ביקורת ספרותית על בעל זבוב - מהדורה חדשה מאת ויליאם גולדינג
ספר מעולה

---

אסור להכריח אנשים לקרוא ספרים.
זו המסקנה העיקרית אליה הגעתי בעקבות קריאת הספר הזה, והיא צצה בראש שלי רק היום. התזמון הוא משונה - את "בעל זבוב" קראתי בפעם הראשונה כבר ב-2013. לפני כמה חודשים קראתי אותו שוב במסגרת שיעורי ספרות, ובכל זאת, לא סביר שהמסקנה הזאת תצוץ רק עכשיו.
ומצד שני, כשאני חושבת על הנסיבות, זה נראה לי לפתע סביר לחלוטין.

כשקראתי את בעל זבוב לבד, נהניתי ממנו.
הסיבה שקראתי אותו הייתה כי אבא שלי המליץ לי עליו (אותה סיבה בגללה קראתי גם את "חוות החיות" ו - "1984"). הוא אמר לי שעכשיו הוציאו מהדורה חדשה ושבטח יהיה לי מעניין לקרוא את זה. אז קראתי.
הופתעתי, ונהניתי, והזדעזעתי. אני לא לגמרי בטוחה, בעצם, למה הספר הזה השאיר עליי רושם עמוק כל כך - הרי הרעיון שהאדם הלבן הורס כל דבר שהוא נוגע בו הוא לא כזה מהפכני, וכבר הוכיח את עצמו כמה פעמים במהלך ההיסטוריה האנושית. ובכל זאת - הספר הזה ריתק אותי, וטלטל אותי. ואהבתי אותו. נהניתי ממנו כמו שאני תמיד נהנית מקריאה, ובעיקר מקריאה של ספרים שמנסים לאתגר את הקורא בצורה כזאת.
כשקראתי את בעל זבוב עם הכיתה שלי, למדתי שהקונכית מסמלת דמוקרטיה. למדתי שהספר הזה אמור היה לדמות מצב של מלחמת עולם שלישית. למדתי שהאש היא מוטיב דו-משמעי שמסמל הרס מצד אחד וחום והצלה מצד שני. למדתי שפיגי הוא המוח וההיגיון בחבורה, ולכן הקונכית הולכת יחד איתו. למדתי שהבשר מסמל תאווה ויצר הרסני, למדתי שג'ייק וצידיו מסמלים דיקטטורה ועבודת אלילים. למדתי שהספר הוא פארודיה על "אי האלמוגים". למדתי גם שמזגנים זה אויב האנושות, שאנשים בכיתה שלי בהחלט אוהבים סיפורים לפני (או, ליתר דיוק, במהלך) השינה, ושאני יודעת להקריא טוב.
האם נהניתי?
לא.
אני לא יודעת להגיד למה. האם זה הניתוח-יתר? האם זה האווירה בכיתה? האם זה פשוט שעמם אותי, כי הייתי צריכה לקרוא שוב משהו שכבר קראתי?
אני גם לא יכולה להגיד שסבלתי. היו כמה אסימונים שנפלו לי. לא הייתי מבטלת את החוויה הזאת אם הייתי יכולה.
אבל לא נהניתי.

זה גורם לי לחשוב על ילדים שבחיים לא קראו ספר עד שדחפו להם אחד לידיים בשיעור ספרות. אם אני - ילדה שדי מכורה לקריאה, הייתי אומרת - לא נהניתי, איך הם הרגישו?
אפילו לא מדובר בעלילה של הספר, או בטיב הדמויות. זה לא משנה בכלל.
עצם העובדה שאתה מכריח מישהו לקרוא - כופה עליו את הקריאה... מה הטעם בזה? הרי זה משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה.
בדיוק בגלל זה לא נהניתי מעלובי החיים בפעם הראשונה שקראתי אותו, כשהספרנית דחפה לי אותו ליד. ובדיוק בגלל זה לא נהניתי מהספרים של ג'ון גרין או מ"היינו שקרנים", שקראתי רק כדי לצאת ידי חובה. ובדיוק בגלל זה ישבתי היום בחדר שלי וראיתי איך המיקוד בהיסטוריה הוכתם מדמעות התסכול שלי. (אני ברצינות שוקלת להעביר ביקורת קוטלת במיוחד על המיקודים של אנקורי.)
איך אני יכולה להאשים את האנשים בכיתה שלי על כך שהם לא קוראים? כשהפעם היחידה בה אתה נתקל בספר היא כשאתה לומד אותו לבגרות, איך לא תפתח אנטי? איך לא תברח לקצה השני של החדר?
אם אתה רוצה שמישהו יקרא, לעולם, אבל לעולם, אל תכריח אותו. תדבר איתו על הספר, תצטט בפניו קטעים, תמליץ לו לנסות - כל דבר - רק אל תכריח אותו. אין שום הנאה בכורח. הורים שדוחפים ספרים לידיים של הילדים שלהם, ספרניות שמתלוננות על ספרות נוער ודוחקות לקרוא קלאסיקות - כל מה שתשיגו מכך יהיה התוצאה ההפוכה.
כי העניין הוא לא הספר עצמו, או הלמידה עצמה, או הילדים עצמם. העניין הוא תחושת הכורח. הכפייה. ההידחקות לפינה. זה מידית הופך כל דבר לתפל, וריק מתוכן, ומעיק.
ועוד שגם מכריחים אותך וגם נותנים לך ציון שקובע במידה מסוימת את העתיד שלך?!

כמו שניתן להבין ממה שכתבתי למעלה, מחר יש לי מתכונת בהיסטוריה. במשך ארבעת הימים האחרונים, כל מה שעשיתי היה ללמוד למתכונת. לא התכוננתי לבגרות לאנגלית. לא ירדתי לברך את ההורים שלי שחזרו מחו"ל. אפילו לא פיניתי זמן לאכילה עד שקלטתי שקרקורי הבטן שלי הם מה שמוציא אותי מריכוז. הפכתי לזומבי של חומר לימוד, ולמען האמת, אני עדיין זומבי של חומר לימוד - ואצטרך להמשיך להיות עד בערך תחילת יולי.
וככל שאני שוקעת יותר בתקופת הבגרויות, כך אני מבינה עד כמה לכפות על אנשים לקרוא, או ללמוד - או, בעצם, לעשות כל דבר - מחטיא את המטרה.
ברור שהכוונות טובות. מערכת החינוך כולה בנויה מכוונות נורא טובות. הבעיה היא שהתוצאות הן בדרך כלל עגומות להחריד.
בעוד שאני כותבת את השורות הללו אני נזכרת במלאלה יוספזאי, הפקיסטנית שנמצאת בגילי וכבר קיבלה פרס נובל לשלום. הנערה הזאת נורתה בגלל שנאבקה על זכותה ללמוד. והנה אני, יושבת כאן במגדל השן שלי, מוצפת בזכויות אדם ובמותרויות אינסופיות, ומתלוננת. (מצד שני, זו כנראה הסיבה שאני לא הייתה האחת שקיבלה פרס נובל.)
ובכל זאת אתעקש על הנקודה שלי. כי ברגע שאתה מכריח בן אדם לעשות משהו - ברגע שאתה כופה על בן אדם דרך - הוא לא יהנה ממנה. לא משנה כמה השתדלת, לא משנה כמה זה בסופו של דבר לטובתו.
מלאלה רוצה ללמוד. היא רוצה לרכוש מקצוע, ויותר מכך, היא רוצה להשפיע על העולם.
ואני?... אני רציתי ללמוד. באמת רציתי. פעם אפילו אהבתי ללמוד. הייתי מציפה את אבא שלי בשאלות על היסטוריה, ונהנית להשתתף בדיונים על פוליטיקה בכיתה. וממש נהניתי מזה.
עד שמערכת החינוך נכנסה לעניין.
עד שנאלצתי לשבת שעות בכיתה ולהקשיב. עד שהתחלתי לקבל טפסים עם מספר שהיו אמורים לקבוע את הערך שלי. עד שהתחלתי להפנים שלתכונות שלי אין שום ערך במערכת הזאת.
ערכים כמו סקרנות, ודעתניות, ויצירתיות, ולמדנות - כן, כן, למדנות - להם אין שום ערך במערכת החינוך. הדבר היחיד שיש לו ערך הוא שינון ספר הלימוד, וצייתנות.
ולכן רוב מי שנמצא במערכת הזאת שונא אותה. כי בני אדם לא נועדו לשנן ולפלוט את המידע כמו תוכי. בני אדם לא נועדו לשבת על התחת במשך שעות ולבהות במורה. ערכם של בני אדם לא נמדד במספרים. ערכם של בני אדם לא נמדד בנכונות שלהם לציית לפקודות.
אז למרות כל הכוונות הטובות, כל הדיבורים היפים על חינוך לכל ילד, כל ההתפלספויות על הקניית ערכים לחיים - בסופו של דבר, מה שנוצר כאן הוא ילדים שנאלצים לבלוע כדורים כדי להצליח בכלל להיכנס למערכת הזאת. ילדים שגדלים באמונה שלמה שהם מטומטמים כי דרך הלמידה שלהם שונה. ילדים שהדימוי העצמי שלהם קורס לתוך עצמו בכל פעם שהם מקבלים טופס מבחן, כי על פי זה אנחנו נמדדים. על פי השטויות האלה - היכולת לזכור, היכולת להגיד את מה שאמרו לנו להגיד.

בעל זבוב הוא ספר טוב. מצוין, למען האמת. הוא עוסק בטבע האדם, ובנטיות האפלות ביותר שלו אשר באות לידי ביטוי כאשר אין מסגרת שמרסנת אותם. כן, גולדינג אומנם קצת הסתבך עם עצמו בתיאורים (ולא אתחיל אפילו לדבר על העובדה שהוא הרג דווקא את הדמויות הכי טובות שלו), אבל מדובר באופן כללי בספר שכתוב טוב, בעל זרימה עלילתית טובה, פואנטה חדה שמועברת בצורה מתוחכמת ומרתקת, וכעת גם אפילו תרגום חדש וקריא!
אז איפה הבעיה, אתם שואלים?
הבעיה היחידה היא, בסופו של דבר, העובדה שהוא נמצא בתוכנית הלימוד.

» ביקורות נוספות של קוראת בקפה
» ביקורות נוספות על בעל זבוב - מהדורה חדשה