אני רחוק מלהיות מומחה לכתביו של צ'כוב ונדמה לי שמכל יצירתו קראתי לפני שנים את "סיפורים מן הפרובינציה", אך שניים ממחזותיו זכורים לי לטובה: "הדוד וניה" ו"השחף". את השחף ראיתי לאחרונה בהפקה של תיאטרון גשר ואני ממליץ בחום. שני המחזות האלו, הם שגרמו לי לרצות לקרוא את הביוגרפיה של צ'כוב שנכתבה על ידי <mark>נטליה גינצבורג</mark>, אשר עד הספר הזה לא הכרתי גם אותה.

סיפורו של צ'כוב הוא מרתק בעייני וברור לחלוטין כי הס

גם כשקשה לי להתרכז קל לי לקרוא את <mark>נטליה גינצבורג</mark>, קל לי לראות את העולם דרך עיניה הבוחנות, קל כמו לנשום.
מלנכוליה דקיקה מרחפת כאד מעל גיבוריה- העדר תכלית ואושר, חוסר מודעות עצמית, תחושה מתמדת של החמצה.
אני שוחה בזה. זה השדה הסמנטי שלי.

אני מעדיפה את קבצי הנובלות שלה (כמו ולנטינו המופלא) על רומן המכתבים הזה אבל גם כאן בולטת היכולת שלה לגזור דמויות תלת ממדיות בכמה אבחות מילוליות. היא מצליחה לתפ

הסופרת הנודעת <mark>נטליה גינצבורג</mark> סוקרת אבני דרך מרכזיות בחייו של צ'כוב. לא ביוגרפיה מרתקת ואין בה חידושים משמעותיים. מרגישים שהכותבת יודעת לכתוב היטב, אך הכתיבה איננה סוחפת. לא קראתי עד היום רומנים של גינצבורג, אך עדיף שהייתה משאירה את הביוגרפיה לביוגרפים. לקראת סוף הספר הופך קצת טרחני וחוזר על עצמו.
קשה לכתוב ביוגרפיה משמעותית של אישיות כזו ב100ע"מ קטנים.

המידות הקטנות
כתבה <mark>נטליה גינצבורג</mark>
בספר זה מגוון נושאים, גידול ילדים, מלחמה, סיפור אהבה ומקצוע הכתיבה.
אני חייב לציין שזה הספר הראשון של <mark>נטליה גינצבורג</mark> שאני קורא והוא פשוט ספר מעולה. סיימתי לקרוא אותו בכמה שעות לא השתעממתי וכשנגמר רציתי שימשיך. בכתיבה בפשטות של החיים בקשיים של החיים לצד השמחות שבה את ליבי. יש בספר מלנכוליה רגשות עמוקים מחשבות דמיונות ואני ממליץ עליו לכולם. הספר יצא בהוצאת תשע נש

כשאני מתחיל לקרוא ספר, כל ספר, אני מגיע עם מטען ציפיות מהכותב ומהעלילה. לעיתים מתאכזב ולעיתים מתלהב. <mark>נטליה גינצבורג</mark> מקלה על הקורא את המלאכה בכל הקשור לציפיות: כבר בפתח הדבר היא כותבת מה יש ומה אין בספר: "כתבתי רק מה שאני זוכרת. לכן, אם קוראים את הספר הזה ככרוניקה, אפשר לטעון כי יש בו אינסוף לאקונות. אף שהוא מתבסס על המציאות, אני חושבת שיש לקרוא אותו כאילו הוא רומאן: מבלי לתבוע ממנו לא יותר ולא פח

ספרון קטן זה של תשע נשמות מביא את דעותיה של <mark>גינצבורג</mark> בנושאים שונים. הספר מתחלק לשני חלקים ומכל בסה"כ 156 עמודים בגופן גדול ופורמט קטן. החלק הראשון להגני וסתמי. החלק השני עדיף.
גם בחלק השני מספר "דעות", מהם שתיים ראויות מאוד. האחת נקראת המקצוע שלי, בו מספרת <mark>גינצבורג</mark> בהרחבה כיצד היא אוספת רעיונות, מראות, שיחות וסתם קטעים אנושיים, שירכיבו סיפור שלם משלה. היא מספרת שמקצועה בא לה בטבעיות ובקלות, שהוא

אני מעריך מאוד את <mark>נטליה גינצבורג</mark> קראתי לפני שנים את "כל אתמולינו" שלה ואני זוכר שמאוד אהבתי אותו. גם בספר הנ"ל ניכר כישרון הכתיבה שלה אבל מבחינתי די התאכזבתי!
כי מדובר פה בספר של מאמרים או מסות, כאילו שהסופרת יושבת איתי בחדר ומשוחחת על כל מיני נושאים. אז זהו שהנושאים מתפזרים מדי לטעמי! חלקם הם ממש סיפורים והם יפים, אבל חלקם האחר בסוג של מאמרים שהם כמו טור בעיתון, מדבר על כל מיני עניינים אחרים ובל

<mark>נטליה גינצבורג</mark> הייתה קודם כל סופרת איטלקייה מחוננת, אבל לא פחות מכך היא הייתה אישה מרשימה שחיה חיים מרשימים והכירה לאורך כל חייה אישים איטלקים חשובים הכרות אישית. השילוב הזה – סופרת טובה שחיה חיים מעניינים והכירה אנשים חשובים – הוא הסיבה העיקרית שבגללה "אמרות משפחה"/"לקסיקון משפחתי" הוא לדעתי מהחשובים והטובים שברומנים האוטוביוגרפיים.
עם פרוץ הרשתות החברתיות ותוכניות הריאליטי לחיינו חלה עלייה מרשי

טוב, אז לבושתי לא קראתי אף ספר של <mark>נטליה גינצבורג</mark> עד כה. אך הביקורות המשכנעות של דושקה לא הותירו לי ברירה וכשראיתי את הספר הזה בספריית ביהס העגומה והמשמימה, החלטתי לקחת אותו. (עגומה ומשמימה כי אף תלמיד לא שואל משם ספרי קריאה או קורא בה, רק אולי לצרכי בוק ריפורט). בכל מקרה מדובר כאן בגרסת "הדבר היה ככה", תוצרת איטליה. אני מבינה למה הקוראים האיטלקים התלהבו ממנו, נוסטלגיה היא דבר מלהיב וגינצבורג יודעת