ביקורת ספרותית על החוחית מאת דונה טארט
ספר טוב

---

נדמה לי שעשרות שנים חיכיתי לספר חדש של דונה טארט. בפועל זה היה כמובן לא יותר מחמש או ארבע אבל בכל זאת. את 'ההיסטוריה הסודית' קראתי בשלוק אחד, נהנה מכל רגע. זו הייתה בפירוש חווית קריאה חד-פעמית, מעיפה. וזה לא היה בגלל שמצאתי שם את עצמי בין השורות או בגלל שהגעתי לתובנות חדשות והבנתי פתאום מה הם החיים עצמם. בפירוש לא. מה שהיה מסעיר כל-כך זה שסיפרו לי סיפור, וזהו. מאה אחוז סיפור עסיסי. וסיפרו אותו מצוין.

ואז the goldinch יצא. גיליתי את זה כשהייתי בבלגיה לפני שנתיים, בחנות ספרים אחת יפהפייה, אותה כריכה כמו אצל כולם אבל הכותרת הייתה בהולנדית. Het puttertje. אחר כך, בארץ, קניתי אותו באנגלית כי היה ברור לי שהתרגום העברי יתמהמה. ובכל זאת יצא, מטעמי נוחות ועצלות, שקראתי אותו בשפת הקודש, וגם הפעם זה קרה בשלוק אחד (יחסית לשמונה מאות עמודים כמובן, שהרי אוהב קרוא או לא הנני, לצערי הרב, אורגניזם שצריך להתקיים).

נו אז איך הוא?
'ההיסטוריה הסודית' זה לא, לשמחתי, שהרי ברור לי שאם היה זה 'ההיסטוריה הסודית 2' משהו מזיכרון החוויה של קריאת הראשון היה נעלם. כמו לראות 'פרפר נחמד' עשרים שנה אחרי הפעם ההיא על רצפת הסלון. הספר החדש של דונה טארט הוא 'החוחית' בכל רמ"ח איבריו. משהו חדש, שלה, בלי למחזר ובלי להתרשל, וגם אם נהניתי פחות – זה משהו שצריך להגיד בזכותה.

בגדול לא בא לי לחפור יותר. תאו דקר מאבד את אמא שלו בפיגוע במוזיאון ניו-יורקי כשהוא בן 13, והחיים שלו משתנים מן הקצה אל הקצה. כיצד? תקראו. שנות חייו שאחרי כך מסופרות בפירוט עב כרס ובנדבנות, בכתיבה נוחה שהושוותה על ידי גדולים ממני לכתיבה של סופרי נוער אבל אני מצאתי אותה סתם זורמת וקלילה, מלאת חן ניו-יורקי. אני, אישית, לא הרגשתי מריחה (וגם באופן כללי לעולם לא אגיד על ספר שהיה אפשר לחתוך ממנו 200 עמודים. זו אמירה יומרנית בעיני, שחוטאת למהותם של הספרים), ולמרות שאף פעם לא קראתי ספר של דיקנס ככה תמיד דימיינתי שדיקנס ירגיש לי (והאמת שלקח לי כמה עשרות עמודים להבין שהספר מתרחש בימנו ולא במאה התשע עשרה. טיפשון שכמוני). וישנה גם החוחית עצמה, שמלווה את הספר ואת הקורא כמו רוח טובה ומלנכולית וגם אחר כך קשה להתנתק ממנה. השימוש עשתה בה טארט הוא ממש מעשה כשפים.

ורק בהערת שוליים קטנה אציין שמאוד אהבתי את הסוף, המפולסף-משהו, שהצדיק בעיני את כל מאות העמודים שקדמו לו. כבר נתקלתי בסופים שחירב(*)ו ספרים עבי כרס לא פחות שאלמלא הם היו מוצלחים פי כמה. פה, לשמחתי, זה לא המקרה, ונשארתי עם טעם מתוק בפה, ועם התחושה שקראתי משהו טוב. (וגם, בטעות, עם כמה תובנות חמימות על אומנות, אבל לגמרי לא התכוונתי).

באשר לשורה האחרונה שיש שמקפצים אליה אגיד שאני פרשתי מעסקי ההמלצות והביקורת ובעסק החדש שפתחתי אני רק רושם לעצמי מה אהבתי ולא, ואם זה סיקרן מישהו הוא מוזמן לברר בעצמו מה-מי-מו.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על החוחית