ביקורת ספרותית על החוחית מאת דונה טארט
ספר מעולה

---

יש מעט מאוד ספרים שגוברים גם על אחרי הצהריים המייגעים ומחניקים של שבתות קיץ, ועוד כאלה שצמודות לחג, אפילו אם גשם בחוץ. "החוחית" הוא ספר כזה, ולא רק בגלל אורכו המהמם (למעלה מ-800 עמודים) כמו בזכות הכתיבה הדחוסה והעשירה שלו, שמכניסה אותך כל כך חזק לעולמה שקשה מאוד לצאת ממנו.

במרכז הספר עומד תיאו, נער ניו יורקי ממוצע, שביקור תמים במוזיאון הופך את חייו על פניהם: פיצוץ מסתורי הורג את אמו ומשאיר אותו כושל החוצה ובידיו ציור נדיר שערכו לא יסולא בפז. במצבו הטרגי הוא עתיד לנדוד בין רצף של בתים מאמצים, הורים לא מתפקדים וחברים שהופכים לאחים כמעט, ולהתגלגל עם הציור לתוך פרשיות סמים וכנופיות פשע. אבל תיאו הוא בשום פנים לא קורבן תמים, אלא תמיד חלק פעיל במה שקורה, החל מאותו רגע שבו לקח איתו את הציור ויצא מן הגלריה המרוסקת. בחייו הבלתי יציבים, בחצרות האחוריות של אמריקה כמו גם בלב הזוהר של האליטה הניו יורקית, הוא עושה עוד ועוד בחירות, חלקן מסתברות וחלקן שגויות ומודעות לחלוטין, וכורך סביבו את האירועים עוד ועוד.

סיפור החיים הזה הוא לב העלילה, כמובן, עלילה שיש לה התחלה ואמצע וסוף, מרכז והתפתחות, דמויות שנעלמות וחוזרות, שינויי גיל ומקום תוך שמירה על השפה הנפלאה והקולחת שהספר כתוב בה. אבל הסיפור הוא לא העיקר כי הוא היה יכול באותה מידה להיות סרט צבעוני במידה וצפוי למדי, ומרוקן את הכוח העיקרי של הספר שהוא הכתיבה של דונה טארט, כתיבה שיש לה אולי מאפיינים של סרט אבל יכולה לקרות רק בספר טוב באמת. זו כתיבה מהסוג הנדיר שלא מרגישים בה שום מאמץ ובכל זאת יש לה יופי וחיים משלה, שיודעת לשלב דיאלוגים ומחשבות, תיאורים והתרחשויות בלי לפגום ברצף הקריאה אלא להפך - יוצרת תחושת חיים מלאה שהולכת ומתגברת מעמוד לעמוד. למעשה, בערך במחצית הדרך הרגשתי צורך לעצור כדי להזכיר לעצמי איפה אני נמצאת ואיזה נוף רואים מהחלון שלי, במין הפוגת נשימה לפני הצלילה חזרה לעולם של תיאו ולחייו המסוכסכים.

אני קוראת מהר, ולכל אורך הקריאה הצטערתי שהספר יסתיים עוד מעט, ולא הרגשתי איך אחר הצהריים נגוז לו ואיך מתקרבת השגרה (שאין בה די זמן לכתוב כמה שורות עד עכשיו, כמו שאתם רואים). ואמנם בסופו של דבר הוא לא ריגש אותי באופן שהיה מעניק לו את הכוכב החמישי הסובייקטיבי, בדרך שמעט ספרים מצליחים, אבל אובייקטיבית הוא כל כך טוב שהכוכב החמישי האובייקטיבי מגיע לו לחלוטין.

[הערת אגב קטנונית: אני די בטוחה שלסטיבן קינג היה המשך למשפט המטומטם "אחד מאותם ספרים נדירים, שניתן לספור על כף יד אחת" שהוצאת מודן בחרה לצטט על הכריכה.]

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על החוחית