ביקורת ספרותית על סיפורה של שפחה (תרגום חדש) מאת מרגרט אטווד
ספר מעולה

---

הגיע הזמן לפקוח עיניים: לא מדובר במציאות בדיונית. לא מדובר בדיסטופיה. זאת המציאות.
ואני לא מדברת רק על מדינות עולם שלישי אפלות ומפחידות. אני גם לא מתכוונת לדבר עליהן, כי גם מרגרט אטווד לא דיברה עליהן. היא דיברה על ארצות הברית, והיא עשתה את זה בכוונה.
קל לנו להסית את הנושא למקומות אחרים, רחוקים מאיתנו, ובכך לנתק את עצמנו מהנושא. קל לנו להעמיד פנים שלנו אין שום חלק בבעיה, שאנחנו טובים יותר. מתקדמים. נאורים. קל לנו להפוך את זה לבעיה של דת ספציפית, או של אידאולוגיה מסוימת. קל לנו להדביק לבעיה צבע עור מסוים, מבטא מסוים, תרבות מסוימת. להגיד שזה משהו של פעם, שהיום זה כבר לא קורה.
אבל זה שקר.
בכל מקום בעולם, בכל תקופה, תמיד יהיו אנשים שיש להם אינטרס לשלוט ברחם ובמיניות של נשים.
כמובן, אנחנו לא באותו המקום בו היינו לפני 100 שנה או לפני 50 שנה. וכמובן, יש מקומות בהם המצב גרוע יותר (תמיד יש). אבל בואו נשתדל שהתחושה שאיתה אנחנו מסיימים את הספר הזה היא לא "וואו, איזה מזל שאצלנו זה לא ככה!" אלא יותר בשאלה - "איך אני יכול/ה להפוך את המציאות שלי לכמה שפחות דומה למציאות שמתוארת בספר?".
ואת השאלה הזאת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בכל בוקר.

אבל בואו נעזוב רגע את המסקנה איתה אני יצאתי מהספר, ונדבר על ההווה.
אני באופן אישי קראתי את הספר כבר מלפני הרבה זמן - האמת, נראה לי שקראתי אותו קצת צעירה מידי. אימא שלי קנתה לי אותו כשהייתי בת 12. במהלך השנים חזרתי וקראתי אותו שוב ושוב, ולאחרונה, בעקבות הסדרה שיצאה, חזרתי אליו כדי לבצע את ההשוואה תוך כדי צפייה. כך שזה קצת מצחיק מבחינתי לכתוב את הביקורת הזאת כל כך הרבה שנים וקריאות אחרי.
אבל נראה לי שהביקורת הזאת בכל זאת יותר רלוונטית כיום.
הספר הזה ראה אור ב-1985, אבל לאחרונה המכירות שלו קפצו. סביר להניח שמאותה הסיבה שהמכירות של "1984" ו - "עולם חדש ומופלא" קפצו - בזכות מנהיג הנוכחי של העולם החופשי, שאומנם נבחר בצורה דמוקרטית, ובכל זאת מעורר הרבה מאוד בהלה.
אני חושבת שזה יהיה הוגן לטעון שגם בארץ שלנו, יש תחושה הולכת וגוברת של מועקה מהנבחרים, למרות שהם - כפי שהכינוי רומז - נבחרו על ידינו באופן עצמאי (אף אחד לא הכריח אותנו).
ובמצב הנוכחי, אני כן מאמינה שהספר הזה יכול וצריך לשמש לנו כקריאת אזהרה.
פעמים רבות, דווקא הליברליות של החברה היא זאת שעלולה לגרום לקולות שמרניים להשתלט על השיח, וכתוצאה מכך - לנסיגה חדה אחורה.
כמובן ששינוי והתקדמות לא קורים בלי נסיגות קטנות לאורך הדרך, אבל חשוב לראות שהנסיגה לא גורמת לנו ליפול לתהום.

המשמעויות הפוליטיות/חברתיות שעולות מהספר הן חשובות, וכמובן שכל אחד יפרש אותן בדרכו ולא בהכרח כפי שאני פירשתי. אבל בכל אופן, לא משנה איך תפרשו את זה, מדובר בספר מאוד פוליטי, ואי אפשר כל כך להתחמק מזה, אז אם זה לא הקטע שלכם - אולי כדאי להתרחק.
אם זה כן הקטע שלכם, אז מומלץ בחום. מדובר בספר שלא ייתן אפשרות להתעלם מהאופן בו תהליכים חברתיים משפיעים בצורה קריטית על החיים האישיים של הפרט, ואני מאמינה שזה טוב, כי הגיע הזמן שגם אנחנו, בחיים הפרטיים שלנו, נתחיל להבין בצורה עמוקה יותר שהשלטון הקיים משפיע על החיים שלנו בצורה בלתי הפיכה, ושהגיע הזמן שנגיב לזה עוד לפני שמשהו טראומתי קורה.
אבל גם מעבר למשמעויות החברתיות, הספר הזה כתוב היטב, העולם שמרגרט אטווד מציגה בפנינו מרגיש ריאליסטי, והדמויות טובות. הן היו יכולות להיות עמוקות אפילו יותר, אבל אני יכולה להבין את הבחירה של הסופרת להתמקד יותר בבניית העולם על פני בניית הדמויות. ובכל אופן, הן עדיין אמינות והבחירות שלהן הגיוניות, אז אני לא מתלוננת.
במיוחד שמחתי שהדמות הראשית מצליחה באמת ליצור הזדהות ולשדר אמינות, דבר שאני מרגישה שהרבה פעמים לא קורה בספרים דיסטופיים.
יש כמה קטעים באמת מצמררים בספר הזה שיפקחו לכם את העיניים, והם רובם נוצרים בזכות האופן בו מרגרט אטווד בנתה את הדינמיקה העדינה במערכות היחסים בין הדמויות, עליהן שלא אפרט מחשש לספוילרים.
העלילה בנויה היטב, ומצליחה להפתיע ולרגש, ולגבי הסוף - אני באופן אישי הרגשתי שהוא היה נכון, למרות שאני יודעת שזה שנוי במחלוקת.
בסך הכל הספר כתוב בצורה מקצועית ומעביר את המסר שלו בצורה חדה. מדובר בספר אמיץ בבחירות העלילתיות שלו ובאמירה שלו, וזה דבר שלפחות בעיני לא רואים כל יום.

ומעבר לזה, חשוב לזכור. "סיפורה של שפחה" מתאר את האימה בשלטון אשר חוטף, משעבד ומתעלל בנשים, אבל לא רק בהן. השלטון הזה כופה על כל האנשים שבחברה תפקידים מסוימים ומכריח את כל האנשים לציית למערכת חוקים מסוימת. החברה לא בנויה רק על אפליה מגדרית - למרות שאין ספק שמדובר באספקט מאוד חזק - אלא גם על אפליה על בסיס מעמד, משיכה מינית, נכויות, דת, מוצא אתני ועוד.
בכך הוא מעצים את המסר שחברה שמתבססת על שליטה בגופם ונפשם של אלו השייכים לה, לעולם לא תסתפק בשליטה רק על פי קריטריון אחד - רק על פי מגדר או רק על פי מעמד - אלא על פי מדרג שלם של קריטריונים שמהם כל אחד מאיתנו יצא מופסד בסוף, בדרך כזו או אחרת.
לכן מוסר ההשכל שאני באופן אישי ראיתי בספר, הוא שגם אם שוויון מלא ומוחלט הוא לא אפשרי, עלינו לחתור אליו כמה שרק אפשר, משום שכאשר אנחנו מפרידים ומקטלגים זה את זה על מנת לרומם את עצמנו לדרגה גבוהה יותר בשרשרת המזון, זה אף פעם לא באמת לטובתנו. זה תמיד יחזור אלינו כמו בומרנג, ויפגע בנו - או באנשים היקרים לנו - בדרכים לא צפויות.

בספר יש קטע בו שלפרד מדברת עם המפקד על המצב, והוא אומר לה, "חשבנו שאנחנו יכולים להפוך את העולם למקום טוב יותר". אחרי שהיא מביעה ספק אל מול הטענה הזאת, הוא מוסיף, "עולם טוב יותר אף פעם לא יהיה טוב יותר בעבור כולם".
אל תאמינו לשקר הזה. הרבה אנשים והרבה ארגונים מנסים למכור לכם אותו, מנסים לגרום לכם להאמין שהאינטרס שלהם הוא גם שלכם, אבל זה לא נכון.
"עולם טוב יותר אף פעם לא יהיה טוב יותר בעבור כולם"... אם זה לא יותר טוב בעבור כולם, אז זה לא מספיק טוב.

» ביקורות נוספות של קוראת בקפה
» ביקורות נוספות על סיפורה של שפחה (תרגום חדש)