ביקורת ספרותית על שנת הבשרים שלי - ספריה לעם #476 מאת רות אוזקי
ספר טוב

---

"לעולם אין לדעת מי זה יהיה, או מה הוא יביא איתו, אבל יהיה מה שיהיה, תמיד זה הדבר שבדיוק זקוקים לו" (עמ' 185)

הדבר הכי יפה בספרים, לדעתי, הוא שכל אחד רשאי להבין את הסיפור, לפרש אותו ולקחת ממנו כל מה שירצה. "שנת הבשרים שלי" הוא, כפי שמעידה עליו הכריכה האחורית "סטירה אקטואלית עסיסית על החברה האמריקאית, על עולם הצרכנות בכלל ועל צרכנות הבשר וייצורו התעשייתי בפרט", ואמנם זה נכון, אבל אני נהניתי ממנו בכלל בגלל דברים אחרים.

"שנת הבשרים שלי" היא שנה שבה ג'יין טאקאגי-ליטל, אמריקאית חצי יפנית, נוסעת ברחבי ארה"ב ומתעדת את חייהן של נשים אמריקאיות ומשפחותיהן לסדרת טלוויזיה יפנית, כשבמרכז כל פרק עומד הבשר כ"סוד האושר". נותני החסות לסדרה הם תאגידי הבשר של ארצות הברית שמקווים למצוא ביפן פלח שוק נוסף, ולכן ישנם כללים ברורים מאוד לנוסחת התוכנית ואיך צריכה משפחה אמריקאית להיראות - מעמד ביניים, לבנה, בריאה, נקייה, חמה, בלי אנשים בעלי מום, שמנים, עלובים או סוג ב'. טקאגי יוצאת למסע, מלווה בצוות צילום, בחיפוש אחר אותן משפחות מאושרות שכל כך דומות זו לזו, אלא שגם אם בהתחלה היא מנסה לפעול על פי ההוראות (וזה לא כל כך מצליח), במהרה היא מגלה שלתעשיית הבשר אין שום קשר ל"סוד האושר", בלשון המעטה, ו... פה בערך ההיגיון נפרד מהעלילה.

טאקאגי מנסה לתחמן בכל מני דרכים את הבוס היפני שלה כדי ליצור פרקים שחורגים מאוד מההוראות שניתנו לה, כמו לסביות צמחוניות שאחת מהן שחורה, ואני אישית קצת התקשיתי להבין מה היא עושה. או שאת נלחמת בהם או שאת איתם. אז הספר לא חף מכשלים (כמו: איך לא מפטרים במאית שבוחרת במודע נשים צמחוניות וחותרת נגד משלמי משכורתה?), ופה ושם הוא מכריח עובדות "להיפגש" (כמו האסטרוגן שהיו מזריקים לחיות וניתנו גם ככדורים לנשים כדי למנוע הפלות, אבל בפועל הם הזיקו לאנשים ולוולדות - וממש במקרה טאקאגי משוכנעת שהיא עצמה לא מצליחה להרות ולהחזיק בעובר בתוך הרחם המעוות שלה מפני שלכאורה אמה שתתה כדורים כאלה בזמן ההיריון), וכמובן שהוא בעל סוף אמריקאי טוב - הרעים (לפחות האנשים הקטנים) נענשים והטובים מנצחים.

אבל אני מצאתי אותו טוב, כאמור, מסיבות אחרות.
ראשית, הוא לא היה לי קשה במיוחד. הספר נכתב ב-1998, והיום כבר 2014. אנחנו יודעים הרבה יותר על התעשייה האכזרית של הבשר, ולכן הוא לא חידש הרבה. גם אם עשה רעש כשיצא, באמריקה או בעולם, וגרם לאנשים להפסיק לאכול בשר (למרבה האירוניה, רות אוזקי, המחברת, לא צמחונית. לטענתה היא משתדלת לא להרבות באכילת בשר, אבל היא לא רואה משהו רע בצריכתו), ספק אם היום, רק בזכות הספר הזה, מישהו באמת יפסיק. אולי הוא יעורר מחשבה.
שנית, הספר הזה נכתב עם הרבה הומור עצמי ומודעות. אני מאוד אוהבת אנטי-גיבורות עניות שחיות בדירות קטנות וקפואות ויש להן חיי מין לא שגרתיים. טאקאגי, בתור אישיות, היא דמות מעניינת. יש לה את האובססיות הקטנות שלה, כמו הקריאה בספר קטן וגזעני שהיא גונבת מהספרייה (כדי שלא ישחית נפשות אחרות), ועל פיו היא מחליטה שהיא צריכה להשיג גבר שיש לו את אחד משלושת הצבעים האחרים שיש לאנשים בעולם, כלומר, אם היא לבנה וצהובה, אז היא צריכה להשיג גבר שחור, חום או אדום.
דמות נוספת ומעניינת היא אקיקו, אשתו של המנהל היפני שטאקאגי מנסה לתחמן. גם את סוג האנטי-גיבורה הזה אני אוהבת: הן מוזרות, בעלות עולם פנימי תלוש קצת, לא כל כך יודעות איך להתנהג ומה לעשות, וכשהן כבר עושות משהו בדרכן המוזרה השותקת, את רוצה לנער אותן אבל מגלה שאת מהופנטת, כי יש משהו כובש בדמות השברירית לכאורה הזו, שאינה יודעת ממש מה היא רוצה, אבל כשהיא מחליטה, היא עושה את זה עם כל הלב.
דבר שלישי, סיפורי הביניים של המשפחות, כמו משפחת בודרו או משפחת בוקובסקי, הן סיפורי משפחות נהדרים. הציטוט מתחילת הביקורת הוא ציטוט מפיה של אמא בוקובסקי, אישה שהגתה פתרון יצירתי למען הבראתה של בתה היחידה שנדרסה והפכה לצמח, כשביקשה מאנשים שיבואו לבקר ויציגו בפני בתה את הדבר שהם הכי אוהבים. היא לא ידעה אם מישהו מהם יוכל לעזור, מי זה יהיה ומה הוא יביא איתו, אבל כשזה יקרה, זה בדיוק מה שהיה צריך.
ודבר רביעי, התרבות היפנית עצמה. אמנם קשה לי להגדיר את עצמי כנמנית עם אוהביה, אני בעיקר חושבת שהם "משוגעים על כל הראש", אבל יש משהו מכמיר באנשים האלה ובתרבות הזאת. הנוקשות והמינימליזם שלהם, הנימוס, תפיסת האסתטיקה, העצבות שנדמה ששורה בכל. ולמרות הסאטירה שיש בספר, הוא מצליח לתפוס משהו מהתרבות המשונה הזאת. רק תארו לעצמכם, ללכת לישון בכל לילה על ה"פוטון". כמה יפה זה נשמע.

אז לא יודעת אם הוא בועט, מטיף או מבקר, כנראה שכן, אבל אני מצאתי בו שתי גיבורות שונות לגמרי זו מזו, וגם דומות קצת, שיכנסו לפנתיאון הגיבורות שלי וימצאו בו את מקומן.


נ.ב
התרגום כנראה לא משהו. או שזה דווקא המקור, לא יודעת. בכל מקרה, המילה "להתלעלע" על צורותיה השונות חזרה מספר פעמים לאורך הספר, כמו גם המושג "סוף סוף" כ"הרי" . נורא.

» ביקורות נוספות של Maaya
» ביקורות נוספות על שנת הבשרים שלי - ספריה לעם #476