ביקורת ספרותית על פעמון הזכוכית - תרגום חדש מאת סילביה פלאת
ספר מעולה

---

כולם אוהבים לקרוא ולכתוב על טירוף חוץ מהמטורפים. בגלל זה אולי מתפשט השימוש המוצדק במונח "מתמודדים עם מחלות נפש": בדרך לניפוץ הסטריאוטיפים צריך לרצוח את הרומנטיקה. מחלות נפש זה לא רומנטי והדגימה את זה טוב מכולם סילביה פלאת ברומן היחיד שלה, האוטוביוגרפי מאוד, שמדבר על הרבה דברים אבל בעיקר מדבר על דיכאון בגוף ראשון. אני לא זוכר כמה פעמים המילה דיכאון מופיעה בספר ואני בכלל לא בטוח שהיא מופיעה: הדיכאון מסופר והוא מסופר היטב. הוא מסופר בלשון מרהיבה, חדה, צינית, פיגורטבית, ובכל זאת ביובשנות דיווחית, חונקת, שהולמת היטב את תחושת האין מוצא, את חוסר החשק שהוא מסימניו החשובים ביותר של הדיכאון הקליני ורחוק שנות אור מהעצב המתקתק של הדכדוך הנפוץ. אני מתקשה להאמין שהספר הזה קצר כל-כך וכשאני שב ומציץ בו אני מתקשה להאמין שהוא כל-כך אוורירי, כמעט פריך, כתוב בכזאת קלילות. משוררים הם תחמנים, אלופים בטמינת מוקשים, הופכים טיול לשדות פרגים מלבלבים לסכנת נפשות. את נישאת על זרם המילים הפלאתי, הזרם הנעים, ופתאום בא משפט וכמו מערבולת סוחף אותך למעמקים. כמו "פעמון הזכוכית" עצמו: כשפתאום הוא הופיע וגיליתי מה הוא אותו פעמון מפורסם, כשהוא ירד על אסתר ועליי, התקשתי לנשום. ולכן אני גם לא מאמין לה, לפלאת, שבסיום הניחה מה שנראה כרגע אופטימי. כולם אוהבים טירוף חוץ מהמתמודדים עם מחלות הנפש וכשהספר נגמר ואסתר כביכול הבריאה הרגשתי את העמוד רועד תחת חרדת ההתמודדות.

(נכתב לפני שנים, נמצא בטלפון)

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על פעמון הזכוכית - תרגום חדש