ביקורת ספרותית על אשת הסנדלר - פרוזה # מאת אדריאנה טריג'יאני
ספר מעולה

---

"שלום, דוקטור!"
"שלום, שלום. במה אני יכול לעזור, אדוני?"
"אז ככה.. יש לי בעיה ממש אבל ממש חמורה!"
"ובכן, מהי הבעיה?"
"בזמן האחרון יוצא לי לקרוא הרבה ספרים מצויינים"
"נו...? אז איפה כאן בדיוק הבעיה? לא יודע מה איתך, אבל לי זה נשמע פשוט נפלא! מאחל לך שזו תהיה הבעיה היחידה שתעסיק אותך בכל שארית חייך. הלוואי עליי בעיה כזאת!"
"לא, לא, אתה לא מבין... זה אולי באמת לא כזו בעיה, אבל לצערי (וכמובן שגם לשמחתי. זה הרי דו-צדדי) אני פעיל באתר של ביקורות ספרים. לאתר הזה קוראים 'סימניה'. אני כותב מוערך ופעיל שם באופן קבוע, מפרסם את הגיגיי על הספרים שאני קורא. אז הנה אני מגיע לעניין המרכזי: בזמן האחרון יצא שעל כל ספר שפירסמתי ביקורת, הביקורת לוותה בציון של 5 כוכבים שלמים. אני אומר לך את המספר המדוייק - 19 ביקורות, 19 ספרים שנתתי להם דירוג של 5 כוכבים.
וזה, יכול לגרום לבעיה ממש חמורה. והבעיה היא, שבאיזשהו שלב, הכותבים האחרים באתר 'סימניה', שיקראו את הסקירה שלי, יגלו, שזו הביקורת מספר 20 ברציפות של על ספר של 5 כוכבים... אתה יכול לשער לאיזה דבר זה יכול להוביל? שהקוראים האלה, בשלב הזה, כבר פחות יתלהבו מההמלצות שאני נותן. כפי שאתה יודע, מטרה ראשית של כל כותב ביקורות, היא שהקוראים ישתכנעו אם לקרוא או לא לקרוא את הספר לפי עצת הכותב. כך שבמקרה שלי, האמינות שלי כנראה תיחרב, ואנשים בטח יגידו לעצמם: "נו, הזשל"ב הזה. מחלק 5 כוכבים לכל העולם והאשתו. איך נדע מתי מדובר בספר שהוא אכן מופתי, ומתי בממש לא?"
אז עכשיו סיימתי לקרוא עוד ספר של 5 כוכבים, 'אשת הסנדלר' שמו. וגם עכשיו אני ממש מת להמליץ עליו. והשאלה שלי היא כזו: איך לגרום להם להשתכנע, בפעם ה-20 ברציפות?"

"הממ, זו אכן שאלה מורכבת וקשה. תן לי לחשוב על זה כמה ימים. בוא נסכם שאנחנו ניפגש שוב, בעוד שלושה ימים, ביום ראשון, בשעה 16:30 - מתאים לך?"
"כן, כן! מה שתרצה! תודה רבה לך על הרצון לעזור"

"ובכן, דוקטור, מה יש לך לומר לי?"
"ובכן, אדוני, זה כל כך פשוט וקל, שאינני מבין מדוע הייתי צריך לחשוב על כך שלושה ימים! הפיתרון למצוקה שהעלית הוא..."
"נו, נו, מה הפיתרון?"
"פשוט: תכתוב את כל השיחה שהייתה לנו, ותצרף אותה בפתיח של הביקורת, כדי שהקוראים שקוראים את סקירתך, ייקחו אותה, אותך ואת הספר ברצינות, וירצו לקרוא את הספר המדובר!"
"וואו, זה אחלה רעיון! תודה!"
"אין בעד מה, אדוני! אין בעד מה!"

***

בנסיבות הרגילות, כנראה שלא הייתי מתקרב בכלל לספר הזה. כי...
התמונה בכריכה הקידמית, כאילו אומרת: "הספר הזה, מיועד לבנות!" (או, אולי גם לבנים חרמנים שאוהבים לבחור את הספרים שהם קוראים רק על פי הכריכה הקידמית שלהם...).
שנית, התקציר לא נשמע מושך במיוחד ("אה, סתם עוד סיפור אהבה"). כמו כן, נראה כאילו התקציר חושף הרבה ספויילרים, שאם ככה, בשביל מה בכלל לטרוח לקרוא?
ובואו נגיד שהכיתוב "רק-מכר של הניו יורק טיימס!" לא ממש שיכנע אותי... בואו נאמר שהתדירות שספר הופך להיות רב-מכר של הניו יורק טיימס, זהה לתדירות של ספר שמקבל דירוג של 5 כוכבים בביקורות של 'זה שאין לנקוב בשמו'...
למזלי, השגתי את הספר דווקא בנסיבות בלתי רגילות. אמי הביאה אותו הביתה, כי יש לה איזה מכר שאוהב לחלק ספרים לאנשים, ויצא שאותו מכר חילק לה את הספר הזה.
ועל זה נאמר: איזה מזל שהוא חילק לה דווקא את הספר הזה!

אז מה יש בו, בספר הזה, שגרם לי לתת לו 5 כוכבים? ויותר מזה, להרטיט את ליבי?


הסיפור הזה הוא סיפור על...
1. אהבה
2. הגירה
3. הגירה של האהבה

הוא מתרחש בצפון איטליה, גבוה גבוה על רכס הרי האלפים, מוקף באגמים קסומים. סיפור אהבה בין צ'ירו - יתום מאב, שאמא שלו לא מצאה את הכוחות לטפל בו ושלחה אותו ואת אחיו למנזר, לבין אנצה - אחות בכורה בין מספר רב של אחים ואחיות, שמתפקדת בביתה ממש כמו "אמא שנייה".
זהו סיפור אהבה מיוחד במינו, בעיקר משום שהוא לא תמיד נחשב ל"סיפור אהבה". הסיפור עובר תהפוכות ואירועים שונים. מיטלטל ומהגר לו ממקום למקום, היישר אל המקום הבא שבו הסיפור מתרחש... אמריקה, מנהטן
האיטלקים, כמו כל עם בעצם, מהגרים לאמריקה, כי הם רוצים למצוא חיים טובים יותר בארץ שקרויה "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". יש כאן תיאור של תקווה כלכלית מצד אחד, ומצד שני גם של ייאוש ריגשי. געגועים אל המקום הנפלא שאותו הם עזבו, אי-שם על רכס הרי האלפים, מוקף באגמים קסומים... אח, איטליה, איטליה...

אהבתי את הכתיבה הפשוטה של אדריאנה טריג'יאני. אהבתי את הטיפול המאוד יפה שלה בעלילה ובדמויות - פשוט, עדין, וחודר ישר ללב. הדמויות, הכי קרובות שאפשר להגיע לדמויות שהן בשר ודם. חזק ומרגש ממש.

הסיפור מבוסס על קורות חייה של טריג'יאני, סופרת ממוצא איטלקי שגרה כיום בארצות הברית. מצד אחד, הדבר העיב מעט על השלמות של הספר, כשהבנתי שרוב הדברים שמסופרים בו, הם לא באמת פרי דימיונה הסוער של המחברת. אבל מצד שני, העובדה הזו מוסיפה נופך מרגש - שכל הכתוב, כתוב מהלב.


מה אני אגיד, יופי של ספר. לכו תקראו. אפילו לדוקטור שלי נתתי אותו, והוא מוסר לי שהוא מאוד מאוד נהנה ("אני מאוד מאוד נהנה! הי, אדוני, מה דעתך שתוסיף את מה שאמרתי, לביקורת שלך? ככה, גם אם הדברים שתאמר לא ישכנעו, אולי הדברים שאני אומר, דווקא כן!")

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על אשת הסנדלר - פרוזה #