ספוילרים (?)
"המקום הריק", מחזור הסיפורים האחרון שכתבה ופירסמה יהודית הנדל, עוסק במוות וכמו שמבטיחה הכריכה האחורית הוא עושה את זה בישירות שקשה למצוא, נקייה מפואטיות אבל לא מיופי: אומנם זה רק הספר השני שאני קורא של הנדל אבל אני מאמין פחות ופחות שיש ביכולתה לכתוב דבר מה לא יפה. עוד לפני שהיא פורשת סיפור או התבוננות אני נהנה מהכתיבה עצמה, מכל משפט ומשפט, שעושה חשק לפתוח את הפה ולקרוא את הכתוב בקול כדי לשמוע באוזן את המצלול, את תנועת המשפט האחד שמביאה אחריה את תנועת המשפט הבא. אבל גם אם הכתיבה מוזיקלית לעילא מדובר במוזיקה קודרת. את הספר הנדל כתבה אחרי שהחלימה בדרך נס ממחלה קשה אבל גם הספר השני שלה שקראתי, שנכתב עשרים וחמש שנים לפני כן, קודר מאוד ועל כן אני מאמין שהקדרות, כמו המוזיקליות, היא חלק מסוד היופי של כתיבתה.
הסיפורים עצמם, יש להבהיר, יפים מאוד, גם אם רובם הם לא דוגמה טובה לאומנות הסיפור הקצר. ההתרחשויות בהן דלות מאוד – ולעיתים מוגזמות מאוד – ומלאים במחשבות וזיכרונות. רובם מתרחשים ברגע זה או אחר בגן דובנוב והמספרת פוגשת אנשים ומביטה בהם או מנהלת איתם שיחה קלה. דרמות גדולות כמעט ואין, אבל כשהמוות כה נוכח אין צורך בדרמות, ההפך: הדרמה היא השלווה שלפני או אחרי המוות. הדרמה היא המקום הריק.
הסיפור האחרון, "אגדת הכינור האבוד", הוא הארוך מכולם וגם המורכב מכולם, ומתכתב לדעתי עם "כינורו של רוטשילד" של צ'כוב, ואולי יותר משהוא מתכתב איתו הוא מבצע אותו מחדש בגירסא פסימית. "כינורו של רוטשילד" מספר את סיפורו של יעקוב בונה ארונות הקבורה שבעקבות מותה של אשתו מארפה וגסיסתו שלו מביט מחדש בחייו שהעביר במרירות ונרגנות ונזכר כמה יפים היה החיים לפני שנרקבו וכמה עודנו יפה העולם הזה. על ערש דווי, כדי להתפייס עם רוטשילד החלילן שנוא נפשו, הוא מוריש לו את הכינור שאחרי מותו של יעקוב מעלה ממנו רוטשילד ניגון עגום שכל הכפר מתאהב בו.
אצל הנדל הכנר הוא אהוב ליבה של דודתה נלה, שחפן מומחה לבאך, שבביקוריה של המספרת – אז נערה ההולכת ומתאהבת בו – מספר לה עוד ועוד על באך אהוב ליבו אגב שיעולים ויריקות דם אל ממחטה. כשמותו מתקרב הוא מתחפר בתוך עצמו, מסתגר, ועם מותו הכינור נעלם. באותו זמן פורצת מלחמת השחרור וערביי חיפה, שבה מתרחש הסיפור, בורחים. המספרת חושדת שאת הכינור הוא הוריש לילד הערבי עם העיניים הגדולות שהיה מאזין מהחלון לנגינתו של אהוב ליבה של דודתה, אבל כשהוא נשאל אם הכינור אצלו הוא אומר "תחפשי אותו בים, גברת, הוא נפל במים, אבוד בים, גברת, וכשאמר זאת צחק ומיד נמלט".
מההבדל בין שני הסיפורים ברורה עמדתה של הנדל לגבי המוות: מדובר באירוע מכוער שגוזר בדידות עד כדי שגעון על אהובי המת ושקשה לחלץ ממנו גאולה אמתית אלא רק כאוס נוסף, סיבוך של האירועים שלא ייתכן לו פיתרון. העמדה הזאת, הקשוחה מאוד, ניכרת בכל שאר סיפורי הספר. ב-"כשעשינו אהבה" הנהדר, למשל, אהובה של רימונה, חברתה של המספרת, נפטר בזמן המשגל. האירוע הזה מטיל עליה אימה ובעקבות שיתוף הפעולה של הרופא קובע המוות, אשתו של הנפטר לא מגלה על הרומן שהיה לו עם רימונה מזכירתו שנותרת בצללים, בודדה בתוך הסוד ובזיכרון המוות שאירוע כשעשתה אהבה.
אבל הפסימיות של הנדל היא פסימיות שקרנית, או לפחות היא רק צד אחד של המטבע, של ההתמודדות האנושית עם המוות. בסיפור הראשון, "המקום הריק", המספרת מבקשת רשות מברנש זקן שאיננה מכירה לשבת לצידו על המקום הריק שבספסל. הזקן מסרב ואומר שהוא ממתין לאשתו שתגיע והמספרת אומרת שכשהאישה תגיע היא תקום. אז הזקן נשבר ומספר שאשתו נפטרה אבל "בשבילי היא עדיין יושבת כאן, אני מקווה שאת מבינה". המספרת אומרת שהיא מבינה ונקשרת ביניהם שיחה שבמהלכה, כדרך אגב ובלי שהזקן שם לב המספרת מתיישבת במקום הריק.
זה רגע חשוב שקל לא לשים לב אליו אבל הוא מספר סוד שהנדל מסרבת לספר בדיוק כמו שאהוב ליבה של דודתה מסרב לספר איפה החביא את הכינור: המקום הריק הוא הזדמנות לשיחה, להתוודעות אל צערו של האחר, לניחומים. המספרת כותבת על כל אותם אנשים בודדים ואומללים שפגשה בגן דובנוב או שראתה מחלון ביתה או שהכירה בימי חייה, ובשיחות עצמן שהיא מנהלת איתם, במבט עצמו, בעדות, בנועם שבו היא נוהגת עם כל אותם אנשים – בדרכיה מלאות החמלה – היא מעניקה לכל אותם אנשים גאולה מהמוות. היא מתיישבת במקום הריק ומאפשרת שיתוף ואפילו שחרור מן המועקה, גם אם רגעי. זהו שיעור יפה, יפה כמו הכתיבה עצמה שנובע בין היתר גם הוא מהיופי שלה, שמלמד איך לנהוג במי שקרס עליהם עולמם: להביט מבלי להסב את המבט, פשוט להיות שם, להקשיב, לחמול - זה עולם ומלואו. מומלץ לכל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
