#
זה ספר הביכורים של אוזקי. צריך לשפשף את העיניים למקרא המשפט הזה. ספר ביכורים שכולו ביכורים – לא נשען על ספרות אחרת, לא מנסה להידמות לספר אחר. מקורי. הספר הזה יצא לאור ב 1998 והיום הוא מקורי כמו בעת שיצא. משמע – אף אחד לא ניסה לחקות את אוזקי ואף אחד לא נשען על ספרה. גם זו עובדה מרתקת ומשמחת.

המספרת את הסיפור הזה בגוף ראשון היא ג'יין, בת לאם יפנית ואב אמריקאי, כמו אוזקי. היא נולדה במינסוטה, מדינה חסרת רייטינג, למשפחה חקלאית, שפשטה את הרגל ונאלצה לותר על החווה המשפחתית. ג'יין, שמתגוררת בניו יורק, שואפת לצלם של סרטים דוקומנטריים ונשכרת כמפיקת סידרת טלוויזייה, שמטרתה למצוא שווקים חדשים לבשר בקר אמריקאי ביפן, שתושביה אינם חובבי בשר, אבל מוקסמים מהאמריקאים (הספר כאמור נכתב בשנות התשעים של המאה הקודמת) ורוצים לחקות אותם. במסע המתואר בספר, ג'יין וצוותה הכולל אמריקאים-יפנים, חוצים את היבשת בחיפושיהם אחרי "רעייה אמריקאית", שתפתח את ביתה בפני צופי/ות הטלויזיה היפנים, תשתף אותם במתכון בשר שלה, כמו גם במשפחתה החמודה והבריאה, ותגרום להם לצרוך בשר בקר אמריקאי.

הספר מורכב משלושה חלקים לא שווים, ג'יין ומסעה בעיירות ובמדינות די נידחות, אלה שבדרך כלל לא עושים עליהם סרטים או תוכניות טלוויזיה. בחלק הזה יש מופעים מרטיטים וגם כמה מבעיתים, כולל עובדות מזעזעות על שוק הבקר, או כל שוק שמאפשר לאלה ששולטים בו לעשות ככל העולה על רוחם. החלק השני מוקדש לאקיקו – רעייתו היפנית של איש חברת הפרסום היפני. וגם בו יש קטעים מזעזעים ותובנות על קשרים זוגיים ויחסי המינים ביפן של סוף המאה העשרים. וזה נראה אקזוטי וגם דומה ליחסים שאנחנו מכירים מעולמנו הלא-אקזוטי. החלק השלישי הוא מעין יומן (מומצא) של גבירה יפנית שחיה בשנה ה 1000 לספירה. ומשמש מעין הפסקה דידקטית בסיפור.

לאוזקי כישרון כתיבה נפלא. עובדה שלא הפתיעה אותי, כי זה ספרה השלישי שאני קוראת. היא גם אינה נמנעת מלטלטל את קוראיה, ולצורך זה היא משתמשת ביכולת תיאורית נדירה. היו קטעים מסויימים שפשוט לא יכולתי לקרוא, ונאלצתי לדלג, מה שאומר שיכולתה להחיות את הנושא עבור הקורא גבוהה מאד (היא בעיקר במאית של סרטים דוקומנטריים, אז גם זה לא מפתיע). אוזקי גם לא נמנעת מתיאורים מפורשים של יחסי מין, שאף אחד מהם לא נועד לגירוי או למניפולציה על הקורא. היא מצליחה בספר הזה, יותר מבספריה האחרים שקראתי, לאפיין דמויות בלי לגלוש לסטיריאוטיפים. יש פה איזון מופלא בין נושאים (אמיתיים) שמזעזעים את הקורא, לבין חלקים שמאפשרים לו לצחוק או להתרווח בהנאה. והכל קריא מאד, אפילו מותח, בספר שרחוק מלהיות ספר מתח.

קרה לי עם הספר הזה משהו שמזמן לא קרה לי: סיימתי אותו ורציתי לחזור לקרוא אותו מיד, מהתחלה. לא עשיתי את זה. למדתי שלא נכון לקרוא שנית ספר מיד כשסיימתי אותו. אבל אני חושבת שאקרא אותו שוב. לא בעוד עשרים שנה, בקרוב.

יותר מהכל חשבתי על פיסקה אחת, לקראת סוף הספר, שמדברת על הכחשה, על כך שכל אחד מאיתנו יודע שנעשות עוולות ושחלקן משמשות אותו ואת צרכיו ואנחנו בוחרים במקרים רבים להתעלם מהן, פחות לדעת, בטח לא להתעניין, רק כדי שנוכל להמשיך לחיות בבועה שלנו. זה נכון ביחס לאופן שבו מגדלים את הבשר שאנחנו אוכלים, זה נכון ביחס לאופן שבו מייצרים את הנעליים שלנו וזה נכון ביחס לעוד כל כך הרבה דברים.

יש משהו מאד מייאש בהבנה הזו. נסיונות להביא לשינוי או לייצר תודעה שמתנגדת לעוול מסויים בדרך כלל מתבססים על ההנחה שאם תביא לידיעתם של אנשים את מידת חוסר הצדק, אפילו תזעזע אותם אם אפשר, הרי שהם לא יוכלו להשאר אדישים ויצטרפו למאבק. מה שאוזקי אומרת, ולצערי אני חושבת שהיא צודקת, זה שאין לך סיכוי כיוון שאנשים לא רוצים לדעת ואין להם עניין בהרחבת הידע במקומות שיביאו לפגיעה בנוחות.

אני לא אומרת את זה בזלזול. בכלל לא. נדמה לי שבעולם שלנו, אם אתה רוצה לנהוג בצדק מוחלט, אתה צריך להסתובב ערום ויחף, לצרוך רק את מעשי ידיך, לא להשתכר כדי לא לשלם מיסים לאף אחד ואת כל זה לעשות במקום שאף אחד לא גר בו. בסופו של דבר, בכל אורח חיים אחר שאתה מנהל אתה מוצא את עצמך שותף לאיזשהו עוול וכל מה שאפשר לעשות זה לבחור במה לקחת חלק ולמה להתנגד.

בספר הזה, תוך שהיא מספרת על תעשיית הבשר באמריקה, עוסקת אוזקי גם בזה וגם במעמדן של נשים, ביפן ובעולם המערבי. הסיפור שלה הוא דרך עיניים של בחורה חצי יפנית חצי אמריקאית, ששותפה להכנה של סדרת כתבות המיועדת לעקרות בית יפניות ונושאן הוא נשות אמריקה והבשר שהן מבשלות.

לכל אורך הדרך יש עיסוק בבעיות מוסריות, אבל לא באופן תיאורטי, אלא כאלה שעולות תוך כדי חיים נורמליים של עבודה ומשפחה, שאלות שאם היתה לי חברה שהיתה עורכת תוכניות טלויזיה מהסוג הזה היא בטח היתה מדברת עליהן, וברור שגם אם יש תשובה מאד חד משמעית לכל שאלה, הרי שבחיים האמיתיים את הרבה פעמים נדרשת לעגל פינות אם את לא רוצה לחיות רק על בריקדות. האמנתי לסיפור וליכולת שלו להתרחש בדיוק כפי שהוא מסופר וחשבתי עליו לא מעט ואני חוששת שלמרות הכל, בהקשר הזה אני אדחיק את מה שאפשר להדחיק ואמשיך לאכול בשר.

"לעולם אין לדעת מי זה יהיה, או מה הוא יביא איתו, אבל יהיה מה שיהיה, תמיד זה הדבר שבדיוק זקוקים לו" (עמ' 185)

הדבר הכי יפה בספרים, לדעתי, הוא שכל אחד רשאי להבין את הסיפור, לפרש אותו ולקחת ממנו כל מה שירצה. "שנת הבשרים שלי" הוא, כפי שמעידה עליו הכריכה האחורית "סטירה אקטואלית עסיסית על החברה האמריקאית, על עולם הצרכנות בכלל ועל צרכנות הבשר וייצורו התעשייתי בפרט", ואמנם זה נכון, אבל אני נהניתי ממנו בכלל בגלל דברים אחרים.

"שנת הבשרים שלי" היא שנה שבה ג'יין טאקאגי-ליטל, אמריקאית חצי יפנית, נוסעת ברחבי ארה"ב ומתעדת את חייהן של נשים אמריקאיות ומשפחותיהן לסדרת טלוויזיה יפנית, כשבמרכז כל פרק עומד הבשר כ"סוד האושר". נותני החסות לסדרה הם תאגידי הבשר של ארצות הברית שמקווים למצוא ביפן פלח שוק נוסף, ולכן ישנם כללים ברורים מאוד לנוסחת התוכנית ואיך צריכה משפחה אמריקאית להיראות - מעמד ביניים, לבנה, בריאה, נקייה, חמה, בלי אנשים בעלי מום, שמנים, עלובים או סוג ב'. טקאגי יוצאת למסע, מלווה בצוות צילום, בחיפוש אחר אותן משפחות מאושרות שכל כך דומות זו לזו, אלא שגם אם בהתחלה היא מנסה לפעול על פי ההוראות (וזה לא כל כך מצליח), במהרה היא מגלה שלתעשיית הבשר אין שום קשר ל"סוד האושר", בלשון המעטה, ו... פה בערך ההיגיון נפרד מהעלילה.

טאקאגי מנסה לתחמן בכל מני דרכים את הבוס היפני שלה כדי ליצור פרקים שחורגים מאוד מההוראות שניתנו לה, כמו לסביות צמחוניות שאחת מהן שחורה, ואני אישית קצת התקשיתי להבין מה היא עושה. או שאת נלחמת בהם או שאת איתם. אז הספר לא חף מכשלים (כמו: איך לא מפטרים במאית שבוחרת במודע נשים צמחוניות וחותרת נגד משלמי משכורתה?), ופה ושם הוא מכריח עובדות "להיפגש" (כמו האסטרוגן שהיו מזריקים לחיות וניתנו גם ככדורים לנשים כדי למנוע הפלות, אבל בפועל הם הזיקו לאנשים ולוולדות - וממש במקרה טאקאגי משוכנעת שהיא עצמה לא מצליחה להרות ולהחזיק בעובר בתוך הרחם המעוות שלה מפני שלכאורה אמה שתתה כדורים כאלה בזמן ההיריון), וכמובן שהוא בעל סוף אמריקאי טוב - הרעים (לפחות האנשים הקטנים) נענשים והטובים מנצחים.

אבל אני מצאתי אותו טוב, כאמור, מסיבות אחרות.
ראשית, הוא לא היה לי קשה במיוחד. הספר נכתב ב-1998, והיום כבר 2014. אנחנו יודעים הרבה יותר על התעשייה האכזרית של הבשר, ולכן הוא לא חידש הרבה. גם אם עשה רעש כשיצא, באמריקה או בעולם, וגרם לאנשים להפסיק לאכול בשר (למרבה האירוניה, רות אוזקי, המחברת, לא צמחונית. לטענתה היא משתדלת לא להרבות באכילת בשר, אבל היא לא רואה משהו רע בצריכתו), ספק אם היום, רק בזכות הספר הזה, מישהו באמת יפסיק. אולי הוא יעורר מחשבה.
שנית, הספר הזה נכתב עם הרבה הומור עצמי ומודעות. אני מאוד אוהבת אנטי-גיבורות עניות שחיות בדירות קטנות וקפואות ויש להן חיי מין לא שגרתיים. טאקאגי, בתור אישיות, היא דמות מעניינת. יש לה את האובססיות הקטנות שלה, כמו הקריאה בספר קטן וגזעני שהיא גונבת מהספרייה (כדי שלא ישחית נפשות אחרות), ועל פיו היא מחליטה שהיא צריכה להשיג גבר שיש לו את אחד משלושת הצבעים האחרים שיש לאנשים בעולם, כלומר, אם היא לבנה וצהובה, אז היא צריכה להשיג גבר שחור, חום או אדום.
דמות נוספת ומעניינת היא אקיקו, אשתו של המנהל היפני שטאקאגי מנסה לתחמן. גם את סוג האנטי-גיבורה הזה אני אוהבת: הן מוזרות, בעלות עולם פנימי תלוש קצת, לא כל כך יודעות איך להתנהג ומה לעשות, וכשהן כבר עושות משהו בדרכן המוזרה השותקת, את רוצה לנער אותן אבל מגלה שאת מהופנטת, כי יש משהו כובש בדמות השברירית לכאורה הזו, שאינה יודעת ממש מה היא רוצה, אבל כשהיא מחליטה, היא עושה את זה עם כל הלב.
דבר שלישי, סיפורי הביניים של המשפחות, כמו משפחת בודרו או משפחת בוקובסקי, הן סיפורי משפחות נהדרים. הציטוט מתחילת הביקורת הוא ציטוט מפיה של אמא בוקובסקי, אישה שהגתה פתרון יצירתי למען הבראתה של בתה היחידה שנדרסה והפכה לצמח, כשביקשה מאנשים שיבואו לבקר ויציגו בפני בתה את הדבר שהם הכי אוהבים. היא לא ידעה אם מישהו מהם יוכל לעזור, מי זה יהיה ומה הוא יביא איתו, אבל כשזה יקרה, זה בדיוק מה שהיה צריך.
ודבר רביעי, התרבות היפנית עצמה. אמנם קשה לי להגדיר את עצמי כנמנית עם אוהביה, אני בעיקר חושבת שהם "משוגעים על כל הראש", אבל יש משהו מכמיר באנשים האלה ובתרבות הזאת. הנוקשות והמינימליזם שלהם, הנימוס, תפיסת האסתטיקה, העצבות שנדמה ששורה בכל. ולמרות הסאטירה שיש בספר, הוא מצליח לתפוס משהו מהתרבות המשונה הזאת. רק תארו לעצמכם, ללכת לישון בכל לילה על ה"פוטון". כמה יפה זה נשמע.

אז לא יודעת אם הוא בועט, מטיף או מבקר, כנראה שכן, אבל אני מצאתי בו שתי גיבורות שונות לגמרי זו מזו, וגם דומות קצת, שיכנסו לפנתיאון הגיבורות שלי וימצאו בו את מקומן.


נ.ב
התרגום כנראה לא משהו. או שזה דווקא המקור, לא יודעת. בכל מקרה, המילה "להתלעלע" על צורותיה השונות חזרה מספר פעמים לאורך הספר, כמו גם המושג "סוף סוף" כ"הרי" . נורא.

אכתוב ביקורת שלא מתיישבת עם רוב קודמיי. "שנת הבשרים שלי" הוא פשוט ספר מעצבן. כמו העטיפה שלו, שהצליחה להתריע את אחת מקודמותיי (נונו) מקריאת הספר, כך גם תוכנו. ויש "מעצבן" כזה שאני אוהבת, לדוגמה אמנות לא נעימה לעין, טורדת, מציפה סוגיות קשות ושאינה בהכרח אסתטית, אך נעשית באמצעים חכמים - כמו התחושה שחשתי בתערוכה של יאיר גרבוז המוצגת כעת במוזיאון תל-אביב. אבל הספר הזה אינו כזה, הן בשל תוכנו והן בשל צורת כתיבתו, ואני אפרט:

א. הטפה לטבעונות במסווה של רומן. אני אינני טבעונית וגם אינני מתעתדת להיות כזאת, אך אני פתוחה לביקורות ותחקירים, במיוחד כאשר הם קשורים באיכות הסביבה ובעלי חיים. אך נדמה שהספר הזה נכתב כולו כמניפסט טבעוני, וכאילו בלי שנרגיש, כל תחלואי העולם וכל הבעיות הבריאותיות הקורות בו קשורות באופן ישיר לצריכת בשר. פעם אחר פעם, הדמות הראשית בספר ואלה שהיא פוגשת מציגים פתולוגיות רפואיות שרות אוזקי קושרת ישירות לצריכת בשר. נראה שלמחברת יש חרדות קשות מבשר, והיא בנתה סביבן את הספר הזה, אשר חלקים ממנו בכלל לא ניתנים לקריאה לבעלי לב חלש. אוזקי מחזקת את תגליותיה באמצעות טיעונים פסאודו-מדעיים וחד צדדיים. אני חושבת שחסרה לרות אוזקי היכולת לקבל: לקבל את העובדה שרוב אוכלוסיית מהעולם איננה טבעונית, ולקבל את העובדה שיש בגופנו מחלות וליקויים שאינם קשורים לתעשיית הבשר.

ב. הספר אינו מציג שפה גבוהה, תאורים ספרותיים מעניינים או פתח משמעותי להבנת הנושא האמריקאי-יפני, ובקיצור, אין בו ערך ספרותי ותרבותי יוצא-דופן.

ג. הספר מלא בתאורים וולגאריים ופלסטיים שאינם מקנים לו כל אלגנטיות ולפעמים מעוררים סלידה וגועל.

ד. תירגום קלוקל לעברית. עד מתי ימשיכו לתרגם כאן ספרים מאנגלית בגוגל טרנסלייט? הוצאת זיקית מוכיחה שאפשר לתרגם נהדר, למה הוצאה מכובדת כעם עובד לא יכולה ללכת בעקבותיה ולהגיה את טיוטת מתרגמיה? לא כל דבר אפשר לתרגם מילה במילה משפה לשפה. לדוגמה, הביטוי בעברית "סוף-סוף" לא זהה ל-after all האמריקאי. זוג המשפטים "ניסיתי לאתר את הרישומים הישנים של ד"ר אינגוורטסן, אבל הם אבדו או נשרפו בדליקה. סוף-סוף זה קרה אחרי שלושים שנה" (עמוד 206) היו מיתרגמים יותר טוב ל"ניסיתי לאתר... אחרי הכל, זה קרה אחרי יותר משלושים שנה". השימוש הזה ב"סוף-סוף" ממש צורם ומפריע לקריאה השוטפת.

כדי לאזן את הנימה השלילית, אנסה לסיום להעלות כמה נקודות שכן מצאו חן בעיני בספר: ראשית, הקריאה בו זריזה וקולחת. בין היתר בגלל רידוד תאוריו שלא מצריכים התעכבות יתרה (לא יכולתי להתאפק), 472 העמודים נבלעים במהירות וגם זה הישג. שנית, המעבר הזריז בין שתי הדמויות הראשיות בארה"ב וביפן לסירוגין, והניגוד החריף בין אישיותן וצורת חייהן מקנים קצב גבוה ומבנה יוצא דופן לעלילת הספר, ואת הבסיס הזה אהבתי מאוד. שלישית, לא הרבה ספרים משלבים בתוכם את חיינו-אנו כיום. נראה שמבחינת קהילת הסופרים יש הדחקה של תרבות הרייטינג/ריאליטי/סמארטפונים/מסכים והם מעדיפים להתמקד בנושאים קלאסיים ועל-זמניים. לעומת זאת, רות אוזקי עושה זאת בשנת 1998, כבר לפני עשרים שנה, ובכך מהווה סנונית ביקורתית ראשונה שבמפתיע לא קמו לה שותפים רבים עד היום. בעוד שעל גבי מסכי הטלויזיה כבר ניתן לראות ביקורת על ההתמכרות למסכים ועל האופן בו ההתמכרות משרתת את התאגידים (ע"ע הפרק השני בסדרה "מראה שחורה"), בפורמט הספרותי העיסוק הביקורתי בנושא זה כמעט ונעדר, וחבל.

עידנים עברו מאז שכתבתי את הביקורת האחרונה שלי כאן. הייתי אומר לעצמי, על ספרים מוצלחים שקראתי, יום יבוא ואכתוב עליהם. למרות זאת, לא יכולתי להביא את עצמי לידיי מעשה. כל שעשיתי היה לדרגם (וגם, לו רק כדי לתעד את מספרי הקריאה שצברתי בשנותיי כחייל, שהם רבים בהרבה מהמספרים שצלחתי בתיכון או בכל תקופה אחרת) ולהניח להתרשמותי מהם להיות נחלת חבריי הקרובים, משפחתי, שהיו צריכים לסבול אינספור סופלרטיבים או לחילופין טענות על טיבם של הספרים.

ואז הגיע הספר המדובר. שנת הבשרים שלי. פעם, הייתי מסה לכתוב כאן משהו על עלילתו, אבל העלילה כמעט משנית. יש בספר הזה כנות כל כך כובשת וכתיבה יפהפיה שלא נופלת לתיאור ופואטיות. אני רגיל לקרוא ספרים שהמילים בהן מעוטרות ומיופייפות. בשנת הבשרים הכתיבה נהדרת, אבל היא לא כזאת. ודווקא בגלל זה, היא כל כך תואמת את התוכן והאווירה, ובעצם, היא פשוט כתיבה אישית, כמעט מסא-ית, כמעט תיעודית, למרות שהעלילה בדיונית למראה.

שנת הבשרים שלי הוא ספר חשוב. קודם כל, מבחינה תרבותית. אוזקי ידעה להביא לבמה ולאור הזרקורים נושאים כמו ההבדלים בין המזרח למערב, פמיניזם, תעשיית הבשר ואפילו הרהורים על תרבות המערב העכשווית בעדינות עילאית. היא סיפרה את הדברים, יותר משסיפרה עליהם. היא לקחה אותך יד ביד במבוכים חשוכים ומפותלים כל כך מרוב הזזות והרכבות של אנשי תאגידים וסטטוס-קוו למיניהם. היא עושה זאת בצורה ראויה לשבח. שנית כל, מעבר לכל התוכן הזה, הספר פשוט מרגש. הוא פשוט אנושי. הדמויות מציאותיות ולעתים זה מרגיש כמעט כאילו אתה באמת צופה בסרט דוקומנטרי. שלל הקונפליקטים האנושיים צפים על פני המים וגורמים לך להתחבט עם השאלות העמוקות שלך. הדמויות כל כך מעוררות הזדהות, מעוררות אהבה. זה מה שאני מחפש, וזה משהו שנדיר לי למצוא בספרים. את האהבה חסרת הפשרות לדמויות, את ההשתוקקות שעתידן יהיה טוב יותר והצטמקות הלב עם כל מכשול שנקרה בדרכן.

העלילה כאן היא משנית. תחתיה רוחשים כל כך הרבה דברים, רעשי אדמה מוזרים ומוסתרים שאוזקי נוגעת וחושפת ביד אמן. הפרובוקציה כאן גלויה ומונחת לפנייך כאילו הייתה כתבת שער בעיתון. אבל זאת כתבה כל כך חמה, כמעט הרסנית, שמאיימת למוטט את ראייתך על העולם. כל כך אנושית, כל כך אוהבת וחומלת, מלאה בעצבות ושמחה ואופטימיות.

שנת הבשרים שלי הוא באמת ספר חשוב. אני לא אוהב לכתוב ביקורות לספרים, ויותר מכך אני לא אוהב לכתוב כאלו. אבל אני אוהב שמספרים לי על דברים גדולים מהחיים, שהם כל כך גדולים ואדירים באנושיותם, דווקא בצניעותם ובענוותם. אני חושב ששנת הבשרים שלי הוא אחד הספרים האלה, ולא יכולתי שלא לספר עליו.

עלתה בי כזאת צמרמורת עם אקורד הסיום. לכל אורך הספר הרגשתי ברכבת הרים אמוציונלית. הרגשתי אני, עצמי. אני לא יודע איך להכביר במילים לגבי הרגשות הללו, אבל הם הבהירו לי משהו. אולי משהו אישי, אולי ציבורי. אני לא אגיד מה כולם אמורים להרגיש או לחשוב מהספר הזה. אבל יכול להיות שהוא שינה, ולו מעט, מההווה שלי. אני יכול לכתוב רק על שנת הבשרים שלי, והיא הייתה נהדרת, ומזעזעת, ומטלטלת, ועברו שנים מאז שהיה ספר שגרם לי לכתוב את המילים האלו.

שנת הבשרים שלי
קראתי את הספר לפני שנים,בגדול זה על מסע של אשה בתעשיית הבשר האמריקאית. נשמע טרחני ומעייף? אז זהו, שלא.
אחרי שסיימתי את הספר לא נגעתי בבשר 15 שנה, כך שאפשר בהחלט להגיד שזה ספר משנה חיים.
וחוץ מזה הוא מהמם. לקרוא דחוף
לעוד המלצות ספרים:
https://www.tolaatsfarim.com/

ספר יוצא דופן ולא קל הכתוב ביד אמן.יש בו רבדים שונים השזורים זה בזה- אנושיים בצד כוחה של המדיה ובעיקר תעשיית הבשר הקשה.
ג'יין טאקאגי-ליטל, אשת טלוויזיה אמריקאית ממוצא יפני מקבלת עליה מטעם יצרנית בשר אמריקאית ליצור סדרה בשם "רעייתי האמריקאית"-סיפורי משפחות אמריקאיות על מתכוני בשר שלהן שתהיה שיר הלל לבשר טעים ובריא ותשודר ביפן לעידוד צריכת תוצרתם. היא יוצאת לדרך, מראיינת ומסריטה משפחות שונות וססגוניות ובמקביל נוצר קשר בינה לאקיקו אואנו המתגוררת בדירה עלובה בטוקיו, רעייתו של ג'ון -בעל מכה ואיש מפתח בהפקה.
ג'יין וצוותה מגיעים לחוות האבסה ענקית בקולורדו ועולמה מתהפך עליה כשהיא מגלה במלוא העוצמה את האמת הקשה על גידול בקר כולל הורמונים והשלכותיהם הקשות וטכניקות מחזור פסולת לאוכל עבור הבקר כדי לחסוך כסף. חלק מהתיאורים סוריאליסטיים וקשים לקריאה- גוש בלתי נתפס בממדיו של עשרים אלף פרות בשטח ענק, רעש אדיר וצחנה נוראית המכים בחושים. היא נחשפת למלוא הכיעור של התעשייה המנוהלת בחלקה על ידי כפריים נבערים המתייחסים בלגלוג ל"אלה מהמזרח" (החוף המזרחי) וכשהם נכנסים להסריט במשחטה היא מתארת את החוויה הקשה במילים "הכניסה אל המשחטה דמתה לחציית קיר סמוי היישר אל הגיהינום. ראייה, שמיעה, ריח-כל חוש שחשבתי שהוא שלי המשחטה קרעה ממני". תאונה במקום מביאה לאשפוזה ובבית החולים היא נחשפת לאבדן אישי קשה וצרה נוספת- יוזמי התכנית 'מוכרים' לה סיפור שהקלטות עם חומר לא קל נהרסו בתאונה אך מסתבר שצוות הצילום שלה הצליח לשמור אותן וחלקים מחוללים סנסציה תקשורתית.
יחסי אקיקו וג'ון מגיעים לשבר ואחרי שהוכתה ואושפזה טרם צאתו לארה"ב לעבודתו היא מחליטה לעזוב אותו ואורזת (כשברקע שיר- "ואז ארזת לך מזוודה בלי מילת פרידה /ולא אכפת לך אם הוא לעולם למה עזבת לא ידע") טסה לארצות הברית בבחירה אירונית ביום הוא שב ליפן ומטוסיהם חולפים בשמי אלסקה..בדרכה ברכבת למקום מבטחים שארגנה ג'יין היא נחשפת בתדהמה במסע חוצה יבשת למדינת הענק על שלל רבדיה כולל עוני שלא ידעה שקיים בארצות הברית השבעה ומפוטמת.
יש שיטענו שהספר הינו בעל אג'נדה טבעונית/צמחונית אבל הוא הרבה יותר מגידול מספוא ובקר, נזקים סביבתיים וסיפוריהם האישיים של גיבוריו השזורים זה בזה. יש בו ראייה רחבה יותר על החברה האמריקאית – חברה המאביסה עצמה לדעת , רוצה את ההמבורגר שלה ולעזאזל המחיר ואמריקה אחרת, דלה ונבערת, עיירות שכוחות אל באמצע שום מקום, חיים עלובים. הניגוד בין יפן בעלת התרבות השונה כל כך וקודים חברתיים נוקשים למערב, חשיבה שונה בתכלית ופער דורות בין האם היפנית לבנותיה.
לקראת סופו נכתבת מעין פסקת מפתח אם תרצו שתמציתה היא העיוורון מרצון של האנושות לרע ולקשה ומה שהמחברת מגדירה 'האסתטיקה הכאילו מטומטמת ששולטת בטלוויזיה ובהוליווד'. חיים בהדחקה כי נוח לנו. אומר המון במשפטים ספורים. מקרה קלאסי של ספר שהשלם גדול מסך חלקיו.
(דילגתי על חלקים בעלי חשיבות כזו או אחרת שבבחינת ספויילר)

ספר מטיפני ומגויס - פמפלט שמתחפש לרומן. פעם אחר פעם לאורך העלילה יש תפניות לא-הגיוניות לחלוטין (האם באמת סביר שבכל כניסה לחווה אקראית יהיה בה מישהו שסובל מאיזו מחלה נדירה שקשורה לצריכת בשר?), דמויות שטוחות והתנסחויות שכולן מכוונות רק להעביר את המסר הפוליטי מאוד של אוזקי (המסר הזה עצמו לא מפריע לי בכלל, והוא לגיטימי לחלוטין. אבל רומן צריך להיות רומן). זה חבל, כי אוזקי מספרת מוכשרת מאוד, ופה ושם, כשהיא יורדת מהבריקדות, הסיפור מעניין מאוד לקריאה - במיוחד ההתבוננויות בתרבות היפנית ובתרבות יוצאי-יפן בארצות הברית.
מה שמקומם במיוחד בספר הזה הוא היחס לבני שני המינים; כל הנשים בספר, ללא יוצא מן הכלל, אפילו הדמויות המשניות ביותר - כולן קורבנות של דיכוי גברי באופן כזה או אחר. שתי הנשים שיחידות שמוצגות כמאושרות ממש הן זוג לסביות צמחוניות, כלומר כאלה שוויתרו על שורש כל רע: גברים ובשר. הגברים מחולקים באופן בוטה מאוד לשני מחנות: טובים ורעים, כשהטובים הם כמובן אלה ש"ראו את האור" ונעשו צמחונים. כגבר, הספר הזה היה לא פחות ממעליב. אבל אני חושב שגם נשים צריכות להיעלב ממנו ומהדרך השטוחה שבה הן מוצגות בו.

ספר שבועט מאוד חזק בבטן!
אמנם לא הפכתי לצמחונית בסופו, אבל בהחלט עברו לי מחשבות על כך. הספר הזה שוחט פרות קדושות (תרתי משמע) ומעמיד במרכז שתיי דמויות מנוגדות, אפשר לומר.
וחוץ מזה, הוא כתוב מצויין!