ביקורת ספרותית על חלב ודבש מאת רופי קאור
ספר מעולה

---

"סקס דורש הסכמה של שניים
אם אחד מהם שוכב שם בלי לעשות כלום
כי הוא עדיין לא מוכן
או לא במצב רוח
או פשוט לא מעוניין
ובכל זאת השני שוכב
עם הגוף שלו זאת לא אהבה
זה אונס"

מה ההבדל בין השיר הזה לבין תגובה בפייסבוק?
השיר הזה היה יכול להיות חלק ממאמר. הוא היה יכול להיות טיעון של עורכת דין. הוא היה יכול תגובה של בת נוער עצבנית מול קרוב משפחה חסר רגישות.
ולמרות זאת, השיר הזה מוגדר כ...
שיר.

מה זה שירה?
זאת לא שאלה שאני יכולה לענות עליה. הדבר היחידי שאני יכולה להגיד בוודאות, הוא שרופי קאור לא מנסה לענות על השאלה הזאת בכלל. בעצם נראה שהיא עסוקה בבלבול של כל האנשים התוהים בה.

"בת לא אמורה
להתחנן לקשר
עם אבא שלה"

זה שיר? או שזה משפט מחץ בסדרת דרמה? או אולי משפט שייאמר בחדר הפסיכולוג על ידי אישה מתייפחת?
אני לא יודעת.

לעומת זאת, כמה עמודים לפני כן, קראתי את הטקסט הזה:
"ריתקת
את הרגליים שלי
לאדמה
בכף הרגל שלך
ודרשת
שאקום"
והיה לי ברור לחלוטין שמדובר בשיר.
היה לי כל כך ברור, שלא מצמצתי מול הטקסט. הוא התחבר לי טבעית לדליה רביקוביץ' שלמדתי בתיכון, או ליונה וולך שקראתי בבית, וגם לעדי קיסר, אחריה אני עוקבת בפייסבוק.
אבל מה בעצם ההבדל?

כשקראתי לבן זוג שלי קטעים מהספר, הוא אמר שזה מזכיר לו את עמוד הפייסבוק שמנקד אמרות של פוליטיקאים ומעלה אותן כשירים.
אבל השטויות שמירי רגב אומרת לא הזכירו לנו בכלל את זה:
"אני רוצה שידיך
יאחזו
לא את ידיי
ששפתיך
ינשקו
לא את שפתיי
אלא מקומות אחרים"

איך מאפיינים שירה?
האם מספיק
שארד
שורה כל
כמה משפטים
כדי שיהיה לי שיר?
הַאִם מַסְפִּיק לְנַקֵּד? כִּי "חָלָב וּדְבַשׁ" לֹא מְנֻקָּד, אֲבָל הוּא עֲדַיִן שִׁירָה.
אני צריכה להשתמש בדימויים? במטאפורות?
לספור הברות כמו בהייקו?
לא להשתמש בסימני ניקוד זה טוב?
אני כבר יודעת שחרוזים זה לא באופנה, אבל מה לגבי לתת כותרת לשירים? גם זה כבר לא טוב?
ומה הקטע בחלקים בספר שפתאום היא עוברת לפרוזה? כלומר, זה לא באמת פרוזה. אבל היא פשוט מפסיקה לרדת שורות וכותבת ברצף את כל השיר, עם סימני ניקוד (שחסרים בשירים הרגילים שלה). יש כמה קטעים כאלו בספר, שפתאום היא מפסיקה לרווח, וזה נראה כמו פרוזה. אז למה זה שירה?

כנראה שאין תשובות לשאלות הללו, אבל גם לא נראה לי שזה מעניין את רופי. הספר הזה לא עוסק בשירה.
הספר הזה עוסק בפוליטיקה ובפמיניזם. יש בו שירים מאוד ארוטיים, וכמה גם מאוד בוטים. חלק מהם עדינים כל כך שאפשר להקריא אותם לילדים לפני השינה. הרבה מהם על החלמה נפשית, על התבגרות, על פרידה ועל חוויות טראומתיות. בתכלס, זה ספר נורא אישי. הרגיש כמו לקרוא את היומן שלה. כמו לקרוא משהו שאני לא אמורה לקרוא.
זה דורש אומץ לפרסם דבר כזה.
חוץ מזה, הספר מאוד אסתטי. יש איורים עדינים לכל אורכו. זה תמיד מרגיש כאילו היא יורדת שורה במקום הנכון והנוח לעין. וגם העובדה שהיא כותבת את שם השיר בסופו ממש מחמיאה לטקסט. (זה כמובן רק במקרה הטוב בו לשיר יש שם.)

הספר גם תורגם טוב.
זה לא קל לתרגם שירה. קשה להעביר אותה נכון. אבל נראה לי שהמתרגם עשה עבודה טובה.
השיר היחידי שנתקעתי עליו היה:
"אתה מניע את היד שלי
בין רגלי
ולוחש
תעשי שהאצבעות היפות הקטנטנות האלו ירקדו בשבילי"
ואמרתי לבנזוג, "מי לעזאזל ישתמש במונח 'אצבעות יפות קטנטנות' בעברית?" ואז הוא אמר לי שזה בדיוק העניין. המתרגם לא מתכחש לעובדה שהקוראים הישראלים רגילים לשמוע משפטים דומים באנגלית, וידעו לתרגם את המשפט לעצמם בראש. ועם כמה שרציתי להטיף נגד היבריש, קלטתי שהוא צודק.
השיר עדיין פחות יפה בעיני בגלל העניין הזה. הוא היה יכול להיות יותר טוב. אבל אני מבינה את השיקולים.

מדובר בספר שירה יפה. גם בחלקים הכי חדים וקשים שלו, הוא פשוט אסתטי בטירוף. ובמובן מסויים זה אפילו קצת מעציב אותי שכך אני מעריכה שירה - על פי כמה היא אסתטית בעיני. אבל כנראה שזה הדבר הכי טבעי אצל בני אדם - להעריך דברים יפים.

בסופו של דבר, אני חושבת ששווה להתעלם מכך שחלק מהשירים היו יכולים להיות ציוצים בטוויטר, ובכל זאת לתת לספר הזה הזדמנות - לבוא בראש פתוח ובעיקר באוזניים קשובות, כי יש לבחורה הזאת מה להגיד.
אם אתם אוהבים שירה ומוכנים להתנסות גם בקריאה עכשווית ומאוד פוסט מודרנית, אז הספר מומלץ.
ואם אתם מהחבר'ה שלא אוהבים שירה - מבינה אתכם. השיט הזה מבלבל.

» ביקורות נוספות של קוראת בקפה
» ביקורות נוספות על חלב ודבש