ביקורת ספרותית על אִמרות משפחה מאת נטליה גינצבורג
ספר טוב

---

נטליה גינצבורג הייתה קודם כל סופרת איטלקייה מחוננת, אבל לא פחות מכך היא הייתה אישה מרשימה שחיה חיים מרשימים והכירה לאורך כל חייה אישים איטלקים חשובים הכרות אישית. השילוב הזה – סופרת טובה שחיה חיים מעניינים והכירה אנשים חשובים – הוא הסיבה העיקרית שבגללה "אמרות משפחה"/"לקסיקון משפחתי" הוא לדעתי מהחשובים והטובים שברומנים האוטוביוגרפיים.
עם פרוץ הרשתות החברתיות ותוכניות הריאליטי לחיינו חלה עלייה מרשימה בכתיבה ובפרסום (לעיתים קרובות במימון עצמי) של ספרי אוטוביוגרפיות וספרים המשתייכים לסוגת האוטו-פיקשן הפורחת, שמשלבת בידיון עם סיפורי אישיים של חיים מינוריים. זאת סוגה שחוגגת את האינדיבידואל אבל לעיתים רחוקות הקורא מרוויח מהקריאה משהו לעצמו, וגם אם יש רווח לרוב הוא רווח חינוכי כשאנחנו לומדים משהו על עוני, אונס, הומופוביה, היסטוריה וכיוצא בזה.
באוטוביוגרפיה של נטליה גינצבורג, שפורסמה ב-1963, קורים שני דברים מדהימים: הראשון הוא שנטליה עצמה נעדרת כמעט לגמרי מהאוטוביוגרפיה. היא מספרת את חייה בלי לספר אותם, היא מספרת את חייה באמצעות הזיכרונות שלה מהאנשים שהכירה ואהבה. זאת הפעם הראשונה שאני קורא אוטוביוגרפיה שאיננה מגשימה את המשפט השחוק, "רק על עצמי לספר ידעתי". בעצם, נטליה מוכיחה שאפשר וגם ראוי לנטוש לפעמים את הנבירה העצמית ולהתעכב על האחר.
הדבר השני שהדהים אותי בספר הוא שלמרות שהוא מלווה את הדמויות לאורך מה שנדמה כמו ארבעים השנה המכריעות ביותר בהיסטוריה האיטלקית – שנים שמתחילות בשלטון הפאשיסטי של מוסוליני, דרך חוקי הגזע, שנות המלחמה, השחרור והתהליך הארוך של שיקום המדינה – גינצבורג לא מתעכבת יותר מדי על ההיסטוריה והדמויות שלה נשארות תמיד העניין עצמו. האפקט שנותן המבט הנחוש על האנשים ולא על המהלכים הפוליטיים חזק מאוד: ההיסטוריה הופכת ככה למעין נבל גס, מסורבל ומשני מאוד, שהנפשות הפועלות מנסות להתחמק ממנו בנחישות גם אם לא תמיד מצליחות.
עד כאן מדוע הספר הרשים אותי כאוטוביוגרפיה. אבל מדוע הוא הרשים אותי כספר? ובכן, הסיבה נמצאת בכותרת. "לקסיקון משפחתי" (כך תורגם לראשונה לעברית, כותרת נאמנה מאוד לכותרת המקורית, lessico famigliare) מספר את סיפור משפחתה של נטליה גינצבורג וחבריה דרך השפה הפרטית של הדמויות. אביה, ג'וזפה לוי, היה פרופסור נערץ לביולוגיה, אבל גם אב משפחה אהוב ודומיננטי שהשליט בביתו טרור-רך. האמא, לידיה, הייתה אישה מפונקת אומנם אבל סקרנית ותוססת. כל אחד מארבעת אחיה של גינצבורג זוכה בתורו לאפיון מקורי, משועשע ואוהב, ובעיקר – לכל אחת מהדמויות הללו המשפטים שלה שחוזרים על אינסוף במהלך הסיפור.
באיטלקית, יש לציין, הזמן הסיפורי הוא הזמן הבלתי מושלם, ה-imperfetto, שכאן נעשה בו שימוש בעיקר כדי לתאר פעולות שחזרו על עצמן לעיתים קרובות. כך אל אמרות המשפחה מצטרפים גם כל המנהגים המשפחתיים והאישיים שבתקופות שונות חזרו על עצמן שוב ושוב ונעשו להרגל. אבל הזמן הבלתי מושלם מצניע סוד גלוי די עצוב – כל אותן אמרות וכל אותם הרגלים – כולם נקטעו בשלב זה או אחר. כל מה שקרה אז לא קורה יותר.
לחיות חיים מרשימים ולהכיר אנשים חשובים לא מבטיח שהאוטוביוגרפיה שלך תהיה ראויה לקריאה, הכרחי להיות סופר טוב. הכרחי לדעת על איזה פרט להתעכב ומה להשאיר בחוץ והכרחי לדעת באיזה נטיית זמן לשים את הפועל. רק סופרת טובה יודעת לזקק מתוך חייה את מה שראוי לקריאה ולכתוב ספר אישי מאוד שמצליח לא רק לסקרן את הקורא אלא גם לרגש אותו.
גינצבורג מצליחה לספר את החיים המרשימים שלה כחיים שהיו פשוט חיים, עם קצת מזל ועם הרבה קושי וכאב (שהיא לא מתעכבת עליהם). גם האנשים החשובים שהיא הכירה מתוארים באופן יומיומי, גשמי מאוד, וחסר זוהר. המשפחה היא עולם מופלא, מורכב והפכפך וחברים מרחיבים את הלב כל עוד הם ישנם – אבל בסוף הם נעלמים. הימים חוזרים על עצמם אבל לאט-לאט החיים משתנים, והחיים משתנים שוב ושוב ושוב. הדברים חוזרים על עצמם – אבל לא לנצח. אולי יש פה מידה של נוסטלגיה עצובה אבל זאת נוסטלגיה עצובה שיש בה עצה: תן מבט בחייך, תן מבט באנשים שסביבך. מה הם אומרים? מה הם עושים? תן דעתך על האהבה שיש שם.

(לא קראתי את הספר בעברית ולכן אין לי דעה על התרגומים; בנוסף קראתי ביקורות נורא מתוסכלות שאני יכול להבין, אם אתם חושבים לקרוא קיראו גם שאר הסוקרים)

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על אִמרות משפחה