ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שישי, 24 בפברואר, 2017
ע"י זוהר
ע"י זוהר
אכתוב ביקורת שלא מתיישבת עם רוב קודמיי. "שנת הבשרים שלי" הוא פשוט ספר מעצבן. כמו העטיפה שלו, שהצליחה להתריע את אחת מקודמותיי (נונו) מקריאת הספר, כך גם תוכנו. ויש "מעצבן" כזה שאני אוהבת, לדוגמה אמנות לא נעימה לעין, טורדת, מציפה סוגיות קשות ושאינה בהכרח אסתטית, אך נעשית באמצעים חכמים - כמו התחושה שחשתי בתערוכה של יאיר גרבוז המוצגת כעת במוזיאון תל-אביב. אבל הספר הזה אינו כזה, הן בשל תוכנו והן בשל צורת כתיבתו, ואני אפרט:
א. הטפה לטבעונות במסווה של רומן. אני אינני טבעונית וגם אינני מתעתדת להיות כזאת, אך אני פתוחה לביקורות ותחקירים, במיוחד כאשר הם קשורים באיכות הסביבה ובעלי חיים. אך נדמה שהספר הזה נכתב כולו כמניפסט טבעוני, וכאילו בלי שנרגיש, כל תחלואי העולם וכל הבעיות הבריאותיות הקורות בו קשורות באופן ישיר לצריכת בשר. פעם אחר פעם, הדמות הראשית בספר ואלה שהיא פוגשת מציגים פתולוגיות רפואיות שרות אוזקי קושרת ישירות לצריכת בשר. נראה שלמחברת יש חרדות קשות מבשר, והיא בנתה סביבן את הספר הזה, אשר חלקים ממנו בכלל לא ניתנים לקריאה לבעלי לב חלש. אוזקי מחזקת את תגליותיה באמצעות טיעונים פסאודו-מדעיים וחד צדדיים. אני חושבת שחסרה לרות אוזקי היכולת לקבל: לקבל את העובדה שרוב אוכלוסיית מהעולם איננה טבעונית, ולקבל את העובדה שיש בגופנו מחלות וליקויים שאינם קשורים לתעשיית הבשר.
ב. הספר אינו מציג שפה גבוהה, תאורים ספרותיים מעניינים או פתח משמעותי להבנת הנושא האמריקאי-יפני, ובקיצור, אין בו ערך ספרותי ותרבותי יוצא-דופן.
ג. הספר מלא בתאורים וולגאריים ופלסטיים שאינם מקנים לו כל אלגנטיות ולפעמים מעוררים סלידה וגועל.
ד. תירגום קלוקל לעברית. עד מתי ימשיכו לתרגם כאן ספרים מאנגלית בגוגל טרנסלייט? הוצאת זיקית מוכיחה שאפשר לתרגם נהדר, למה הוצאה מכובדת כעם עובד לא יכולה ללכת בעקבותיה ולהגיה את טיוטת מתרגמיה? לא כל דבר אפשר לתרגם מילה במילה משפה לשפה. לדוגמה, הביטוי בעברית "סוף-סוף" לא זהה ל-after all האמריקאי. זוג המשפטים "ניסיתי לאתר את הרישומים הישנים של ד"ר אינגוורטסן, אבל הם אבדו או נשרפו בדליקה. סוף-סוף זה קרה אחרי שלושים שנה" (עמוד 206) היו מיתרגמים יותר טוב ל"ניסיתי לאתר... אחרי הכל, זה קרה אחרי יותר משלושים שנה". השימוש הזה ב"סוף-סוף" ממש צורם ומפריע לקריאה השוטפת.
כדי לאזן את הנימה השלילית, אנסה לסיום להעלות כמה נקודות שכן מצאו חן בעיני בספר: ראשית, הקריאה בו זריזה וקולחת. בין היתר בגלל רידוד תאוריו שלא מצריכים התעכבות יתרה (לא יכולתי להתאפק), 472 העמודים נבלעים במהירות וגם זה הישג. שנית, המעבר הזריז בין שתי הדמויות הראשיות בארה"ב וביפן לסירוגין, והניגוד החריף בין אישיותן וצורת חייהן מקנים קצב גבוה ומבנה יוצא דופן לעלילת הספר, ואת הבסיס הזה אהבתי מאוד. שלישית, לא הרבה ספרים משלבים בתוכם את חיינו-אנו כיום. נראה שמבחינת קהילת הסופרים יש הדחקה של תרבות הרייטינג/ריאליטי/סמארטפונים/מסכים והם מעדיפים להתמקד בנושאים קלאסיים ועל-זמניים. לעומת זאת, רות אוזקי עושה זאת בשנת 1998, כבר לפני עשרים שנה, ובכך מהווה סנונית ביקורתית ראשונה שבמפתיע לא קמו לה שותפים רבים עד היום. בעוד שעל גבי מסכי הטלויזיה כבר ניתן לראות ביקורת על ההתמכרות למסכים ועל האופן בו ההתמכרות משרתת את התאגידים (ע"ע הפרק השני בסדרה "מראה שחורה"), בפורמט הספרותי העיסוק הביקורתי בנושא זה כמעט ונעדר, וחבל.
9 קוראים אהבו את הביקורת
9 הקוראים שאהבו את הביקורת
