניתנו לספר הזה, אני חייבת להקדים ולומר שלא עפתי על הספר הזה. וגם לא נפלתי מהרגליים. אני יודעת שזה מאוד מבאס לקרוא ביקורת לא אוהדת על ספר שאהבת, אז אני מזהירה מראש. אם אהבתם את הספר הזה, אולי כדאי לעצור כאן, ולא להתבאס בהמשך.

===
אגוסט פולמן נולד וחי עם תסמונת נדירה ומראה חיצוני חריג. במשך העשור הראשון לחייו המשפחה שלו היטיבה להחביא אותו מרוב העולם. הוא נשאר בבית, בחינוך ביתי, הוא העדיף להשתמש בקסדת אסטרונאוט כשיצא החוצה, ובאופן כללי היה במגע עם מעט מאוד אנשים. אין להאשים בזה את ההורים. אחרי הכל, הסטטיסטיקה מוכיחה שהורים רבים שמביאים לעולם תינוקות בעלי מום חיצוני, גם אם הוא אסטתי בלבד, מעדיפים לנטוש אותם כבר בבית החולים אחרי הלידה. בכלל הסטטיסטיקה מוכיחה שתינוקות, ילדים, ואנשים יפים זוכים ליותר חיבה ואהדה במשך חייהם מאשר מכוערים ובוודאי מאשר "מעוותים". בניגוד אליהם הוריו של אוגוסטוס קיבלו אותו באהבה, כולל כל הטיפולים הקשים והמסירות שהוא היה צריך, אימא שלו ויתרה על קריירה וחינכה אותו בבית. בכל זאת העובדות בספר הן כאלה: עשר שנים שהה אוגוסטוס בחממה בה התנהגו אליו בצורה מיוחדת אבל שידרו לו שהוא רגיל בהחלט, ואז בכיתה ה' אולץ במכה אחת לצאת לעולם, להירשם לבית ספר, ולהתמודד עם חברת ילדים בני גילו. וזאת למרות שברור שאפשר להתרגל למראה שלו. ושמי שלומד להכיר אותו מצליח לחבב אותו מאוד, ושמי שמכיר אותו מגיל צעיר, כמו אחותו או החברה שלה, מצליח להתעלם מרוב השונות. רק שאם אוגוסט היה פוגש ילדים בני גילו מגיל שלוש, כנראה שלא היה כל כך סיפור.

הספר נע בין כמה וכמה דוברים: אוגוסטוס עצמו, אחותו אוליביה, החבר שלה, החברה שלה לשעבר מירנדה, וילדים מבית הספר. כל אחד תורם את הזווית שלו, ובכך מאפשר לסופרת לכתוב כל אירוע בעלילה פעמיים או שלוש פעמים. כתיבה בגוף ראשון היא קשה תמיד, כי מבחינה טכנית קשה יותר לבנות אמינות לקול המדבר, וקשה לכתוב על דברים שהוא לא ראה או צפה, ולכן לתת תמונה שלמה. כתיבה בגוף ראשון של כמה דמויות שונות מאפשרת לכתוב סיפור עלילתי שלם, אבל קשה יותר מבחינה טכנית, כי יש צורך להגדיר אישיות שונה וקול שונה לכל אחד מהדוברים. יש כותבים מוכשרים שמצליחים לעשות את זה. פלאסיו לא. בנוסף, חסרים בספר דוברים מבוגרים. כן, אני יודעת שהספר מיועד לילדים בערך בגילו של אוגוסט, ועדיין היה חסר לי הקול של אבא שלו, אמא שלו, המחנך או מנהל בית הספר. גם הקולות המבוגרים יותר שכן נשמעים, התיכוניסטים אוליביה, ג'סטין ומירנדה, הרבה יותר מדי מודעים לעצמם, ולכן לא ממש אמינים.

עוד עצבנו אותי הפרקים הקצרים. עמוד או שני עמודים וזה הכל. לא מבינה את הטכניקה הזאת ובמה היא טובה. והסוף הקיטשי. כן אהבתי את העמוד האחרון. המורה של אוגוסטוס בבית הספר מחליט על משפט ממלא השראה לכל חודש, ומבקש מהילדים בחופש לשלוח לו גלויות עם משפטים משלהם. העמוד האחרון בספר מונה את הציטוטים האלה, והם יפים, חמודים ומצחיקים. כל אחד ואחד מהם, אגב, עדיף על הסיסמה הצולעת שבחר משרד החינוך לשנות הלימודים תשע"ד ותשע"ה. הסיסמה הזאת היא "האחר הוא אני", מנוסחת בצורה רעועה, משתמשת בטרמינולוגיה מתחום הסוציולוגיה הגבוהה ("האחר" הוא "הזולת הבלתי מסומן" או משהו כזה), ומנסה להגיד בו זמנית שכדאי לקבל את השונה והחריג מרוב הקבוצה, אבל גם שכל אחד ואחד הוא שונה בפני עצמו, ולכן למעשה כולם סובלים, ולכן אפשר להתעלם מאלה שסובלים יותר. די ברור מדוע במשרד החינוך המליצו על הספר. מתאים בול.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על פלא