לא ציפיתי לאהוב את הספר הזה עד כדי כך, אבל הוא שאב אותי לתוכו כמו ואפילו יותר ממחוננת. יש בו קסם ייחודי...
סיימתי לקרוא אותו לפני כמה דקות, ואני עדיין נמצאת בסערת הרגשות שבדרך כלל מציפה אותי כשאני מסיימת ספר (לא סתם אומרים שלסיים ספר זה כמו לאבד חבר), ובכל זאת, אנסה להעביר ביקורת ממוקדת ומסודרת ככל האפשר. כמו כן, אנסה לכתוב בסדר כרונולוגי פחות או יותר, מקווה שלא אתברבר בדרך.
רק אזהרה קלה - הביקורת הזאת הולכת להכיל לא מעט ספוילרים! אנא קחו בחשבון! אם לא קראתם את הספר עד הסוף, אל תקראו את הביקורת הזאת! היא עלולה להרוס לכם הרבה מאוד חלקים מהספר, וחבל. אז בבקשה, אל תהרסו לעצמכם.
קודם כל, אני חושבת שהייתה בעייתיות בהתחלה של הספר. ההתחלה הייתה מאוד איטית בעיני - לקח לי זמן להבין מי נגד מי, ומהו קו העלילה שאני צריכה לעקוב אחריו.
קודם כל היה הסיפור של התחלת חייו של לק, שהיה מעורר אימה ומותח בדיוק כמו שצריך, וגם חיבר קצת את הספר הזה לספר הקודם (דבר ש - "אש" בהחלט היה זקוק לו). אבל לאחר מכן, בעשרת הפרקים הראשונים, העלילה לא התקדמה יותר מידי.
אני לא אומרת שההתחלה הייתה משעממת. אם היא הייתה משעממת, בטח הייתי כבר שמה את הספר בצד ואומרת לעצמי שאחזיר אותו לספריה בלי לגמור אותו. לא, ההתחלה לא הייתה משעממת. היא הייתה בעייתית, אבל היו לי דברים שעודדו אותי להמשיך לקרוא, למשל - הסקרנות והחיבה מנגד לאש, הרצון להבין יותר את טיב מערכת היחסים בינה ובין קשת, ובעיקר המתח מנגד לאירועים המוזרים עם הציידים עם המודעות הריקה. בכללי, אי אפשר להגיד שהעולם שהספר הזה מתרחש בו הוא לא מרתק. ובכל זאת, לא הייתה מספיק התקדמות בעשרת הפרקים הראשונים. מדובר ברבע ספר, זה לא זניח... זו הייתה פשוט הקדמה אחת מאוד ארוכה, וחבל לי על כך.
עד לבערך אמצע המסע אל עיר המלך, אין יותר מידי התקדמויות. לי זה לא גרם לעזוב את הספר, אבל אני יודעת שלקוראים אחרים זה היה יכול לגרום לכך, וחבל, כי המשך הספר נפלא.
מאוחר יותר העניינים מתחילים להתקדם, וככל שהעלילה התקדמה, כך אהבתי יותר את אש. היא מקסימה בעיני. בהתחלה לא לגמרי בטחתי בה - והסתבר שהיה חכם מצידי לא לראות אותה כמלאכית טהורה, בהתחשב במה שהתגלה לאחר מכן על נסיבות מות אביה. אבל לאט-לאט הדמות שלה קיבלה צורה, וככל שהמסע לעבר עיר המלך והשהייה בעיקר המלך המשיכו, כך הצלחתי להתחבר איתה בקטעים יותר נרחבים, כך הצלחתי להזדהות איתה ולאהוב אותה יותר.
במהלך החלק הזה של הספר - כלומר, בין המסע לבין השהייה בעיקר המלך - ניתן הרבה מאוד מידע שמאוחר יותר מתגלה כשגוי או מוטעה, והדבר מאוד מבלבל בהמשך. מצד אחד אני מבינה את האינטרס של קאשור לעשות זאת, בהתחשב בכל התהפוכות המענייניות בעלילה שזה הוביל אליהן אחר כך, אבל זה קצת העמיס על הסוף של הספר, הפך אותו לקצת טלנובלה שכזאת. הייתי מעדיפה אם היא הייתה פורשת את הגילויים הטכניים לאורך הספר, ובכך מגיע לשיאי עלילה בצורה מרווחת יותר ופחות דחוסה. עם זאת, יש לציין לטובתה של קאשור שלאורך כל הספר היא רמזה רמזים לגבי קנסרל והראתה פלאשבקים של אש לגבי חוויות שלה אל מול אביה, דבר שהיה מעולה בעיני. הייתי רוצה פשוט שהיא תתן פיסות מידע לגבי עוד חלקים בעלילה, ולא רק לגבי קנסרל ומערכת היחסים שלו עם אש.
אהבתי בעיקר את מערכת היחסים של אש אל מול השומרות שלה ואל מול החיילים האחרים, וגם את ניצני הידידות שהחלו להישתל בשלב הזה בין בריגן לאש. זה היה חלק בסיפור שהיה מלא בהתחלות של ידידויות וקשרים, והיה אפשר להרגיש את זה. זה חימם את הלב, אבל גם הגביר את הציפייה להמשך.
אחר כך מתחיל השלב בו אש, אשר כבר התבססה בארמון, מתחילה לחקור אסירים. בערך בחלק הזה הספר הופך למעניין מאוד, ורק שם הוא ממש שאב אותי לתוכו - האופן שבו אש ניהלה דו שיח עם האסירים, תוך כדי שהיא מנהלת עימותים וקשרים עם אנשי החצר, ובעיקר עם נאש, השומרות שלה, בריגן והאנה, היה מעניין מאוד, ומצאתי את עצמי מתאהבת באש באיטיות. היא כל כך אנושית, וזה מדהים בעיני שדווקא היא הדמות שנקראת "מפלצת" לאורך כל הספר.
אני חושבת שגם בחלק הזה, ובעיקר לקראת הסוף שלו, החל יותר מידע לזרום, וזה הבהיר הרבה מאוד נקודות שלא נתנו לי מנוחה בעשרת הפרקים הראשונים. עם הגעתו של קשת לעיר המלך, העניינים בהחלט מתחילים להיות מואצים יותר - לפתע המון מידע מתגלה, וניתנים המון רמזים לגבי ההמשך. אהבתי במיוחד את השיחות בין בריגן לאש שהתחילו בערך בשלב הזה - אני מודה, עוד לא הייתי בטוחה לגבי טיבו של בריגן, אבל ככל שהוא הופיע ביותר קטעים כך הבנתי שאין לי ממה לחשוש ממנו.
לאחר מכן התחיל השלב בו אש ואנשי המלוכה מתחילים לתכנן את האירועים במהלך הנשף, עד לנשף עצמו ולתוצאותיו המצמררות. השלב הזה מתחיל בערך אחרי שקשת עוזב לאחר שחשף שאש הייתה אחראית על מות אביה.
בחלק הזה, הבנתי אחת ולתמיד שאש היא מישהי שאני יכולה לסמוך עליה. אם לפני כן היו לי עוד מעט ספקות, באותו הרגע הם התחסלו. אומנם כבר לפני כן הייתי מאוהבת באש, אבל אחרי הגילוי הזה הרגשתי שאני ממש "משועבדת" לה, לדמות שלה, למה שהיא מייצגת בסיפור. היא כל כך נפלאה בעיני, כל כך טובה.
אפרט עוד לגביה בהמשך.
הנשף עצמו, והחטיפה של אש שבאה לאחריו, היה מותח, מצמרר ומעולה בדיוק כמו שצריך. נהניתי מאוד מהקטעים של הנשף, מהמתח שנכתב בדיוק כמו שצריך, במידות הנכונות ובמינונים המדויקים. קאשור הצליחה ליצור מצבים מורטי עצבים אך לא מרגיזים. היא לא שיחקה עם הקוראים, ונתנה לנו רגעים לחוש הקלה.
גם עומק החיבה של אש כלפי בריגן מובהר יותר, בעיקר בסוף דף 272 במשפט, "אם בריגן לא יגיע, סביר הניח שהוא מת, ובמקרה כזה ממילא הכל יקרוס, בין אם מדובר בדברים גדולים כמו התוכניות לאותו הלילה ובין אם מדובר בדברים קטנים כמו ליבה."
בנוסף, בשלב הזה האווירה נעשית יותר ויותר מותאמת לאופי הסיפור. אם לפני כן האווירה המכשפת לא התאימה לעיתים למאורעות המזעזעים, בשלב הזה ההתאמה נהית מושלמת. הכל מסופר במתח כאשר אש מרגישה מתוחה, הכל מסופר בטשטוש כאשר אש מרגישה מטושטשת, וזה מכניס את הקורא לתוך מהלך העניינים וגורם לו להזדהות עם הדמות לחלוטין ולהרגיש על בשרו את תחושותיה. זה היה נפלא.
כשהחלק בו אש נחטפת מתחיל, הייתי מלאת חרדה. חששתי שאש תיפגע. עם זאת, ככל שהחלק הזה התקדם, כך גיליתי שאין לי יותר מידי ממה לדאוג. אש ידעה לדאוג בעצמה, והצליחה להתמודד בצורה מדהימה ומעוררת יראת כבוד אל מול לק. למרות מצבה העגום, היא הצליחה להיחלץ לגמרי לבדה מהמקום. היא אישה מדהימה.
אהבתי את קטע החטיפה גם כי בו הבהירו לנו יותר לגבי טיבו של לק ולגבי רצונותיו, דבר ששופך אור על הספר הקודם בסדרה וכמו כן, הוא אחד החוטים המגשרים המעטים שיש בין הספר "אש" לבין "מחוננת". אתלונן עוד לגבי זה בהמשך.
אש מצליחה להיחלץ מידי החוטפים, ואז היא מגלה על מותו של קשת. לפי מה שהבנתי, קשת היה האחד שדחף אותה להילחם בכזה אומץ אל מול לק. הוא, יחד עם הרצון הבסיסי שלה לחיות כמובן, היה המניע שלה. היא נלחמה כדי לראות מה עלה בגורלו. כאשר גילתה שהוא מת, המוטיבציה שלה לחיות כמעט נעלמה. היא החלה שריפה כדי לתת לו שמץ של קבורה הוגנת, לקחה סוסה מהאורוות של קאטר ולק והניחה לה לשאת אותה לאן שתרצה, בלי לכוון אותה.
זה לא הרעב, או הפציעות הרבות שלק גרם לה, או הקור, שגורמים לאש לגסוס. זה הידיעה שחברה הטוב ביותר מת. לפני כן, אש הצליחה לתמרן את כל אנשיו של קאטר בעודה בערך באותו המצב - פצועה וחצי מורעבת. היא הצליחה משום שהיה לה מניע, אבל כשהיא מגלה שקשת מת, זה מת בתוכה. היא נותנת לחיים לסחוף אותה הלכה, לא נאבקת בהם, אבל גם לא משתפת איתם פעולה. גם כאן האווירה מותאמת לתוכן בצורה מושלמת.
במהלך השלב הזה מגיע העימות בין לק לאש. לק הוא ילד קטן וטיפש בספר הזה, וניכר שהוא רגיל לקבל את מה שהוא רוצה. כמעט קיוויתי שהוא אכן מת, למרות שידעתי שזה לא הגיוני, בהתחשב בכך שהוא הופיע במחוננת.
אחר כך, אש מגיע למקום מבטחים.
החלק לקראת סוף הספר הוא המולה בלתי פוסקת של אבל, כאב, גילויים מפתיעים, תהפוכות עלילה מסחררות ומלחמה. החלק הזה היה החלק העמוס ביותר בספר, שהתחיל באופן מנומנם והלך ונעשה סוער יותר, בצורה לא מאוזנת שקצת הכבידה עליי במהלך הקריאה.
האבל של אש נרפא באיטיות. שמחתי שקאשור לא שגתה כמו כותבי פנטזיה רבים, ולא נתנה לדמות שלה זמן להחלים מהאבל ולעכל אותו. קאשור הניחה לאש לכעוס, לבכות ולהרגיש אבודה בדיוק כמו שצריך, והראתה את האבל בצורה ריאליסטית, לא ניסתה לדלג עליו. אש מחלימה בעזרת נאש, בריגן, קלרה, והביקורים בבתי החולים.
הקשר שלה עם בריגן מקבל עומק חדש, וממד נוסף, רומנטי יותר. הקשר שלה עם נאש גם משנה כיוון, הופך לידידות אמיצה. אהבתי את האופן שבו מערכות היחסים שלה עם הסוסים שלה - הסוס הישן שלה והסוסה שגנבה מקאטר - מקבלים מקום בחלק הזה.
יחסיה עם בריגן מעמיקים עד למצב בו הסופרת רומזת על יחסי מין, בדומה למה שעשתה ב - "מחוננת". קאשור מבהירה שהדמויות שוכבות, אבל לא נכנסת לפרטים בכלל, ועוזבת את העניין שם.
אחר כך מתרחש העימות הגורלי עם מיידוג, ונאש נפצע. דאגתי כל כך לנאש בשלב הזה. שמחתי שהוא הצליח להחלים... הייתי נכאבת מאוד אם לא. למדתי לאהוב את נאש. אפרט לגביו עוד אחר כך.
סוף הספר היה מושלם בעיני, מלא בטוב, בדיוק כמו שקיוויתי שיהיה. חששתי שהספר יסתיים בעוד גילוי מרעיש, ושמחתי שלא. שמחתי שהוא נגמר בטוב, בסגירת מעגל, ובאש כשהיא מאושרת.
טוב, אחרי הסיכום המאוד לא סיכומי או קצר הזה, אסקור את הדמויות בספר ואסביר למה אהבתי אותן.
הדמויות בספר הזה, כולן עד האחרונה שבהן, מלאות באנושיות. כמעט כל הדמויות, גם המשניות, הן דמויות עגולות שמראות התפתחות ושינוי, וזה כל כך מעורר הערכה בעיני, זה כל כך נפלא. אני מעריצה את קאשור על כך שהצליחה לעשות זאת. אין ספק שהדמויות הן הצד החזק שלה.
אש הייתה מקסימה בעיני, כמו שפירטתי יותר למעלה, לא סמכתי עליה מההתחלה. למדתי לסמוך עליה. התאהבתי בה באיטיות. בדיוק כמו בריגן, גם אני התאהבתי בה רשמית ברגע שבו היא בכתה על הכינור שאביה נתן לה, שנשבר על ידי אחד מהחיילים בהתקף זעם שלו. ובדיוק כמו בריגן, גם אני סמכתי על אש רק לאחר שגיליתי שהיא הרגה את אביה, את קנסרל האכזר וחסר העכבות שלא אהב אף אחד ושום דבר מלבד את הבת שלו, אש. בדיוק כמו שבריגן כתב לאש במכתב ששלח לה לאחר שקשת חשף בפני אנשי המלוכה את העובדה שרצחה את אביה, בעמ' 265, בשורות 8-11, "את נושאת על כתפייך מטען כבד של כאב למען אנשים אחרים. אני מאמין שמעולם לא פגשתי אדם חזק ואמיץ כמותך, ולא שמעתי על אדם כזה. או אדם חכם ונדיב כל כך בשימוש בכוחו."
וכל מילה נוספת מיותרת.
אהבתי ושנאתי גם את שתי הדמויות הגבריות המובילות בספר הזה, כל אחד בגלל סיבות אחרות.
קשת, האידיוט המקסים, הקנאי חסר הטקט שלא היה מסוגל לשלוט באהבתו העזה מידי לאש. קיבלתי רושם ממש טוב ממנו תחילה, ולאחר מכן הרושם הזה נהרס. חשבתי שהוא יהיה מקסים, אך הוא לרוב היה עיוור להשפעתו על אנשים, בעיקר על נשים, וכתוצאה מכך גם לא ראה כמה אש אהבה אותו, ואני באופן אישי חושבת שזה מה שהוביל לסופו (זה היה הדבר שזירז אותו לברוח לחקור את קאטר ולק, אחרי הכל). הוא לא היה מושלם בכלל. הוא היה קנאי, עיוור לסביבה, חסר רגישות. אבל לא הגיע לו למות. כאב לי מאוד על מותו. אני מודה - יותר כאב לי על כאבה של אש מאשר באמת עליו, אבל גם עליו. הוא היה טיפש, אבל לא אדם רע. כאב לי הלב עליו. קיוויתי שיצליח להתגבר על אש ולמצוא מנוחה. אבל הוא מת. במידה מסוימת אני מבינה את קאשור על הבחירה הזו שלה, אבל עדיין קצת נוטרת לה על כך.
ואז היה את בריגן, שהתהליך שלי אל מולו התחיל הפוך מעם קשת - היה לי רושם רע ממנו, אך אז הוא הוכיח את עצמו כאדם טוב וכבן זוג ראוי לאש, וגמרתי את הספר כשאני מאוהבת בזוגיות שלו ושל אש. בריגן, שבהתחלה נראה כמו גבר אלים וזעוף, התברר כאדם אוהב וחם. כשקאשור הבהירה לנו אחת ולתמיד את טיב רגשותיו כלפי אש, בעמוד 289, שלושה משפטים לפני המשפט האחרון, "אש ליבו של בריגן הייתה מדהימה. אש הבינה וכמעט, לא הייתה מסוגלת להאמין, שהרגש שהוא שולח אליה הוא אהבה" - גרם לי להתמוגג.
עוד דמות גברית נהדרת היא נאש. הוא עבר את תהליך ההתפתחות הראוי ביותר לציון, יותר מכמעט כל הדמויות בעיני. הוא החל בתור גבר חלש הנוהג לשתות ולא מסוגל לשלוט בעצמו בכלל אל מול אש. לאחר מכן הוא תופס עמוד שדרה, אף עדיין חלש כשהוא לצד אש. אחר כך, לקראת סוף הספר, הוא חושף את טיבו האמיתי, בעמודים 350-351 כאשר הוא מדבר עם אש על אהבה ("אתה טוב באהבה, אני הרבה פחות טובה בזה. אני כמו יצור מכוסה קוצים. אני הודפת מעליי את כל אלה שאני אוהבת" - "לא אכפת לי אם תהדפי אותי מעלייך אם משמעות הדבר שאת אוהבת אותי, אחות קטנה"), וגורם לה לתובנות חדשות שנראה לי שהיו הדבר העיקרי שעזר לה להתאושש מהאבל. לאחר מכן הוא נפצע - ומתאושש, ואחר כך מתחיל לפתח מערכת יחסים מקסימה עם מילה... הדמות שלו הפתיעה אותי כל כך, לא ציפיתי שאוהב אותה. את אש ציפיתי לאהוב. את נאש, בהחלט לא. זו הייתה הפתעה נעימה, והוא היה מקסים.
עם כל המילים החמות הללו על הדמויות, יש לי ביקורת אחת עיקרית להעביר על הספר הזה, והיא על האופן שבו הוא משתלב בסדרה שממנה הוא חלק. אש לא מרגיש קשור למחוננת. רק בחלקים הקצרים והלא מפורטים של לק הוא מתקשר לספר שלפניו. הבנתי שיש ל - "אש" משמעות כלשהי לגבי "ביטרבלו" ולגבי התפתחויות העלילה בספר השלישי, אבל את זה אגלה רק אחרי שאקרא את "ביטרבלו", כך שזה לא רלוונטי כרגע בשבילי. בתור חלק מסדרה, אש הוא ספר המשך גרוע. אבל בתור ספר בפני עצמו, אש הוא נהדר. זה העצה שאתן לכל מי שיספר לי שהוא מתכוון לקרוא את הספר הזה - "קרא את הספר הזה כספר בפני עצמו, ולא כחלק מסדרה". כי כחלק מסדרה זה פשוט ספר מאכזב.
בתור ספר בפני עצמו, מדובר בספר מדהים. המסר שלו מדהים - האופן שבו הוא שופך אור על העובדה שזה לא משנה מהי כמות הכוח שאדם מחזיק בידיו כמו שזה משנה באיזה אופן הוא משתמש בו... הספר הזה מציג את היכולת לתמרן אנשים ככוח החזק ביותר, וזה נכון. זה מציאותי כל כך עד שקל לשכוח לרגעים שמדובר בספר פנטזיה. אומנם אין במציאות שלנו אנשים שיכולים לשלוט בתודעות, אבל זה בהחלט ספר שמטיל סימן שאלה בפני כל מי שאי פעם זלזל בחשיבותה של הכריזמה ושל יכולות יחסי אנוש.
הספר הזה גם מערער תפיסה שמאוד שולטת בספרי הפנטזיה המודרניים ובחברה שלנו בכלל - תפיסה של שחור-לבן, טוב-רע. "אש" מערער על כך בצורה ישירה בעמ' 361, שורות 9-16, "אש חשבה שיש לה שני אבות מנוגדים לחלוטין מכל בחינה. אף לאחר שהבינה שאביה הרע היה מסוגל גם למעשים של התחשבות, מעולם לא עלתה בדעתה האפשרות שאביה הטוב היה אולי מסוגל למעשים אכזריים וחסרי כבוד. היא הבינה פתאום איזו דרך חשיבה חסרת טעם זאת היתה, שכולה שחור ולבן. בעולם הזה אין אנשים פשוטים".
היו עוד דברים קטנים שאהבתי בספר הזה: מערכות היחסים בין הדמויות השונות ובין בעלי החיים, האנה שהייתה מקסימה מכל בחינה אפשרית, מילה המתוקה, ברוקר ורואן שהיו שניהם דמויות מרתקות בתור הורים ובכלל, הסיפור הפותח של לק (אני מרגישה שלא מספיק הבהרתי כמה אהבתי את הסיפור על אבא של לק ועל המסע מנקודת מבטו עד מותו בידי לק, זה היה גאוני בעיני, והסופרת ביצעה את זה באופן מבריק), הנגינה של אש (שבאופן תמוה למדי די נשכחה מהרגע שבו אש החלה לחקור אסירים עד לרגע שבו היא איבדה את שתי אצבעותיה), השומרות של אש, כל הגילויים המפתיעים על קשרי המשפחה הסבוכים שהיו אומנם קצת יותר מידי דרמטיים אבל במובן מסוים גם טובים (הגילוי על אבא של קשת, ומאוחר יותר גם הגילויים על הרומן בין רואן וברוקר שהוא זה שהוביל להיוולדו של בריגן). אוה, אני בטוח שוכחת דברים, אבל פשוט כל כך אהבתי את הספר הזה!
וואי, אני מרגישה שממש הגזמתי באורך של הביקורת הזאת. אפסיק לחפור עכשיו. הבנתי גם שאם רוצים להוסיף דבר מה אפשר פשוט לכתוב עוד ביקורת, אז אולי בהמשך פשוט אעשה עוד סיכום הרבה יותר קצר שבו אהיה הרבה פחות נסערת ויותר מחושבת. אתם חייבים להבין אותי, הרגע סיימתי את הספר הזה... אני דומעת כאן, ברצינות... אוקיי, בנימה זו אפסיק את הביקורת לפני שאתדרדר לרגשנות.
ספר טוב מאוד, מעולה ממש. אם אזהרת הספוילרים לא הבריחה אתכם... אני ממש ממליצה לכם לקרוא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
