ביקורת ספרותית על והוא האור מאת לאה גולדברג
ספר מעולה

---

"למחרת לא הלכנו ליער": המשפט הזה, העצוב עד מוות, מייצג היטב את הספר המשובח הזה, ספר שלבו לא בהתרחשויות שבסיפור אלא במה שלא מתרחש בסיפור.
נדמה שיש שתי עלילות: העלילה האחת היא סיפור ביקורה של נורה בקובנה בקיץ של שנת 1931. נורה בתחילת שנות העשרים שלה, סטודנטית יהודייה, ציונית, שלומדת ארכיאולוגיה בברלין. בקובנה היא פוגשת את ארין, ידיד המשפחה שעקר לאמריקה ובאותו קיץ מגיע גם הוא לביקור במולדת. נורה, שבאותו ביקור גם מתמודדת עם סלידתה מאביה חולה הרוח, מתאהבת בארין כמעט מיד.
אל העלילה השנייה אנו זוכים להציץ רק מעט והיא כל הסיפור שלא קרה. כל הדברים שהיו אמורים לקרות והכזיבו. ולמרות שזה סיפור שכמעט ולא מסופר ולא מתרחש בכל זאת מדובר בסיפור סוער ומסעיר, שוקק חיים, שוצף כמו נחל שעולה על גדותיו, וזרימתו הבלתי פוסקת נשמעת כל הזמן מבעד למילים שכן נאמרות ומבעד לדברים שכן קורים.
למחרת, למרות שהובטח לה, ארין ונורה לא הלכו ליער לקטוף פטריות. קורים במקום זאת דברים אחרים, עגומים יותר, אבל גם דברים נחמדים מאוד, וגם סתם דברים כמו מפגשים עם חברי ילדות ועם חברות מאורסות.
זה רומן משובח, כאמור, שמזמין לנבור בו. הוא נשאר פתוח לכל אורכו (פתוח כמו פצע) והקורא מוזמן לנבור. זה רומן חניכה שלא מביא לידי חניכה, כמעט הכל נשאר כמו שהיה - ובכל זאת הסיפור, הביוגרפיה של נורה, מתרחבת: כל מה שלא קרה מצטרף לחייה, נטמע בה, מאיר מעט את הלילות וזורק צל על הימים.

(נכתב לפני שנים, נמצא בטלפון)

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על והוא האור