ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 1 באוקטובר, 2015
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
אני די בטוחה שלו ניתן לי לבקר בביתה של דונה טארט הייתי מוצאת בו המון חפצים. בטח הוא גדול, המון חדרים (בכל זאת הגברת כותבת רבי מכר שנמכרים היטב ומעשירים אותה) מן אגרנית כפייתית כזאת, שלא זורקת שום דבר כי אולי פעם היא תצטרך. יש לה מן הסתם המון תיאורים של אנשים במצוקה. חלק מהתיאורים האלה מצאו את דרכם לספר הזה, אבל אני בטוחה שיש לה עוד הרבה. למה? כי כך היא כותבת. עמודים על גבי עמודים של תיאורים של מצוקות, של קורות החיים של חלק מהדמויות, הגיגים פילוסופיים למחצה ולרבע, והמון תאורים של הגיבורים והתנהגותם הבלתי מתקבלת על הדעת.
אני שייכת לקוראים המעטים שלא התפעלו מ"ההסטוריה הסודית" ואת "הידיד הקטן" לא טרחתי לקרוא. נתקלתי בביקורת של מירב על הספר הזה (תודה רבה!) ששיכנעה אותי שכדאי לי לתת לה עוד צ'אנס. אז הוא טוב יותר, לדעתי, מ"ההסטוריה הסודית" אם כי סובל מרוב הליקויים שלא חיבבתי בו.
קורותיו של תיאו דקר מסופרים על ידו מאז היה בן 13 ואיבד את אמו בפיצוץ במוזיאון, ממנו הגיח שלם בערך בגופו ומרוסק בנפשו יחד עם אחד הציורים יקרי הערך שהוצגו בו - ציור שמשנה את חייו. קורות חייו המוזרים מתוארים ב 838(!) עמודים (הקורא בו מוזהר בזאת שאם יפיל את הספר על הרגל צפוייה לו תקופה של גבס ופיזיותרפיה) הדמויות של טארט מפורטות מאד. אפשר לדמיין אותן כמו בסרט. הן מתנהגות בצורה משונה, ואינן מזכירות אנשים בשר ודם. הן דמויות סטיריאוטיפיות, גדולות מהחיים. הדמות של בוריס, חברו של תיאו, למשל, מזכירה קריקטורה של רוסי: מאפיה פשעים ורהבתנות, אלכוהוליזם וסמים, דיבור עילג, נאמנות לחברים וקעקועים. אפשר להבין למה טארט חתרה כשכתבה אותה. מצד שני ההגזמה התסריטית הזו גרמה לי להתייחס אל דמותו בקוצר רוח ובריחוק.
הספר עוסק בהמון נושאים: טראומה ופוסט טראומה, יחסי הורים ילדים, החברה הגבוהה בניו יורק(?), מסחר באומנות ופשעים הקשורים באומנות, רהיטים עתיקים שיחזורם וזיופם, וגם בשלב מסויים קצת מתח לקינוח.
הספר כתוב טוב ומעניין. נצחיה בביקורת שלה כתבה כי שום רומן לא צריך להיות כל כך ארוך. אני נזהרת מהכללות, אבל במקרה של הספר הזה היא צודקת בהחלט. אם דונה טארט היתה מסכימה להשליך חלק ממה שלא רלוונטי, היה נשאר ממנו בערך שליש ספר, והוא היה נשכר מזה בהחלט. אבל אז כנראה לא היו קוראים לה דונה טארט...
*
35 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
תודה רבה, עמיר!
|
|
|
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
יפה !
|
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
תודה רבה, שין שין! (איפה את מסתתרת???)
"ארוך" הוא תמיד הגדרה סובייקטיבית. הוא מעניין, נכון, לא רציתי לנטוש אותו אבל הוא ארוך מדי לסיפור שהוא מספר. ולגבי שרירי הזרועות את צודקת בהחלט. שקלתי לקנות אותו לצורך הזה - טוב שיהיה בבית... |
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
מירב - אני מודה לך על ההמלצה.
העובדה שהתפעלתי ממנו פחות ממך אינה אומרת שלא שמחתי שקראתי אותו (-: |
|
|
שין שין
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
אכן ספר ארוך מדי אם כי לדעתי מעניין מאוד, לפחות בחלקו
וגם טוב לחיזוק שרירי הידיים והזרועות...
|
|
|
מירב
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
עכשיו אני לא יודעת אם לשמוח שקראת בזכותי או לא ;)
|
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
תודה רבה, שרון מוזס!
אכן המון חתולים באתר. וכל אחד מהם - נמר. |
|
|
שרון מוזס
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
רק עכשיו שמתי לב שיש המון חתולים באתר. חחחח.....
|
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
שונרא - תודה. אין כמוך.
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
מה לך כי תתנצלי? כתיבתך מכובדת ומכבדת כתמיד וכלל לא לגלגנית או מזלזלת.
אני מתנצלת אם גרמתי לך לחוש לא בנוח. אם מישהו התייחס לאגרנות בבדיחות-מה, הרי שזו אני. |
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
תודה רבה, רץ!
תנוח דעתך. אמנם "אמנות" היא כביכול נושא חשוב בספר הזה, אבל הוא עוסק למעשה באינטרסים ולא ממש באמנות. למעשה אני לא יכולה לתאר לעצמי איך אפשר לכתוב על אמנות. נראה לי שאמנות היא דבר שעל אדם לחוות, לא לקרוא עליה. |
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
תודה רבה, שונרא!
אכן, אגרנות כפייתית היא הפרעה נפשית. וכמו בהפרעות נפשיות אחרות מידת ההפרעה והביטויים הספציפיים שלה משתנה מאדם לאדם. למעשה במידה מעטה לוקים בה אנשים רגילים לגמרי. השתמשתי בדימוי של הפרעה נפשית כדי להביע את דעתי על הספר - ואני מתנצלת בזה לפני הלוקים בהפרעה. אני יודעת שהפרעה כזו גורמת סבל רב לבעליה, ואני לא מקלה ראש בסבלם, ולא חושבת שההפרעה מבדחת. |
|
|
רץ
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
יעלר - חשבתי לקרא את הספר הזה - כי המון מרכבים כאמנות מענינים אותי, אבל הסכנה שבמהלך הקריאה יפול הספר על כף רגלי,
מה שעלול להשבית אותי מריצה, גרמה לי לוותר על הניסיון, בשלב זה , תודה תודה על העצה הפרקטית, מעולם לא נתקלתי בסיבה כל כך משכנעת.
|
|
|
שונרא החתול
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
אגרנות כפייתית היא הפרעה נפשית קשה. ראיתי אצל אופרה ווינפרי בתים של אגרנים וזה היה מזעזע.
מילא אם את גרה בבית של אופרה ווינפרי עצמה - אז יש לך כמה חדרים שאת יכולה לגדוש בגרוטיאדה, סמרטוטיאדה וג'אנקיאדה עד אפס מקום, ועדיין יישארו לך אגפים שלמים לחיים נורמליים. אבל לאגרנים הכפייתיים שראיתי בתוכנית שלה היה בית ממוצע בגודלו ומגה-חריג בתכולתו.
אם דונה טארט היא אגרנית כפייתית שכזו, היא לא יכולה לכתוב ספרים בביתה, - פשוט לא יהיה לה שם מקום להכניס אפילו את החוט של העכבר של הלפפטטופ. ובהתחשב בכך שאומרים עליה שלוקח לה עשר שנים לכתוב ספר, היא כנראה מבלה הרבה זמן מחוץ לבית. |
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
חן חן, פָּלִימְפְּסֶסְט!
את צודקת. הסיגנון שלה ייחודי ואין הפתעות גדולות. |
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
נצחיה, תודה רבה!
שמונה מאות עמודים הוא נפח ראוי למי שיש לו מה לומר בהם, כך נראה לי. אני חוששת שאין כל כך הרבה אנשים שיש להם מספיק מה לומר כדי להצדיק זאת. |
|
|
פָּלִימְפְּסֶסְט
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
סיימתי את "ההיסטוריה הסודית" בתחושה שזה לא ילך וישתפר בספרים הבאים. אולי את "הידיד הקטן" אקרא מתישהו, אבל הביקורת שלך מסכמת יפה את מחשבותיי על טארט, במיוחד תחושת הסרט.
|
|
|
נצחיה
(לפני 9 שנים ו-11 חודשים)
עמוס חפצים זו הגדרה הולמת.
ואני איתנה בדעתי ש-800 עמודים זה נפח מתאים לאפוס או לסאגה. רומן צריך להתפרש בין 350 ל-500 עמודים. יש אפשרויות חריגה לכל כיוון, אבל לא ברמה של 800 עמודים. |
35 הקוראים שאהבו את הביקורת
