ביקורת ספרותית על אנומליה מאת ארוה לה טלייה
ספר טוב

---

בביקורת שהתפרסמה לספר ב-7 לילות המבקרת הכתירה את הספר "אנומליה" כספר מושלם, ותהתה – "האם אנחנו רוצים ספר מושלם?" זאת תהייה מעניינת, שככל הנראה יוצאת נגד ספרים שמרוב תחכום ומוקפדות נראים כמעט מהונדסים, כיצירות שנכתבו על ידי אינטלגנציות מלאכותיות או לחילופין לא מלאכותיות אבל עם כוונות ציניות, מסחריות. כשקראתי את אותה שאלה עניתי מיד, שכן, אנחנו רוצים ספר מושלם! ואנחנו רוצים אותו מיד.

גם התקציר עצמו נראה מבטיח (ויש להודות שהוא גם מקיים אחוז גדול מההבטחות). במרץ 2021 נוחתת בניו יורק טיסה מפריז שנקלעה לסערה ועליה מעל למאתיים נוסעים. ביוני 2021 שוב נוחתת בניו יורק אותה טיסה, כלומר אותו מטוס, אותם טייסים ואותם נוסעים מופיעים שוב בניו יורק, למרות שהטייסים והנוסעים המקוריים המשיכו לחיות את חייהם בשלושת החודשים שעברו ונפוצו לכל עבר. במילים אחרות: הרומן לא משתייך רק לז'אנר המדע-בדיוני-לייט אלא גם, ובעיקר, לז'אנר הכפילים.

ובכן, ההבטחה של המבקרת של 7 לילות התבדתה: זה לא ספר מושלם. רחוק מזה. גם התחכום שלו לא מהונדס מאוד, ואין תחושה שהכל נופל בול במקום. זה ספר שללא ספק נכתב באופן מחושב אבל לפי כל הסימנים כתב אותו בן אנוש או לכל הפחות תוכנה פגומה. אבל אני לא חזיר ואני מסתפק גם בספרים לא מושלמים. "אנומליה" הוא ספר כייפי לאללה. זורם, מעניין, לעיתים גם מעורר מחשבה, לעיתים מצחיק, לעיתים מאכזב. אם הסתקרנתם – עזבו את הסקירה וגשו אל הספר. כל עוד ציפיותיכם מונחות במקום הנכון אין לי ספק שתהנו.

הספר מחולק לשלושה חלקים. בחלק הראשון נערכת היכרות עם כמה מהדמויות שהיו על המטוס ושדרכן תיבחן אותה אנומליה. כל דמות מקבלת פרק שכמעט-כמעט עומד בזכות עצמו ויכול להיקרא כסיפור קצר, אבל כבר בפרקים הללו עולה ניחוח של תסריטאיות-יתר שתלווה את כל הספר ופוגמת בחוויית הקריאה, בעיקר בגלל שלא מדובר בתסריט טוב מספיק. הדבר ניכר במיוחד בדיאלוגים: לדוגמה, רוב הדמויות מדברות כמצופה מהן, בשבלוניות שמחייב הסגנון של הדמות, וכשהן מדברות האחת עם השנייה נאמרים דברים לצורכי אקספוזיציה באופן מעט מאולץ. יש האומרים שזו פארודיה על התסריטאיות-יתר האמריקאית אבל אני לא מסכים, ומכל מקום אם יש ביקורת היא הולכת לאיבוד.

החלק השני הוא כנראה המקורי ביותר בספר ולדעתי המרתק ביותר ועניינו הטיפול של השלטונות עם האנומליה. האנומליה הרי היא אירוע שלא היה אמור להתרחש אבל קרה בכל זאת ועל כן מציבה הן את המדע הן את כל הממשלות המעורבות בסיטואציה די מביכה. באופן מפתיע החלק הזה מתובל בהמון הומר ולפעמים אפילו גולש למחוזות הפארודיה, הוא מלהטט בין סגנונות כתיבה והמעבר בין הדמויות ונקודות המבט מאוד אפקטיבי. כשזה עובד זה עובד מצוין, ובדרך כלל זה עובד. אם לקחתי משהו מהספר הזה אותו משהו – שאני לא בטוח מה הוא – נמצא פה.

החלק השלישי הוא זה שציפיתי לו ביותר, בו המתח שנבנה בשני החלקים הראשונים נפרק ומתיז ניצוצות. ההתרחשויות העיקריות בו הן העימותים של הדמויות עם הכפילים שלהן. המתח פה הוא מתח עלילתי שמסתיר בתוכו, כמעט בסוד, מתח פסיכולוגי משובח, אבל למרות שרוויתי נחת מהפרקים הראשונים הלכה ההנאה שלה והפכה לאכזבה, גם אם לא הייתה זו אכזבה מרירה במיוחד. הסיבה אליה הייתה סאראמאגו שספרו "האדם המשוכפל" הוא ספר הכפילים הראשון שקראתי שבמקרה ולמרבה הצער הוא כנראה מהמשובחים שבז'אנר הכפילים. כשהאדם ניצב מול הכפיל שלו הוא ניצב למעשה מול עצמו אבל לראשונה רואה את עצמו מבחוץ – מבחוץ באמת – וכל הקונפליקטים הפנימיים הופכים לחיצוניים, בין-אישיים. סאראמאגו הגיע עם המחקר לשיאים מפתיעים ומאוד קשה להתעלות עליו. באופן לא מפתיע גם הסיבוך האחרון בעלילת "האדם המשוכפל" – ואפילו פתרונו של הסיבוך – הופיע כאן לקראת הסוף.

אבל גם אם קשה להתעלות זה לא אומר שאי אפשר לנסות, ובזמן שסאראמאגו הציג מקרה אחד של עימות בין כפילים לה טלייה מציג בערך שישה מקרים, רובם הגדול די מקוריים ונעים בין שעשוע למתח ותדהמה. מצד שני (הסתייגות אחרונה, מבטיח, גם אם בשלב הזה אני מניח שהאמביוולנטיות שלי ביחס לספר לא נעלמה מעינו של איש) שישה מקרים לא מאפשרים התעמקות בתהומות הפסיכולוגיות או העלילתיות שכל מקרה כזה מציע ולכן הפסיפס הסיפורי נותר די שטוח. שטוח ומספק, מעורר מחשבות לא פעם ובעיקר רעב לעוד. ספר לא משביע אבל שפותח לך את התיאבון לעוד ספרים – זה בהחלט לא מושלם אבל זה מצוין.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על אנומליה