ביקורת ספרותית על שנת הבשרים שלי - ספריה לעם #476 מאת רות אוזקי
ספר טוב

---

יותר מהכל חשבתי על פיסקה אחת, לקראת סוף הספר, שמדברת על הכחשה, על כך שכל אחד מאיתנו יודע שנעשות עוולות ושחלקן משמשות אותו ואת צרכיו ואנחנו בוחרים במקרים רבים להתעלם מהן, פחות לדעת, בטח לא להתעניין, רק כדי שנוכל להמשיך לחיות בבועה שלנו. זה נכון ביחס לאופן שבו מגדלים את הבשר שאנחנו אוכלים, זה נכון ביחס לאופן שבו מייצרים את הנעליים שלנו וזה נכון ביחס לעוד כל כך הרבה דברים.

יש משהו מאד מייאש בהבנה הזו. נסיונות להביא לשינוי או לייצר תודעה שמתנגדת לעוול מסויים בדרך כלל מתבססים על ההנחה שאם תביא לידיעתם של אנשים את מידת חוסר הצדק, אפילו תזעזע אותם אם אפשר, הרי שהם לא יוכלו להשאר אדישים ויצטרפו למאבק. מה שאוזקי אומרת, ולצערי אני חושבת שהיא צודקת, זה שאין לך סיכוי כיוון שאנשים לא רוצים לדעת ואין להם עניין בהרחבת הידע במקומות שיביאו לפגיעה בנוחות.

אני לא אומרת את זה בזלזול. בכלל לא. נדמה לי שבעולם שלנו, אם אתה רוצה לנהוג בצדק מוחלט, אתה צריך להסתובב ערום ויחף, לצרוך רק את מעשי ידיך, לא להשתכר כדי לא לשלם מיסים לאף אחד ואת כל זה לעשות במקום שאף אחד לא גר בו. בסופו של דבר, בכל אורח חיים אחר שאתה מנהל אתה מוצא את עצמך שותף לאיזשהו עוול וכל מה שאפשר לעשות זה לבחור במה לקחת חלק ולמה להתנגד.

בספר הזה, תוך שהיא מספרת על תעשיית הבשר באמריקה, עוסקת אוזקי גם בזה וגם במעמדן של נשים, ביפן ובעולם המערבי. הסיפור שלה הוא דרך עיניים של בחורה חצי יפנית חצי אמריקאית, ששותפה להכנה של סדרת כתבות המיועדת לעקרות בית יפניות ונושאן הוא נשות אמריקה והבשר שהן מבשלות.

לכל אורך הדרך יש עיסוק בבעיות מוסריות, אבל לא באופן תיאורטי, אלא כאלה שעולות תוך כדי חיים נורמליים של עבודה ומשפחה, שאלות שאם היתה לי חברה שהיתה עורכת תוכניות טלויזיה מהסוג הזה היא בטח היתה מדברת עליהן, וברור שגם אם יש תשובה מאד חד משמעית לכל שאלה, הרי שבחיים האמיתיים את הרבה פעמים נדרשת לעגל פינות אם את לא רוצה לחיות רק על בריקדות. האמנתי לסיפור וליכולת שלו להתרחש בדיוק כפי שהוא מסופר וחשבתי עליו לא מעט ואני חוששת שלמרות הכל, בהקשר הזה אני אדחיק את מה שאפשר להדחיק ואמשיך לאכול בשר.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על שנת הבשרים שלי - ספריה לעם #476