ביקורת ספרותית על ולדימיר מאת ג'וליה מיי ג'ונאס
ספר טוב

---

הספר הזה הפיל לי את האסימון - לדעתי ישנו טרנד בעולם הספרות: טרנד הנבלית הנשית.
מצחיק לכתוב את זה, כי עצם המילה "נבל" בשפה העברית מרגישה כאילו היא אינה אמורה להיכתב בנקבה, ו-"נְבֵלָה" היא מילה שיש לה קונוטציה אחרת. זה קצת כמו שההטייה "גאונה" אינה תקינה מבחינת השפה העברית. אולי כי עד שלב מסוים באמת זה היה מקומנו בעולם - היינו נשים שתפקידן להיות נשים ולשמש עלה תאנה של הארכיטיפ "האישה", ומלבד זה להיות ריקות מתוכן, לא מיוחדות או חכמות, במקרה הטוב טהורות ובתוליות אבל אף פעם לא גאונות, ובטח שלא מבריקות מספיק כדי להיות האנטגוניסט.

מצד שני, זה לא לגמרי נכון. כי לא חסרים ארכיטיפים של נשים רעות.
הפמיניסטית המעצבנת, מאשימת השווא, גנבת הזרע, האם המתנכרת והמרוחקת או השתלטנית והחונקת (damned if you do, damned if you don't), הביץ' שדחתה אותך בתיכון, השרמוטה השכונתית, הורסת המשפחות שגרמה לבעלך לבגוד בך... כולן דמויות לעוסות שאנחנו כבר מכירים. נשים לא טהורות בעליל, מרושעות.
אבל אלו תמיד ארכיטיפים שטחיים מאוד, הרבה פעמים של נשים טיפשות ורדודות. לא של ארכי-נבל מתוחכם שטווה לאיטו את תוכניתו המורכבת.
נדמה שעד לא מזמן, כל מה שיכולת להיות כאישה בספרות זה מדונה או זונה - טהורה ולא מעניינת, או רעה ושטוחה.
אז אולי מה שחסר לי בעולם הספרות זה לא דמויות נשיות שהן רעות. אלא דמויות נשיות שהן מורכבות, גם כשזה מגיע לצדדים הפחות יפים של הנפש האנושית.
וזה בעצם גם מה שהספר הזה מעניק לנו. "ולדימיר" אינו מציג לנו דמות של אנטגוניסטית, אלא יותר של אנטי-גיבורה. אישה ניתנת להזדהות, עם נקודות רבות שמעוררות בקורא רחמים או חמלה כלפיה, אך כזו שעושה מעשה הזוי, חודרני ולא חוקי בעליל מתוך חוסר ביטחון עמוק ורצון לממש את הפנטזיה האולטימטיבית שלה.
ועדיין, לעיתים הקו בין אנטי-גיבורה לבין ארכי-נבלית הוא דק.

גיליאן פלין, המחברת של "נעדרת", "חפצים חדים" ו-"מקומות אפלים", צוטטה כשאמרה -
“I’ve grown quite weary of the spunky heroines, brave rape victims, soul-searching fashionistas that stock so many books. I particularly mourn the lack of female villains — good, potent female villains. Not ill-tempered women who scheme about landing good men and better shoes (as if we had nothing more interesting to war over), not chilly WASP mothers (emotionally distant isn’t necessarily evil), not soapy vixens (merely bitchy doesn’t qualify either). I’m talking violent, wicked women. Scary women. Don’t tell me you don’t know some. The point is, women have spent so many years girl-powering ourselves — to the point of almost parodic encouragement — we’ve left no room to acknowledge our dark side. Dark sides are important. They should be nurtured like nasty black orchids.”

אני נוטה להסכים עם העובדה שהצד האפל הנשי אינו נחקר כראוי בספרות עד כה, על שלל מורכבותיו.
באופן אירוני, גיליאן פלין עצמה הואשמה לא פעם ולא פעמיים ביצירת סטריאוטיפים אנטי-פמיניסטיים בספריה. הדמות של איימי ב-"נעדרת" היא כמו כל החלומות הגרועים ביותר של גבר ממוצע שקמו לתחייה. אם דיברנו קודם על ארכיטיפים - אז איימי היא-היא מאשימת השווא, גנבת הזרע, האישה הנקמנית. אבל איימי היא גם גאונה - גאונה במובן הטהור של המילה, ושהאקדמיה לעברית תקפוץ לי. היא חוזה את ההתנהגויות של האנשים סביבה, היא יודעת לתמרן בני אדם - גם כאלו שהיא מכירה אישית וגם כאלו שלא, והיא מתמחה בירידה דקדקנית לפרטים שמאפשרת לה לזייף את הפשע המושלם.
ובו זמנית - איימי היא גם, ברמה מסוימת, מעוררת הזדהות, או לפחות - יש נקודות בסיפור הרקע שלה שנשים רבות יוכלו לזהות את עצמן בהן. כי כל הגאונות הזאת כלואה בגוף של אישה שהופכת להיות עקרת בית בעיירה נידחת, אישה שנאלצה לוותר על השאיפות המקצועיות שלה, ושחווה התנכרות ובגידה על ידי הגבר בשבילו הקריבה כל כך הרבה. הסיפור המוכר על הקרבה שמצופה מנשים וכפיות הטובה שפעמים רבות מוטחת בהן, הוא אינו יוצא דופן. מה שיוצא דופן הוא דרך ההתמודדות אותה בוחרת איימי - הפללה ברצח. מה שבסיפור רגיל היה הופך להיות מרירות וכעס צפויים, שבחלוף הזמן אולי היו מתבטאים בגירושים או אלכוהוליזם, מקבלים אצלה מימדים של סרט הוליוודי.
זה קצת מזכיר לי רוצחים מסוימים שאני שומעת את סיפוריהם בפודקאסטים של פשע אמיתי. אותם רוצחים שהיו אנשי משפחה, גברים שרצו כרטיס יציאה מהחיים שלהם - אבל במקום ללכת בדרך השגרתית של גירושים או אפילו בדרך הפחות מוסרית של היעלמות והתנכרות לילדיהם, בחרו לרצוח את כל המשפחה שלהם. פתרון לא שגרתי לבעיה שגרתית. זה אולי חלק ממה שהופך את איימי לנבלית של ממש - ולא אנטי-גיבורה.

אבל בשנה האחרונה אני מרגישה שמתחזקת מגמה של חקירת עומק בספרות של נשים מורכבות, כאנטי-גיבורות על אמת, בהתאם לטיפול המסור שאנטי-גיבורים גברים קיבלו עד כה. לא שהמגמה לא הייתה קיימת לפני כן, אבל לאחרונה היא בולטת לי במיוחד. קראתי שלושה ספרים שגרמו לי לחוש שהאנטי-הירו הנשית מקבלת את אור הזרקורים המגיע לה - "ונסה האפלה שלי", "פליישמן בצרות" וכמובן הספר עליו אני כותבת כעת - "ולדימיר". כל אחד מהם עוסק בצורה אחרת בגיבורה נשית שהיא מורכבת, וכולם נכתבו בצורה בולטת מאוד על רקע עידן ה-"Me Too" ותרבות הביטול.
כל אחת מהדמויות הראשיות בספרים אלה מגלמת במהות שלה ארכיטיפ נשי שטחי במהותו - רייצ'ל ב-"פליישמן בצרות" היא אשת הקריירה האכזרית והאם המתנכרת; ב-"ולדימיר" הדמות הראשית חסרת השם היא ארכיטיפ של האישה המבוגרת טורפת הגברים הצעירים הפתטית; וב-"ונסה האפלה שלי", ונסה היא ההתגלמות המושלמת של הקורבן הלא-מושלם ש-"ביקשה את זה" (עוד מילה שלא קיימת בעברית - "קורבנית", המילה "קורבן" בהטייתה הנשית, אינה קיימת - על אף שזה דווקא תפקיד שהחברה אוהבת להקצות לנו).
ומה שיפה, זה שכל אחת מהדמויות הללו הן אנטי גיבורה שמתמודדת עם העולם עם ארגז כלים נשי במהותו, ומתמודדת עם קשיים וקונפליקטים נשיים במהותם. איבוד הזהות והטראומה האדירה שלעיתים מלווה ללידה ראשונה, ההשתלבות בעולם העסקי כאישה שצריכה להוכיח את עצמה פי אלף יותר מעמית גבר, התמודדות עם הזדקנות ואיבוד המיניות כאישה מבוגרת, הקושי לזהות את גבולות האחריות והסוכנות שלך כאישה צעירה שרק מגלה את המיניות שלה ומנוצלת על ידי גבר מבוגר, ומעל לכל - הזדהות וקרבה לגברים שפוגעים ופגעו בך ובנשים אחרות. רצון לשמור עליהם, קושי להוקיע אותם, ותשוקה בלתי נגמרת להיות כמוהם.
ב"ונסה האפלה שלי", ונסה, שבתור נערה נוצלה מינית על ידי דמות סמכות, אומרת ברגע של הארה - "אני רואה את עצמי עומדת בקדמת הכיתה, אומרת לסטודנטים שלי מה לקרוא ומה לכתוב. אולי זה היה העניין מלכתחילה - לא רציתי את הגברים האלה, פשוט רציתי להיות אחת מהם." בפסקה שמתארת את התפנית שגרמה לה להפוך לאשת הקריירה חסרת הרחמים שהיא היום, רייצ'ל חושבת ביחס לרופא שנתן לה טיפול משפיל בלידתה הראשונה וביחס לבוס המטריד מינית שלה, "מה בדיוק גרם לרומלינו לחשוב שהיא מסוג האנשים שיבליגו על מעשה כזה? האם אותו הדבר שגרם לה לא להכניס למאט קליין אגרוף בפרצוף כשהוא שלח אליה ידיים? היא רצתה להבין מה זה הדבר הזה ולעקור אותו מתוכה. היא לא קורבן. היא הכוח. היא זו שעושה טראומה".
וב-"ולדימיר", אשתו עלומת השם של ג'ון, הפרופסור שניצל את סמכותו כדי לשכב עם סטודנטיות באופן שאומנם לא היה בלתי חוקי, אבל כן היה בעל היבטים אפורים של ניצול סמכות וכוח - מתעלמת ממעשיו. במקום להתעמת איתו - ובינינו, גם עם עצמה, על כל השנים בהן ידעה שהדבר קורה ולא עשתה מאומה - היא מפנה את כל האנרגיה שלה להתאבססות על מרצה צעיר, שמערכת היחסים שלה איתו הם כמו מראה אפלה למערכות היחסים של ג'ון עם הסטודנטיות. וכדי לקבל את מושא תשוקתה בצורה המדויקת ביותר, היא מוציאה לפועל תוכנית סדיסטית וכפייתית, ובאופן המילולי ביותר של המונח, גם הורסת משפחה על הדרך.
ושלושת הדמויות האלה, לכל אורך הסיפור, הן עדיין נשים. הן עדיין מודעות עד כאב לנחיתות שלהן בעולם, לאופן בו גברים מנצלים אותן ופוגעים בהן. והן מודעות גם לקונטקסט החברתי הרחב יותר - הן מודעות לתהפוכות הפמיניסטיות שקורות בתרבות שלנו ולעובדה שגברים מתעללים סופגים יותר ויותר השלכות על המעשים שלהם. ועדיין, כנשים בעולם של גברים, הן חוזרות שוב ושוב להזדהות עם התוקפן, ולשאוף להיות דומות לגבר הכוחני שאמלל את חייהן.
אז בהתאם למגמה שאני רואה, אני מחכה בקוצר רוח לקרוא עוד ספרים כדוגמת "ולדימיר" - ספרים שמציגים דמויות נשיות מורכבות עם צדדים אפלים באמת, שמנסות לשרוד, להתפתח ולהגשים חלומות ותשוקות בעולם שלא נוצר עבורן.

» ביקורות נוספות של קוראת בקפה
» ביקורות נוספות על ולדימיר