הספר הזה הפיל לי את האסימון - לדעתי ישנו טרנד בעולם הספרות: טרנד הנבלית הנשית.
מצחיק לכתוב את זה, כי עצם המילה "נבל" בשפה העברית מרגישה כאילו היא אינה אמורה להיכתב בנקבה, ו-"נְבֵלָה" היא מילה שיש לה קונוטציה אחרת. זה קצת כמו שההטייה "גאונה" אינה תקינה מבחינת השפה העברית. אולי כי עד שלב מסוים באמת זה היה מקומנו בעולם - היינו נשים שתפקידן להיות נשים ולשמש עלה תאנה של הארכיטיפ "האישה", ומלבד זה להיות ריקות מתוכן, לא מיוחדות או חכמות, במקרה הטוב טהורות ובתוליות אבל אף פעם לא גאונות, ובטח שלא מבריקות מספיק כדי להיות האנטגוניסט.

מצד שני, זה לא לגמרי נכון. כי לא חסרים ארכיטיפים של נשים רעות.
הפמיניסטית המעצבנת, מאשימת השווא, גנבת הזרע, האם המתנכרת והמרוחקת או השתלטנית והחונקת (damned if you do, damned if you don't), הביץ' שדחתה אותך בתיכון, השרמוטה השכונתית, הורסת המשפחות שגרמה לבעלך לבגוד בך... כולן דמויות לעוסות שאנחנו כבר מכירים. נשים לא טהורות בעליל, מרושעות.
אבל אלו תמיד ארכיטיפים שטחיים מאוד, הרבה פעמים של נשים טיפשות ורדודות. לא של ארכי-נבל מתוחכם שטווה לאיטו את תוכניתו המורכבת.
נדמה שעד לא מזמן, כל מה שיכולת להיות כאישה בספרות זה מדונה או זונה - טהורה ולא מעניינת, או רעה ושטוחה.
אז אולי מה שחסר לי בעולם הספרות זה לא דמויות נשיות שהן רעות. אלא דמויות נשיות שהן מורכבות, גם כשזה מגיע לצדדים הפחות יפים של הנפש האנושית.
וזה בעצם גם מה שהספר הזה מעניק לנו. "ולדימיר" אינו מציג לנו דמות של אנטגוניסטית, אלא יותר של אנטי-גיבורה. אישה ניתנת להזדהות, עם נקודות רבות שמעוררות בקורא רחמים או חמלה כלפיה, אך כזו שעושה מעשה הזוי, חודרני ולא חוקי בעליל מתוך חוסר ביטחון עמוק ורצון לממש את הפנטזיה האולטימטיבית שלה.
ועדיין, לעיתים הקו בין אנטי-גיבורה לבין ארכי-נבלית הוא דק.

גיליאן פלין, המחברת של "נעדרת", "חפצים חדים" ו-"מקומות אפלים", צוטטה כשאמרה -
“I’ve grown quite weary of the spunky heroines, brave rape victims, soul-searching fashionistas that stock so many books. I particularly mourn the lack of female villains — good, potent female villains. Not ill-tempered women who scheme about landing good men and better shoes (as if we had nothing more interesting to war over), not chilly WASP mothers (emotionally distant isn’t necessarily evil), not soapy vixens (merely bitchy doesn’t qualify either). I’m talking violent, wicked women. Scary women. Don’t tell me you don’t know some. The point is, women have spent so many years girl-powering ourselves — to the point of almost parodic encouragement — we’ve left no room to acknowledge our dark side. Dark sides are important. They should be nurtured like nasty black orchids.”

אני נוטה להסכים עם העובדה שהצד האפל הנשי אינו נחקר כראוי בספרות עד כה, על שלל מורכבותיו.
באופן אירוני, גיליאן פלין עצמה הואשמה לא פעם ולא פעמיים ביצירת סטריאוטיפים אנטי-פמיניסטיים בספריה. הדמות של איימי ב-"נעדרת" היא כמו כל החלומות הגרועים ביותר של גבר ממוצע שקמו לתחייה. אם דיברנו קודם על ארכיטיפים - אז איימי היא-היא מאשימת השווא, גנבת הזרע, האישה הנקמנית. אבל איימי היא גם גאונה - גאונה במובן הטהור של המילה, ושהאקדמיה לעברית תקפוץ לי. היא חוזה את ההתנהגויות של האנשים סביבה, היא יודעת לתמרן בני אדם - גם כאלו שהיא מכירה אישית וגם כאלו שלא, והיא מתמחה בירידה דקדקנית לפרטים שמאפשרת לה לזייף את הפשע המושלם.
ובו זמנית - איימי היא גם, ברמה מסוימת, מעוררת הזדהות, או לפחות - יש נקודות בסיפור הרקע שלה שנשים רבות יוכלו לזהות את עצמן בהן. כי כל הגאונות הזאת כלואה בגוף של אישה שהופכת להיות עקרת בית בעיירה נידחת, אישה שנאלצה לוותר על השאיפות המקצועיות שלה, ושחווה התנכרות ובגידה על ידי הגבר בשבילו הקריבה כל כך הרבה. הסיפור המוכר על הקרבה שמצופה מנשים וכפיות הטובה שפעמים רבות מוטחת בהן, הוא אינו יוצא דופן. מה שיוצא דופן הוא דרך ההתמודדות אותה בוחרת איימי - הפללה ברצח. מה שבסיפור רגיל היה הופך להיות מרירות וכעס צפויים, שבחלוף הזמן אולי היו מתבטאים בגירושים או אלכוהוליזם, מקבלים אצלה מימדים של סרט הוליוודי.
זה קצת מזכיר לי רוצחים מסוימים שאני שומעת את סיפוריהם בפודקאסטים של פשע אמיתי. אותם רוצחים שהיו אנשי משפחה, גברים שרצו כרטיס יציאה מהחיים שלהם - אבל במקום ללכת בדרך השגרתית של גירושים או אפילו בדרך הפחות מוסרית של היעלמות והתנכרות לילדיהם, בחרו לרצוח את כל המשפחה שלהם. פתרון לא שגרתי לבעיה שגרתית. זה אולי חלק ממה שהופך את איימי לנבלית של ממש - ולא אנטי-גיבורה.

אבל בשנה האחרונה אני מרגישה שמתחזקת מגמה של חקירת עומק בספרות של נשים מורכבות, כאנטי-גיבורות על אמת, בהתאם לטיפול המסור שאנטי-גיבורים גברים קיבלו עד כה. לא שהמגמה לא הייתה קיימת לפני כן, אבל לאחרונה היא בולטת לי במיוחד. קראתי שלושה ספרים שגרמו לי לחוש שהאנטי-הירו הנשית מקבלת את אור הזרקורים המגיע לה - "ונסה האפלה שלי", "פליישמן בצרות" וכמובן הספר עליו אני כותבת כעת - "ולדימיר". כל אחד מהם עוסק בצורה אחרת בגיבורה נשית שהיא מורכבת, וכולם נכתבו בצורה בולטת מאוד על רקע עידן ה-"Me Too" ותרבות הביטול.
כל אחת מהדמויות הראשיות בספרים אלה מגלמת במהות שלה ארכיטיפ נשי שטחי במהותו - רייצ'ל ב-"פליישמן בצרות" היא אשת הקריירה האכזרית והאם המתנכרת; ב-"ולדימיר" הדמות הראשית חסרת השם היא ארכיטיפ של האישה המבוגרת טורפת הגברים הצעירים הפתטית; וב-"ונסה האפלה שלי", ונסה היא ההתגלמות המושלמת של הקורבן הלא-מושלם ש-"ביקשה את זה" (עוד מילה שלא קיימת בעברית - "קורבנית", המילה "קורבן" בהטייתה הנשית, אינה קיימת - על אף שזה דווקא תפקיד שהחברה אוהבת להקצות לנו).
ומה שיפה, זה שכל אחת מהדמויות הללו הן אנטי גיבורה שמתמודדת עם העולם עם ארגז כלים נשי במהותו, ומתמודדת עם קשיים וקונפליקטים נשיים במהותם. איבוד הזהות והטראומה האדירה שלעיתים מלווה ללידה ראשונה, ההשתלבות בעולם העסקי כאישה שצריכה להוכיח את עצמה פי אלף יותר מעמית גבר, התמודדות עם הזדקנות ואיבוד המיניות כאישה מבוגרת, הקושי לזהות את גבולות האחריות והסוכנות שלך כאישה צעירה שרק מגלה את המיניות שלה ומנוצלת על ידי גבר מבוגר, ומעל לכל - הזדהות וקרבה לגברים שפוגעים ופגעו בך ובנשים אחרות. רצון לשמור עליהם, קושי להוקיע אותם, ותשוקה בלתי נגמרת להיות כמוהם.
ב"ונסה האפלה שלי", ונסה, שבתור נערה נוצלה מינית על ידי דמות סמכות, אומרת ברגע של הארה - "אני רואה את עצמי עומדת בקדמת הכיתה, אומרת לסטודנטים שלי מה לקרוא ומה לכתוב. אולי זה היה העניין מלכתחילה - לא רציתי את הגברים האלה, פשוט רציתי להיות אחת מהם." בפסקה שמתארת את התפנית שגרמה לה להפוך לאשת הקריירה חסרת הרחמים שהיא היום, רייצ'ל חושבת ביחס לרופא שנתן לה טיפול משפיל בלידתה הראשונה וביחס לבוס המטריד מינית שלה, "מה בדיוק גרם לרומלינו לחשוב שהיא מסוג האנשים שיבליגו על מעשה כזה? האם אותו הדבר שגרם לה לא להכניס למאט קליין אגרוף בפרצוף כשהוא שלח אליה ידיים? היא רצתה להבין מה זה הדבר הזה ולעקור אותו מתוכה. היא לא קורבן. היא הכוח. היא זו שעושה טראומה".
וב-"ולדימיר", אשתו עלומת השם של ג'ון, הפרופסור שניצל את סמכותו כדי לשכב עם סטודנטיות באופן שאומנם לא היה בלתי חוקי, אבל כן היה בעל היבטים אפורים של ניצול סמכות וכוח - מתעלמת ממעשיו. במקום להתעמת איתו - ובינינו, גם עם עצמה, על כל השנים בהן ידעה שהדבר קורה ולא עשתה מאומה - היא מפנה את כל האנרגיה שלה להתאבססות על מרצה צעיר, שמערכת היחסים שלה איתו הם כמו מראה אפלה למערכות היחסים של ג'ון עם הסטודנטיות. וכדי לקבל את מושא תשוקתה בצורה המדויקת ביותר, היא מוציאה לפועל תוכנית סדיסטית וכפייתית, ובאופן המילולי ביותר של המונח, גם הורסת משפחה על הדרך.
ושלושת הדמויות האלה, לכל אורך הסיפור, הן עדיין נשים. הן עדיין מודעות עד כאב לנחיתות שלהן בעולם, לאופן בו גברים מנצלים אותן ופוגעים בהן. והן מודעות גם לקונטקסט החברתי הרחב יותר - הן מודעות לתהפוכות הפמיניסטיות שקורות בתרבות שלנו ולעובדה שגברים מתעללים סופגים יותר ויותר השלכות על המעשים שלהם. ועדיין, כנשים בעולם של גברים, הן חוזרות שוב ושוב להזדהות עם התוקפן, ולשאוף להיות דומות לגבר הכוחני שאמלל את חייהן.
אז בהתאם למגמה שאני רואה, אני מחכה בקוצר רוח לקרוא עוד ספרים כדוגמת "ולדימיר" - ספרים שמציגים דמויות נשיות מורכבות עם צדדים אפלים באמת, שמנסות לשרוד, להתפתח ולהגשים חלומות ותשוקות בעולם שלא נוצר עבורן.

בשתי מילים: פורנו טרגדיות.
וביותר מילים - כי בכל זאת אנחנו בביקורת באתר סימניה והמעמד מחייב:

קרה יותר מפעם אחת שקראתי ספר ותוך כדי קריאה שאלתי את עצמי מדוע הסופר בוחר לעולל דברים מסוימים לדמויות שלו. לא תמיד הסופרים שאני קוראת ואני רואים עין בעין. במיוחד כשמדובר במוות או אירוע טראגי לדמות שהתחברתי אליה. אבל בסדר, זה לא "מיזרי" פה, לא ארדוף אחרי אף אחד עם פטיש. בסוף אני מקבלת ומשלימה גם אם לא אוהבת כל מהלך. וזה לא שכל סבל של דמות הוא בהכרח מיותר לעלילה, זה לא שכל מהמורה או טרגדיה בהכרח פוגעת באמינות הסיפור. סדרת "שיר של אש ושל קרח" היא דוגמת מופת לאיך מוות לא צפוי או גם סתם סבל ועינויים יכולים לקדם את העלילה ולתרום לאמינות הסיפור.
"חיים קטנים" הוא מקרה אחר. החוויה היא כמו קבלת עוד ועוד אגרופים לפנים, בלי שום סיבה מוצדקת. וכשאתה נותן לקוראים שלך אגרופים, כדאי מאוד שהם יהיו מוצדקים עלילתית.
כשראיתי את שלל הטיק טוקים (חיים קטנים סווג כמעין "ספר טיק טוק", תופעה נפרדת שאפשר לכתוב עליה אלפי מילים בפני עצמה) בהם אנשים מטיחים את הספר בכרית ובוכים דמעות אמיתיות מול המצלמה, נדהמתי. אני עצמי לא חפה מבכי על ספרים, למרות שאודה שלאחרונה המילים הכתובות העיקריות שאני מגיעה לדמעות בגללן, מופיעות בעיתונים ובחדשות. ובכל זאת, משהו ברמת הבכי היה נראה לי לא מווסת. מה יכול לעורר תגובה כזאת?
וכשקראתי, התדהמה גדלה. כי עם כל גילוי על פרט נוסף של כאב, כך נאטמתי רגשית יותר. כמו בניסיון להדוף את הכאב שכבר הבנתי שהוא חלק מהמטרה המכוונת של הספר, הורדתי את רמת האמפתיה לדמויות כדי לא להרגיש את כל מה שינגיהארה רצתה שאני ארגיש. לא אשקר - היו קטעים קטנים בהם הזלתי דמעה (מול ה-"אתה נולדת לזה" שחוזר על עצמנו שוב ושוב; מול "מי אני?" -"אתה ג'וד סנט פרנסיס" וכו' וכו'). אבל להתייפח?

אולי זו אני שלוקה בחוסר אמפתיה. אבל אני נשבעת שלא מדובר בחוסר גורף. הקושי שלי לחוש אמפתיה צץ במיוחד בסיטואציות בהן אני מרגישה שמנסים להוציא ממני דמעה באופן לא אותנטי, מניפוליטיבי, דוגמת תוכניות ריאליטי בישול בהן לכל אחד יש סיפור רקע סוחט דמעות שבא כמנת צד לפסטה. ואומנם "חיים קטנים" לא מגיע לרמת המניפולטיביות הרגשית של ריאליטי. בסך הכל מדובר בספר שכתוב טוב ומשכנע, על אף שלוקה לעיתים בתיאורי יתר ונישתיות (נטיות שיש גם לי, אז קשה לי להתלונן עליהן).
ובכל זאת כל זמן הקריאה משהו הציק לי. כמו תחושה כזאת שאני קוראת משהו לא עד הסוף אמיתי. ואיכשהו העובדה שהספר כתוב בצורה רהוטה וגבוהה בסך הכל, הדגישה לי עוד יותר את חוסר האותנטיות. מעין אפקט האל-ביתי בהתבטאותו הכתובה, ה-uncanny valley של סיפורת.
תוך כדי קריאה כל הזמן הציקה לי השאלה - מה בעצם ינגיהארה יודעת על טראומה בילדות? מה היא יודעת על הפרעה פוסט-טראומה מורכבת, מה היא יודעת על פגיעה עצמית? מה היא יודעת על להיות גבר גיי ו/או ביסקסואל בניו יורק? מה היא יודעת על מערכות יחסים אלימות? מה היא יודעת על יתמות, על התנהלות מערכת הרווחה בארה"ב במקרים כגון אלו של ג'וד, על פסיכולוגים, על התעללות מינית?
וזה לא שאני המומחית הגדולה והבלעדית בכל אחד מהתחומים האלה (בחלקם אני מבינה יותר מאחרים), ואני לא רוצה להניח יותר מידי דברים על זהותה וניסיון חייה של ינגיהארה כי אני באמת לא יודעת עליה מספיק והיא גם לא הנושא. אך במסגרת קריאת הספר, כל הזמן הציקה לי התחושה שמה שאני קוראת לא נכתב מניסיון חיים, ולכן עובר מעין גלורפיקציה, אפילו רומנטיזציה. וזה לא כי הטרגדיות עצמן מתוארות כדבר יפה ומושך - ממש לא - אלא כי הסבל עצמו, כפי שינגיהארה מתארת אותו, נראה כדבר עילאי, שהופך אדם למעניין יותר, ככזה שהופך אותו לאדם ששווה לכתוב עליו.

חשוב לי להדגיש: זה לא שהסבל הזה לא ריאליסטי. הכרתי בחיי, במסגרות אישיות ומקצועיות כאחד, אנשים שסבל היה מנת חלקם בכל צעד בחיים. לצערי במרחב המזרח-תיכוני שאנחנו גרים בו הדבר בולט במיוחד, על אף שעד אוקטובר האחרון נדמה היה שהצלחנו להדחיק טוב-טוב את העובדה הזאת.
הכרתי אנשים שחוו מכה אחר מכה, שהחיים הביסו אותם, שכל בן אדם וגוף ממסדי שהם הכירו בחייהם אכזבו אותם והכאיבו להם. הכרתי אנשים שחוו טראומות רבות, שחייהם נראים מהצד כמו תאונת שרשרת. כואב לראות ובו זמנית אי אפשר להסיר את המבט.
בהכללה, האנשים הללו הם לא כמו ג'וד. הם לא קדושים מעונים, לא מושלמים באותה מידה בה הם פגומים. הם בני אדם, בני אדם שנכוו קשות מהחיים. ההסתכלות עליהם כסנסציה מסקרנת ומעניינת היא מעליבה. וזה לא שאני טוענת שאדם עם טראומות מרובות לא יכול להיות כמו ג'וד, ומבטלת את החוויה האפשרית הזאת. זו חוויה אפשרית, כן. אבל בתוך הקונטקסט של הסיפור, זה לא תמים. זה בא לשרת מטרה - המטרה שהקוראים ישקעו בספר, ויתפסו אותו כאמת אובייקטיבית.
"מה שכואב הוא אמיתי", הוא הטיה מוכרת של המוח האנושי. אם משהו הוא כואב - סימן שהוא נכון, אותנטי, מדויק. "אם נעלבת מזה סימן שזה נכון", אומרים למי שנפגע מהערה לא במקום - כשלמעשה, לא, זה לא בהכרח סימן שזה נכון. לעיתים זה סימן לאמת הפשוטה שאמרו לי משהו פוגע, ועל כן נפגעתי. בהשאלה - העובדה שחייו של ג'וד הם כואבים, לא הופכת את הכתיבה של דמותו לאותנטית.

וכל זה נעשה עוד יותר גרוע, ועוד פחות תמים, כשקולטים את הרמזים הקטנים שינגיהארה שותלת על חוסר הסכמתה עם האפקטיביות של טיפול רגשי. על ההתעלמות שלה מהטיפולים המצילי חיים בהפרעת פוסט-טראומה מורכבת והטיפולים קצרי וארוכי הטווח ומשני החיים בהפרעת דחק פוסט-טראומתית שקיימים היום. על ההתעקשות שלה להציג טיפול דינמי כאופציה יחידה, וכאופציה מיותרת. ברור שהטיפול באדם שעבר כל כך הרבה בחיים הוא מורכב יותר ודורש התאמה אישית. זה לא אומר שהוא לא קיים. ותרופות להקלה על כאבי הנפש? מה איתן? זה כאילו הספר נכתב בתוך ואקום בו טיפולים נפשיים אפקטיביים לא קיימים.
אני חייבת לתת קרדיט לינגיהארה שלפחות בתחום הכאב הפיזי, היא מתארת דברים בצורה ריאליסטית מאוד. אנשים רבים שכותבים על טראומה נפשית מתמשכת והתעללות בילדות שוכחים לציין את ההשלכות הפיזיות של אותה התעללות, שלרוב מלוות אדם לאורך כל חייו. ואולי זאת היפר הריאליסטיות של הכאב הפיזי המתואר, והטיפולים המתמשכים בו, שכמו גוזלת זמן מסך מהאפשרות המקבילה והחשובה לא פחות לטיפול בכאב הרגשי.

במילים אחרות, חברים, אל תקשיבו לינגיהארה.
כאב הוא לא חלק נשגב מהחיים שהופך אתכם לאנשים מעניינים יותר לקריאה.
כאב הוא תסמין, ויש לתת לו מענה בכל דרך שמתאפשרת. לעיתים המסע במציאת המענה המתאים הוא ארוך ומייגע, אך זה לא הופך אותו למיותר.
ונכון - שום טיפול לא יביא להחלמה מוחלטת ממה שעברתם בחיים. אין תרופת פלא, ואם מישהו מציע לכם תרופה כזו, תיזהרו - כנראה מדובר בכת.
ועדיין. גם אם אין החלמה מוחלטת - יש אפשרויות להטבה במצב. יש אפשרויות לשיפור.
אל תהיו כמו ג'וד סנט פרנסיס.
לכו לטיפול.

הגיע הזמן לפקוח עיניים: לא מדובר במציאות בדיונית. לא מדובר בדיסטופיה. זאת המציאות.
ואני לא מדברת רק על מדינות עולם שלישי אפלות ומפחידות. אני גם לא מתכוונת לדבר עליהן, כי גם מרגרט אטווד לא דיברה עליהן. היא דיברה על ארצות הברית, והיא עשתה את זה בכוונה.
קל לנו להסית את הנושא למקומות אחרים, רחוקים מאיתנו, ובכך לנתק את עצמנו מהנושא. קל לנו להעמיד פנים שלנו אין שום חלק בבעיה, שאנחנו טובים יותר. מתקדמים. נאורים. קל לנו להפוך את זה לבעיה של דת ספציפית, או של אידאולוגיה מסוימת. קל לנו להדביק לבעיה צבע עור מסוים, מבטא מסוים, תרבות מסוימת. להגיד שזה משהו של פעם, שהיום זה כבר לא קורה.
אבל זה שקר.
בכל מקום בעולם, בכל תקופה, תמיד יהיו אנשים שיש להם אינטרס לשלוט ברחם ובמיניות של נשים.
כמובן, אנחנו לא באותו המקום בו היינו לפני 100 שנה או לפני 50 שנה. וכמובן, יש מקומות בהם המצב גרוע יותר (תמיד יש). אבל בואו נשתדל שהתחושה שאיתה אנחנו מסיימים את הספר הזה היא לא "וואו, איזה מזל שאצלנו זה לא ככה!" אלא יותר בשאלה - "איך אני יכול/ה להפוך את המציאות שלי לכמה שפחות דומה למציאות שמתוארת בספר?".
ואת השאלה הזאת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בכל בוקר.

אבל בואו נעזוב רגע את המסקנה איתה אני יצאתי מהספר, ונדבר על ההווה.
אני באופן אישי קראתי את הספר כבר מלפני הרבה זמן - האמת, נראה לי שקראתי אותו קצת צעירה מידי. אימא שלי קנתה לי אותו כשהייתי בת 12. במהלך השנים חזרתי וקראתי אותו שוב ושוב, ולאחרונה, בעקבות הסדרה שיצאה, חזרתי אליו כדי לבצע את ההשוואה תוך כדי צפייה. כך שזה קצת מצחיק מבחינתי לכתוב את הביקורת הזאת כל כך הרבה שנים וקריאות אחרי.
אבל נראה לי שהביקורת הזאת בכל זאת יותר רלוונטית כיום.
הספר הזה ראה אור ב-1985, אבל לאחרונה המכירות שלו קפצו. סביר להניח שמאותה הסיבה שהמכירות של "1984" ו - "עולם חדש ומופלא" קפצו - בזכות מנהיג הנוכחי של העולם החופשי, שאומנם נבחר בצורה דמוקרטית, ובכל זאת מעורר הרבה מאוד בהלה.
אני חושבת שזה יהיה הוגן לטעון שגם בארץ שלנו, יש תחושה הולכת וגוברת של מועקה מהנבחרים, למרות שהם - כפי שהכינוי רומז - נבחרו על ידינו באופן עצמאי (אף אחד לא הכריח אותנו).
ובמצב הנוכחי, אני כן מאמינה שהספר הזה יכול וצריך לשמש לנו כקריאת אזהרה.
פעמים רבות, דווקא הליברליות של החברה היא זאת שעלולה לגרום לקולות שמרניים להשתלט על השיח, וכתוצאה מכך - לנסיגה חדה אחורה.
כמובן ששינוי והתקדמות לא קורים בלי נסיגות קטנות לאורך הדרך, אבל חשוב לראות שהנסיגה לא גורמת לנו ליפול לתהום.

המשמעויות הפוליטיות/חברתיות שעולות מהספר הן חשובות, וכמובן שכל אחד יפרש אותן בדרכו ולא בהכרח כפי שאני פירשתי. אבל בכל אופן, לא משנה איך תפרשו את זה, מדובר בספר מאוד פוליטי, ואי אפשר כל כך להתחמק מזה, אז אם זה לא הקטע שלכם - אולי כדאי להתרחק.
אם זה כן הקטע שלכם, אז מומלץ בחום. מדובר בספר שלא ייתן אפשרות להתעלם מהאופן בו תהליכים חברתיים משפיעים בצורה קריטית על החיים האישיים של הפרט, ואני מאמינה שזה טוב, כי הגיע הזמן שגם אנחנו, בחיים הפרטיים שלנו, נתחיל להבין בצורה עמוקה יותר שהשלטון הקיים משפיע על החיים שלנו בצורה בלתי הפיכה, ושהגיע הזמן שנגיב לזה עוד לפני שמשהו טראומתי קורה.
אבל גם מעבר למשמעויות החברתיות, הספר הזה כתוב היטב, העולם שמרגרט אטווד מציגה בפנינו מרגיש ריאליסטי, והדמויות טובות. הן היו יכולות להיות עמוקות אפילו יותר, אבל אני יכולה להבין את הבחירה של הסופרת להתמקד יותר בבניית העולם על פני בניית הדמויות. ובכל אופן, הן עדיין אמינות והבחירות שלהן הגיוניות, אז אני לא מתלוננת.
במיוחד שמחתי שהדמות הראשית מצליחה באמת ליצור הזדהות ולשדר אמינות, דבר שאני מרגישה שהרבה פעמים לא קורה בספרים דיסטופיים.
יש כמה קטעים באמת מצמררים בספר הזה שיפקחו לכם את העיניים, והם רובם נוצרים בזכות האופן בו מרגרט אטווד בנתה את הדינמיקה העדינה במערכות היחסים בין הדמויות, עליהן שלא אפרט מחשש לספוילרים.
העלילה בנויה היטב, ומצליחה להפתיע ולרגש, ולגבי הסוף - אני באופן אישי הרגשתי שהוא היה נכון, למרות שאני יודעת שזה שנוי במחלוקת.
בסך הכל הספר כתוב בצורה מקצועית ומעביר את המסר שלו בצורה חדה. מדובר בספר אמיץ בבחירות העלילתיות שלו ובאמירה שלו, וזה דבר שלפחות בעיני לא רואים כל יום.

ומעבר לזה, חשוב לזכור. "סיפורה של שפחה" מתאר את האימה בשלטון אשר חוטף, משעבד ומתעלל בנשים, אבל לא רק בהן. השלטון הזה כופה על כל האנשים שבחברה תפקידים מסוימים ומכריח את כל האנשים לציית למערכת חוקים מסוימת. החברה לא בנויה רק על אפליה מגדרית - למרות שאין ספק שמדובר באספקט מאוד חזק - אלא גם על אפליה על בסיס מעמד, משיכה מינית, נכויות, דת, מוצא אתני ועוד.
בכך הוא מעצים את המסר שחברה שמתבססת על שליטה בגופם ונפשם של אלו השייכים לה, לעולם לא תסתפק בשליטה רק על פי קריטריון אחד - רק על פי מגדר או רק על פי מעמד - אלא על פי מדרג שלם של קריטריונים שמהם כל אחד מאיתנו יצא מופסד בסוף, בדרך כזו או אחרת.
לכן מוסר ההשכל שאני באופן אישי ראיתי בספר, הוא שגם אם שוויון מלא ומוחלט הוא לא אפשרי, עלינו לחתור אליו כמה שרק אפשר, משום שכאשר אנחנו מפרידים ומקטלגים זה את זה על מנת לרומם את עצמנו לדרגה גבוהה יותר בשרשרת המזון, זה אף פעם לא באמת לטובתנו. זה תמיד יחזור אלינו כמו בומרנג, ויפגע בנו - או באנשים היקרים לנו - בדרכים לא צפויות.

בספר יש קטע בו שלפרד מדברת עם המפקד על המצב, והוא אומר לה, "חשבנו שאנחנו יכולים להפוך את העולם למקום טוב יותר". אחרי שהיא מביעה ספק אל מול הטענה הזאת, הוא מוסיף, "עולם טוב יותר אף פעם לא יהיה טוב יותר בעבור כולם".
אל תאמינו לשקר הזה. הרבה אנשים והרבה ארגונים מנסים למכור לכם אותו, מנסים לגרום לכם להאמין שהאינטרס שלהם הוא גם שלכם, אבל זה לא נכון.
"עולם טוב יותר אף פעם לא יהיה טוב יותר בעבור כולם"... אם זה לא יותר טוב בעבור כולם, אז זה לא מספיק טוב.

אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים
בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים.
שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם.
אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק
הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים.
כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים.
זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת.
אִישׁ לֹא רָצָה לְהֵחָשֵׁב מְטֹרָף.

אֵין זוֹ חָכְמָה
לִשְׁפֹּט אוֹתָנוּ עַכְשָׁו,
מִמֶּרְחָק שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם.

אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה
שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם.

- "אלה היו החוקים", אלי אליהו

ביום שהתגייסתי, לא הייתה חנייה ליד מוזיאון חיל הים. אימא ישבה במושב מקדימה ומיררה בבכי, אמרה שהיא לא מאמינה שככה היא תיפרד ממני - באוטו, הכוונה - שהיא לא תזכה לנופף לי לשלום מהאוטובוס. שתי שניות אחר כך אבא שלי מצא חניה והיא ירדה להיפרד ממני, כמובן, אבל אני בחיים לא אשכח את זה, כי באמת לא ראיתי אותה בוכה הרבה פעמים, וגם, מה אני אגיד. הרגשתי כמו קורבן אדם.
ועכשיו, שנה וחצי אחרי זה, תאריך הגיוס של אח שלי הולך וקרב, וזה מכניס אותה למין מצב מוזר של התקפי היסטריה שמעורבבים בגלי גאווה. רגע זה "אל תלך לקרבי, אני לא מוכנה בשום פנים באופן שתיפגע", ורגע לאחר מכן זה "וואו! קיבלת מיונים לקורס טיס? תלך לזה - נו, אז מה אם יש לך בעיות ראייה, אתה חייב לפחות לנסות!".
עזבו, כמו שאני מכירה אותו הוא בטח עוד יעשה שנת שירות לפני כן. אבל כרגע הוא נמצא בהכנה לקרבי, חוזר הביתה אחרי שזחל על הבוץ בגשם ("זה בשביל החוויה"), מניח במשיכת כתפיים שילך ללוחמה ("שם פוגשים את האוכלוסייה האמתית של מדינת ישראל"). וזה גורם לאימא שלי לאבד את זה.
לא יודעת אם זה רק במשפחה שלי, אבל בשבילי, כל תהליך הגיוס היה מלווה בתחושה בלתי נסבלת של הליכה כצאן לטבח. אני זוכרת שבמהלך כל יום החיול הרגשתי כאילו מכינים אותי למשהו גדול ונורא, שאני כל הזמן מחכה שיגיע, והוא לא בא.
תכלס? אני כבר שנה וחצי בצה"ל, ואני עדיין מרגישה ככה.

חשוב להבין דבר אחד מרכזי לפני שאתם ניגשים לקרוא את הספר הזה: זה לא הולך להיות כיף. זאת עבודה.
אני יודעת שהרבה מאיתנו קוראים ספרים כאסקפיזם, ואני ממש בעד - יהיה טיפשי מצידי לא להיות, בהתחשב בזה שאני הבחורה שכל פעם שהיא עצובה היא רצה ללאלין לקנות סבון שהיא לא צריכה בכסף שאין לה, ואז שמחה לאיזה 17 שעות, ואז קונה עוד משהו אחרי נפילת הסוכר (או נפילת הסבון? תקראו לזה איך שבא לכם). אז אם כבר אסקפיזם, אני שמחה שאנשים עושים זאת דרך קריאת ספרים ולא דרך צרכנות כפייתית.
אבל הספר הזה הוא לא ספר מהסוג שניתן להתנחם בו. גם אם לעיתים נדירות, בעיקר לקראת הסוף, הוא נותן אשליה שכן - הוא לא. זה לא ספר שקוראים אותו כדי לברוח מהמציאות - זה ספר שמקיא את המציאות על הפנים שלך ואז עוד דורש ממך ללקק את השפתיים.

ורק לשם ההמחשה:
"אורה מסתערת על הירקות שבקערה, תופסת את הסכין החדה ומניפה יד ומנחיתה וקוצצת בשצף את עבד קאדר אלחוסייני ביחד עם חאג' אמין אלחוסייני ושוקיירי ונמיירי ואייתולה חומייני, ונאשאשיבי וערפאת וחמאס ומחמוד עבאס, וכל הקסבות והקדאפים והסקאדים שלהם, ועז א-דין אלקסאם והקסאמים וכפר קסאם וגמאל עבדול נאצר, הכל ביחד טובחת, קטיושות ואינתיפאדות וגדודי-חללי, וקדושי ומדוכאי ואבו-ג'ילדה, ואבו ג'יהאד, וג'באליה וג'בלייה וג'נין וזרנוגה ומרואן ברגותי גם. אלוהים יודע איפה בכלל כל המקומות האלה. אם לפחות השמות שלהם היו נורמליים, היא נאנקת, לפחות שהשמות היו טיפה יותר נעימים! ובלהט הסכין המתהפכת היא קוצצת עד דק את חאן יונס ושייח' מוניס ודיר יאסין ושייח' יאסין וסדאם חוסיין וקאוקג'י, רק צרות, מהרגע הראשון רק צרות היו איתם, היא נוהמת מבעד לשיניים חשוקות, וסברה ושתילה מה, ואלקודס ונאכבה מה, וג'יהאד ושאהידים ואללה הוא אכבר, וחלאד משעל וחאפז אסד וקוזו אוקומוטו, בכולם היא חובטת בלי הבחנה, שק מלא צרעות שהיא משתוללת עליו, ומוסיפה בקשיש את ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, ובהארה פתאומית גם את גולדה ובגין ושמיר ושרון וביבי וברק ורבין, ושמעון פרס גם, מה, להם אין דם על הידיים? הם באמת עשו הכל בשביל שיהיו לה חמש דקות שקטות פה? כל אלה שחירבו לה את החיים, שממשיכים להלאים לה כל רגע וכל ילד. היא עוצרת רק כשהיא מבחינה במבטיהם של עופר ואילן, ומוחה ממצחה עם גב היד את זיעתה, ושואלה בכעס, מה? מה קרה? כאילו גם הם אשמים לה במשהו, ומיד נרגעת, סתם, תעזבו, נזכרתי במשהו, עצבן אותי משהו, ויוצקת שמן בשפע, ובוזקת במהירות מלח ופלפל ומוחצת לימון, ומעבירה מול אפו של עופר קערה משובבת עין, קליידוסקופ של צבעים וריחות, הנה, עופר'קה, סלט ערבי, כמו שאתה אוהב."

הקטע הזה, הנאום המוחץ של אורה, גיבורת הספר (האחת ש, אגב, מכונה על ידי הגברים במשפחתה כמי שסובלת מ - "התקפי טורט של שמאלנות") הוא לא הקטע הכי טוב שהייתי יכולה לצטט מהספר.
קטעים רבים הרבה יותר אסתטיים מזה (גרוסמן משתמש בשפה באותה בקיאות ומיומנות בה אמן משתמש במכחול, וזה ממש יפה. אני יודעת שרוב הזמן אנחנו מנסים להכחיש את העובדה שאסתטיקה זה הכל, אבל בספר הזה ממש קשה להתחמק מזה). יש גם קטעים הרבה יותר חדים או מזעזעים מזה, הרבה יותר ביקורתיים, יותר מדויקים.
למרות זאת, החלק הזה גרם לי להבין את אימא שלי. פתאום לקלוט את גלי האימה שתוקפים אימא כשהיא מרגישה שהיא שולחת את הילדים שלה לאבדון, ואין שום דבר שהיא יכולה לעשות בנוגע לזה. אחרי הכל, אלה הם החוקים.

אני לא אצליח לסכם את הספר הזה גם אם ארצה. הוא מורכב מאוד, מלא בעלילות שונות של עבר והווה, של דמויות שונות, והכל מתנגש ומתערבב. בטח שלא אצליח לעשות זאת אם אנסה להימנע מספוילרים.
אני גם לא חושבת שזה ספר חובה עבור כל אחד. לדוגמה, אני לא ממליצה על הספר הזה לאמהות, או לנשים בהיריון, או לנשים שרוצות להביא ילד בעתיד. זה לא טוב.
אומנם אני בעד צמצום ילודה, אבל זה אכזרי.
נכון - אורה מורדת. היא קוראת לעצמה "סרבנית בשורה", היא עושה עסקאות עם השטן, היא חושבת שאם לא יהיה מי שיקבל את הבשורה, אז היא לא באמת תהיה קיימת. היא מטיילת בארץ, היא מספרת לאברם את סיפור החיים של הבן שלה, וצועקת עליו שיבטיח לה שיזכור. היא מאמינה שככה היא תציל את הבן שלה. היא נלחמת.
אבל אני לא חושבת שזה הוגן לבקש מאמהות ללחום את המלחמה הזאת. המציאות שלנו מורכבת מידי בשביל זה. ובמציאות, זה גם, נו. לא באמת עובד. זו אשליה ברורה שחבל לי שהספר הזה בכל זאת מתעקש למכור. וברור לי שדויד גרוסמן מודע לעצמו, והוא גם מבהיר שאורה מודעת לעצמה, אבל זה לא מספיק טוב.

מה שכן, אני חושבת שזה ספר חובה רק בעבור חיילים בקרבי. גם בעצם בעבור חיילים שלא בקרבי. אבל בעיקר חיילים בקרבי (ואני גם הולכת להמליץ עליו לכל החברים שלי, ברגע שצה"ל יניח להם לחזור הביתה את הפעם האחת שלהם בחודש). שלפחות נדע לרגע מה ההורים שלנו עוברים, וגם, נו. שנפיק קצת לקחים. שנדע... להיות ערניים, וכל זה.
הצבא שם אותנו לפעמים בסיטואציות בלתי אפשריות, והחבר'ה שעומדים במחסומים הם הנתח במדינת ישראל שאוכל הכי הרבה חרא מכל המצב הזה, ככל הנראה... אז לפחות שנעשה את התפקיד שלנו הכי טוב שאפשר לעשות, בהתחשב בזה שזה תפקיד מחורבן.
כי אם נקרא את הספר הזה, אולי נזכור להיות קצת יותר כמו אברם, שבתור מתורגמן במודיעין הדבר שהוא הכי חיפש זה את הרמיזות הקטנות, האזכורים לכך שהאנשים האלה מהצד השני של הקו הם אנושיים - "היו שני אלחוטנים מהארמיה השנייה, שהפתאום קלטתי שהם בכלל מאוהבים אחד בשני, ושהם מעבירים רמזים בתור התשדורות הרשמיות. דברים כאלה חיפשתי".
חשוב לחפש את זה. חשוב לזכור.

הייתי מצטטת לכם עוד איזה חצי ספר, ומדברת שעה על הדמויות העמוקות והמורכבות, שכל אחת מהן נהדרת בפני עצמה. הייתי מדברת על האופן בו דויד גרוסמן מפרק דינמיקה של משפחה בצורה כל כך מדויקת, הייתי מדברת על מערכות היחסים האמינות בין הדמויות, על המציאות הישראלית שהוא מציג שמצליחה להיות גם סוראליסטית וגם כל כך נאמנה למקור, על עלילת המשנה של הגבר עם המחברת, על האופן בו במשך קטעים ארוכים בספר לא ברור אם אורה מפחדת על גורלו של בנה או ממנו, על הקפיצה בין נקודות מבט, ועל עוד המון דברים.

אבל עזבו אתכם מזה.

אם אתם רוצים לקרוא ספר טוב ואמיתי על המציאות שלנו, תקראו אותו.
ואם אתם לא רוצים - אני מבינה אתכם. יש לנו מספיק מהמציאות הזאת בחיים שלנו. עדיף לקרוא מותחנים אמריקאיים נוטפי אלימות ולהתרפק על הזוועה בחיים של מישהו אחר.

מה יעשו ספרי המתח כשיגמרו כל הרוצחים המעניינים?
כשאני אומרת "מעניינים" אני כמובן לא מתכוונת לגברים שרוצחים את בנות הזוג שלהם. זה לא מעניין אף אחד.
ולא, אני לא מדברת גם על קטטות ודקירות תחת השפעת אלכוהול שמביאות למותם של חפים מפשע. גם לא תאונות דרכים זוועתיות שמרסקות משפחות.
אפילו כל הקטע של רצח על רקע לאומני כנראה כבר לא מביא מספיק קוראים. עם כל הכבוד לסכסוך הישראלי-פלסטיני, די שבענו מזה.
ובתכלס, גם חיסולים בעולם התחתון הפכו לקצת משעממים. כאילו, סבבה שפוצצת לו את המכונית, אבל לא יכולת לחזור אחר כך ולסדר את הגופה בצורה פולחנית או משהו?
לא, לא. דבר מכל זה כבר לא מעניין מספיק. כל מה שמעניין ספרי מתח הוא אותם רוצחים מעוותים וגאונים בקטע פסיכי. אלו שיש להם עבר אפל או טראומת ילדות. אלו שאוהבים לפזר סביב הגופה נרות ונוצות ופרחים, כאילו היו שושבינה מתלהבת בחתונה של דודה שלה.
אבל בתכלס, אני לא בטוחה אם אני יכולה להאשים את הסופרים. כנראה שכל דבר אחר כבר לא מביא מספיק רייטינג.

ואם אנחנו כבר בנושא.
מה סמואל ביורק יעשה אם מיה קריגר תתאבד?
לא שאני רוצה שחברתנו היקרה תהרוג את עצמה, כן? באותה המידה אני תוהה מה ביורק יעשה אם מיה תחליט לקחת את עצמה בידיים וללכת לטיפול. או אם הולגר יפסיק להזניח את היקרים לו, ואז להיות ממש בהלם כש, איזו הפתעה, הרוצחים שמים את בני משפחתו על הכוונת.
תראו, אני לא אוהבת לשחק את התפקיד של נביאת הזעם, אבל זה הספר השני בסדרה, ובמובנים מסוימים הדמויות לא באמת השתנו. העלילה תקועה באותו המקום. מיה חוזרת לנקודת ההתחלה בה הייתה גם בספר הקודם, ולא נראים רמזים לכך שהיא מתכוונת או יכולה להשתנות. הולגר מונק לא למד מניסיונו הטראומתי, ולא מגן על בני משפחתו או מנסה להקשיב לסימני המצוקה שהם שולחים לו.
בלי קשר, אם הסופר ימשיך להשתמש בבני משפחתו של הולגר כגורם מתח, לא נראה לי שיישארו לו הרבה מהם בעתיד הקרוב.
לא אגיד הרבה מחשש לספוילרים, אבל הספר "ינשוף קטלני", השני בתיאור הרפתקאותיהם של מיה קריגר והולגר מונק, נגמר בסימן של שינוי. הוא הסתיים בדיוק על הקצה בין נסיגה אחורנית להתפתחות קדימה, אך לא מצליח להגיע לאף אחת משתי הנקודות הללו. בהתחשב בכך ששני הספרים האלה היו מאוד דומים עלילתית, מטרידה אותי המחשבה שביורק קצת... נתקע.
במידה מסוימת הספר הזה מסמל בעבורי עלילה תקועה במקרה הרע, או איטית וחוזרת על עצמה במקרה הטוב, שנראה שמאפיינת את הכתיבה של ביורק, אבל בשנים האחרונות גם את ז'אנר המתח באופן כללי.

לא שמדובר בספר לא טוב, כן?
בדיוק כמו שחסרונות הספר חוזרים על עצמם, כך גם היתרונות שלו. הוא מעניין ומותח כראוי, נבלע במהירות, והכתיבה טובה בסך הכל - גם אם קלישאתית לעיתים.
בכל אופן, היתרון הכי גדול של הספר הזה - וגם של הקודם לו - הוא, בעיני, האופן בו המתח נבנה.
סופרים רבים אשר כותבים בז'אנר המתח מאוד עסוקים בהסתרה - חשיפת מידע חיוני באיטיות מייסרת, כך שהקורא מרגיש מתוסכל מהמחסור החמור ברמזים, ועסוק כל הזמן בלחפש את חתיכת הפאזל החסרה.
בספר הזה, לעומת זאת, ביורק התמקד הרבה יותר בשיטפון מידע - הצפת הקורא במלא פרטים ממיליון נקודות מבט שונות, שרבות מהן סותרות זו את זו, כך שהקורא לא יודע במה להתמקד.
כך, כשהקורא מגיע לסוף, התשובה לא מפתיעה אותו כמו שהיא מספקת אותו. והסיפוק הוא גדול יותר, כי אתה מרגיש שנתנו לך צ'אנס. אם לא נותנים לך מידע, אין הרבה סיכוי לקלוע לתשובה הנכונה. אבל אם נותנים לך את כל המידע ויותר ממנו, בצורה שמבלבלת אותך, זה הרבה יותר מספק להתחיל לברור, לבחון, למיין את כל הפרטים בצורה מסודרת עד שהתשובה נגלית מאחורי הבלגן.
זה גם יותר ריאליסטי בעיני. הסיבה שהרבה מקרי רצח נותרים לא מפוענחים היא לא תמיד בהכרח בגלל מידע חסר - פעמים רבות זה בגלל עודף מידע, התמקדות בכיוון לא נכון בצורה שגוזלת זמן רב, או מחסור במשאבים שיאפשרו למשטרה לחקור את כל הכיוונים האפשריים (קצת כמו המקרה של רצח תאיר ראדה). אז זה באמת הרגיש לי מעט מציאותי יותר.

חבל שמבחינת הקונספט של מקרה הרצח עצמו, הריאליסטיות הולכת לעזאזל.
תראו, יוצאים עכשיו הרבה ספרי מתח נורווגיים ושוודיים, ונדמה שהם עורכים תחרות בינם לבין עצמם מי יהיה הכי מזעזע. בהתחלה זה אולי היה חמוד, אבל עכשיו זה מתחיל להעיק, כי זה מגיע למקומות שאני לא בטוחה אם נחוץ להגיע אליהם.
אני חושבת שהטרנד החל מ - "גברים ששונאים נשים" (או "נערה עם קעקוע דרקון", מה שעושה לכם את זה). אבל כלפי הספר הזה אין לי את אותן הטענות, מהסיבה הפשוטה שעם כמה שהוא מזעזע, וכמה שהוא עוסק באלימות מפורשת בצורה מחליאה, הוא עדיין עוסק באלימות מאוד... קיימת.
אלימות נגד נשים - ונשים יהודיות בפרט. זה דבר שאנחנו יכולים לזהות בחברה שלנו, ובכל חברה. סקסיזם, מיזוגיניה, אנטישמיות... לא חסרים מקרי רצח על הרקע הזה.
האמת היא שגם נגד ספרי מתח אמריקאיים יהיו לי פחות טענות, כי בארה"ב הדברים האלה קורים. אנשים אשכרה נכנסים לתוך בית ספר, יורים בתלמידי כיתה א', ואז מתאבדים. אנשים באמת נוטלים את חייהם של בני אדם אקראיים ואז שולחים מכתבים מלאי התפארויות לתקשורת. זה קרה שם בעבר וזה קורה שם גם היום.
אבל לא יצא לי לשמוע על פרשות כאלו במדינות הסקנדינביות. אולי זה פשוט כי אני לא מעודכנת, כן? אבל מה לעשות שלא שמעתי על איזה רוצח המונים שוודי או על רוצח סדרתי נורווגי שניהלו רומן עם התקשורת, התגרו במשטרה, והקפידו להחצין את טראומת הילדות הנוראה שלהם על ידי קישוט זירת הפשע.

נו, אבל למה יש לי בעיה עם זה בכלל? הרי אלו הם ספרי מתח, גם במדינות בהם זה קורה וגם במדינות בהם זה לא קורה. זהו הז'אנר. אם הוא לא יעסוק ברוצחים מעוותים עם בעיות נפשיות, במי כן?
ואכן, לז'אנר המתח יש מערכת יחסים ארוכת שנים עם דמוניזציה של אנשים הלוקים בהפרעות נפש. כי זה מאוד נוח להתייחס לאנשים עם פוסט-טראומה כפסיכופתים שרק מחפשים להקיא את הטראומה שלהם על החברה בדרך הכי גרועה שיש. זה מאוד קל להתייחס אל אנשים עם סכיזופרניה כאנשים מסוכנים שעלולים בכל רגע להקריב אותך לשטן כי זה מה שהקולות בראש שלהם אמרו להם לעשות. זה מאוד פשוט להשליך את כל תחלואות החברה על אחת האוכלוסיות החלשות ביותר בה. הרבה יותר קל (וזול) מאשר אשכרה לנסות להגיש לאנשים הללו עזרה.
אבל יש לי רעיון מהפכני.
מה לגבי האפשרות הצנועה שלשם שינוי, ספרי מתח יתרכזו ברוצחים אמיתיים?
השכן שלכם שמכה את אשתו, וכנראה גם יהרוג אותה ברגע שתיגש למשטרה.
בני נוער שיכורים שחזרו מהצבא לשוש, השתכרו למוות במסיבה ואז תקעו למישהו אולר בלב כי הסתכל על החברה שלהם באופן שלא מצא חן בעיניהם.
הבחור ההוא בחור שאני גרה בו, שדרס רוכב אופנוע ואז המשיך לנסוע מבלי להגיש עזרה.
ערבי שדקר יהודי כי הוא יהודי, ויהודי שדקר יהודי כי חשב שהוא ערבי, וערבי שדקר משפחה יהודית, ויהודים שהציתו משפחה ערבית.
כי האמת היא, שרוב הרוצחים הם אנשים רגילים. להרבה רוצחים אין הפרעת נפש. להרבה רוצחים אין עבר אפל.
הרבה פעמים, הדבר היחיד שצריך לקרות בשביל ליצור רוצח זה מפגש בין נסיבות מסוימות למבנה אישיות מסוים.
אבל על זה לא כל כך נחמד לחשוב, נכון? זה רגיש מידי. קרוב מידי למציאות שלנו. קצת יותר מידי מרמז שאולי, בעצם, בכולנו יש יצר אלימות שנטוע עמוק, ואולי, רק אולי, יש סיטואציות מסוימות ומצבים מסוימים שיכולים להוציא מכל אחד מאיתנו את הגרוע ביותר.

אתמול ישבתי במרכזית, מחכה לאוטובוסים המאחרים בעקביות של סופרבוס, וקראתי את הספר הזה. באיזה שהוא שלב, שאלתי את האישה לצידי מתי הוא אמור להגיע, והיא דקלמה לי את השעות. היא הייתה ערבייה, כמו רוב מי שחיכה בתחנה - אחרי הכל, היעד של 248 הוא אום אל פחם, וזה שהחור שאני גרה בו נמצא על הדרך זה רק צירוף מקרים נחמד לטובתי - או לרעתי, אם אתם שואלים את ההורים שלי. הם טוענים שאני לא צריכה לעלות על אוטובוסים כאלו כשאני על מדים. מצד שני, הם לא ג'ובניקים מפונקים שהרגע סגרו שבת בפעם הראשונה - ועוד שבת גשומה (!).
בכל אופן, כשהוא הגיע לבסוף, סגרתי את הספר והיא ראתה את הכריכה. היא הסתכלה עליי, ואני הסתכלתי עליה, ולרגע ארוך פשוט בהינו אחת בשנייה.
אחרי כמה זמן נשברתי - סובבתי את הפנים, ועליתי לאוטובוס. בכל זאת. גשם.

ב-2015, כשעוד הייתי שקועה עמוק בבגרויות, התחוללה הסערה הגדולה סביב הספר הזה. אז לא קראתי אותו. אולי כי לא היה זמן, ואולי פשוט בגלל הנטייה הרגילה שלי להגיע באיחור לכל ספר שיש סביבו מלא הייפ. תמיד אני מרגישה שאני צריכה לחכות שכל הרעש יעבור לפני שבאמת אהיה מסוגלת לשבת ולקרוא בראש נקי.
אבל כנראה שזוהי לא הסיבה היחידה.
אם הייתי קוראת אותו אז, בטח הייתי קצת שונאת אותו, ומאוד מתעבת את עצמי על כך שאני קצת שונאת אותו. וודאי הייתי מתמלאת רגשות אשם דביקים ומגעילים, מהסוג שאין לך כל כך מה לעשות איתם, ומתחפרת עמוק עוד יותר בתדמית השמאלנית המסריחה שבניתי לעצמי.
וזה ברור למה. בתקופה ההיא הרי לא הייתה לי שום נגיעה עם המגזר הערבי, מלבד בשתי הזדמנויות - האחת, כשהם נתנו לי שירות עליו הם קיבלו ממני כסף - לא מצב שוויוני במיוחד. והשנייה הייתה במסגרת ניסיונות הגישור של בית הספר שלי, כשכל הזמן התעקש להפגיש אותנו עם השכנים מהכפרים ליד. היה מדובר בערבוב חסר טעם, גם אם בעל כוונה טובה, בין חבורה של קיבוצניקים מורעלי קרבי שהדבר היחיד שהם יודעים להגיד בערבית זה קללות, ובין נערים ערבים ממשפחות חלשות כלכלית שהתביישו לדבר בעברית כי חששו שנצחק להם על המבטא.

רק כשהתגייסתי, התחלתי באמת לבוא במגע עם אנשים מהמגזר הערבי. זה מצחיק להגיד את זה, אבל מבחינתי כור ההיתוך הגדול של צה"ל הכיר לי עולם חדש כמעט רק מההיבט של היכרות עם ערבים. את חצי המשפחה המזרחי שלי אני מכירה היטב, חברות רוסיות לא חסרות לי, ובמשך ארבע שנים עבדתי עם בחורות אתיופיות. אבל חבר'ה מהמגזר? כמעט ולא.
ובתור מדריכת אוכלוסיה, פתאום הכרתי. בעיקר כי זה תפקיד שמחפשים בעבורו דוברי ערבית בצורה מאוד ספציפית, וכך פגשתי והתחברתי עם בני גילי מהמגזר - למרות שכמובן, בכל המקרים מדובר בנערים עם דעות מאוד מסוימות. אני מניחה שעצם הבחירה שלהם לשים מדים מדברת בעד עצמה בנושא הזה.
אחר כך גם הגעתי לבתי ספר ערביים. ובתוך שבועות הלימוד באום אל פחם, באקה אל גרבייה וטורעאן, באמת התחלתי להכיר - גם את הילדים, דרך מחסום השפה (עליו אני מתכננת לגבור בקרוב בעזרת אימא מורה לערבית), אבל בעיקר את המורות. אומנם להכיר כקולגות - עדיין לא בתור ידידות. ועדיין.
היה את המורה שפנה אליי בעברית רצינית, בלי טיפת ציניות או מרירות, ואמר שהוא שמח שאנחנו באים ללמד כי "זה באמת גורם לך להרגיש כאילו אתה אזרח אמיתי במדינה הזאת, כאילו למישהו אכפת". זה היה מביך, לא רק משום שהוא הרגיש צורך להכיר תודה על כך, אלא גם משום שבכל הימים באותה השבוע ההסעה איחרה בצורה שממש לא הייתה עוברת בשקט אם היה מדובר בבית ספר יהודי.
היה גם את המדריכה השנייה, שסיפרה לי על שיעור פינוי, בו המורה המשיכה והסבירה הרבה מעבר לתרגום ההכרחי, וכשהמדריכה שאלה אותה לאחר מכן מה אמרה לילדים, ענתה, "נתתי להם דוגמה לפינוי שקרתה במשפחה שלי". לאחר מכן, סיפרה לה על הבריחה ב48, על סבתא שלה שנפטרה, ועל אימה שרק התחתנה ועברה את הדרך כשהיא בתחילתו של היריון.
חוץ מזה, היו את הילדים - הילדים שפנו אלינו בסופי השבוע, אומרים תודה שבאנו, כי עכשיו הם כבר לא מפחדים. אותם ילדים שבתחילת השבוע לא מפסיקים לשאול, ספק בהתרגשות וספק בחרדה, איפה הנשק שלי.
אולי הייתי צריכה באמת להכיר קצת כדי להצליח לקרוא את הספר הזה בלי לשקוע ברחמים לבנים.

בכל אופן, אני עדיין ילדה מאוד בועתית ועמוסת פריווילגיות, והספר הזה הפתיע אותי. יחד עם ליאת, הופתעתי מהעובדה שחילמי אף פעם לא היה בים. הופתעתי מיחסם של החיילים אל האסירים, כפי שתיאר אותו. הופתעתי מההשוואה בין טקס ההשבעה בצה"ל לאחד בחמאס.
יחד עם ליאת, התיימנתי מול חילמי. ולמרות שידעתי שדעותיה אמוציונליות לעיתים, ידעתי גם שאין דבר בסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוא לא ספוג רגשנות (לכן אני לא מתחברת לאנשים שמנסים לפתור את העסק הזה בעזרת שכלתנות).
יחד עם ליאת, הזדהיתי עם חילמי, ובניו יורק, בה בחורה יהודיה ממוצא איראני נחקרת בחשד לטרור, בה הצופים מהצד רואים בהם אותו הזן - אותו עור בצבע הזית, אותן עיניים חומות, אותם תלתלים - הרגשתי איך הקונפליקט כמעט מיטשטש, עד ששוב מגיעה שיחה מהבית, שוב מופיעות פנים מוכרות מישראל.
יחד עם ליאת גם התאהבתי בחילמי. אין מה לומר, בחור מתוק.

בכל אופן - שלושה דברים שבעיני מצדיקים את הקריאה של הספר הזה, גם אם אתם לא שמאלנים מסריחים כמוני:
1. הוא כתוב טוב, ומאוד קריא. כלומר, דורית רביניאן היא מאוד מוכשרת, וקל לבלוע את הספר הזה תוך יום-יומיים.
2. הדמויות אנושיות בקטע פסיכי. כאילו, אני הכי בעד דמויות אנושיות מאוד, אבל בספר הזה זה באמת הגיע לרמות חדשות. אם אנחנו מדברים על ההתייפייפות הדוחה שעוטה עכשיו את כולם לכבוד הולנטיינס דיי, עם הסרטים ההוליוודיים בהם כולם כל כך הרואיים ומוכנים לעשות הכל למען האהבה - אז הסיפור הזה, למרות שהוא רומן רומנטי, לא חוטא בזה אפילו לרגע. להפך. כל הדמויות פחדניות ואנוכיות, פתטיות ושקועות בעצמן, וזה די נהדר.
בין אם אנחנו מדברים על ליאת, ששוב ושוב פוגעת בחילמי (ובעצמה) בכך שהיא מציבה לזוגיות דד-ליין, בכך שהיא מתביישת לספר להורים שלה עליו, נרעדת מכל היתקלות בפנים ישראליות בניו-יורק, שמא יזהו, שמא יגלו. ובין אם אנחנו מדברים על חילמי, שתמיד שקוע חלקית בהתמכרויות בלתי נגמרות וחלקית בדימוי עצמי נמוך כתוצאה מחוסר הגבריות שהוא רואה בעצמו, חילמי המתיילד שלא מצליח להגן על ליאת כאשר אחיו הגדול נעשה תוקפני מידי בדיון שהוא עורך איתה, חילמי חסר האחריות, המפוזר.
אבל האנושיות הזאת היא ממש הכרחית. ליאת חייבת להיות פחדנית, חייבת להיות שקועה בעצמה, וחילמי חייב להיות פגיע מידי, חייב להיות חסר ביטחון. אם לא, הספר הזה לא היה עובד. הוא לא היה מרגיש כנה, הוא לא היה מצליח להיות אמיתי.
3. הספר הזה שוב מזכיר לנו, בקטע כואב, כמה הכל פוליטי. הים הוא פוליטי, הכינויים שליאת וחילמי נותנים אחד לשני הם פוליטיים, העובדה שהם מתקשרים ביניהם באנגלית היא פוליטית, אפילו שירים של יגאל בשן הם פוליטיים. וזה, נראה לי, החלק היותר כואב בספר - יותר משמדובר בספר פוליטי, מדובר בספר שפשוט לא מתיימר להעמיד פנים כאילו יש משהו שהוא לא פוליטי. אני חושבת שזה גם מה שעצבן כל כך הרבה אנשים, בסופו של דבר.

לכן אני ממליצה לכם בחום לקרוא את הספר הזה, אם עוד לא עשיתם זאת. הוא מראה מאוד טובה לחברה הישראלית, ומקום טוב להתחיל לשאול בו שאלות (לא משנה היכן השאלות הללו מקוטלגות על המפה הפוליטית). וחוץ מזה, פשוט מדובר בספר רומנטי מאוד אנושי ומרענן, כתוב היטב ומרתק.

- אזהרת ספוילר! -














הדבר היחידי שהפריע לי זה הסוף. לא מוצא חן בעיני כשפותרים קונפליקטים בעזרת מוות. כזאת אני. שמאלנית מסריחה.

אסור להכריח אנשים לקרוא ספרים.
זו המסקנה העיקרית אליה הגעתי בעקבות קריאת הספר הזה, והיא צצה בראש שלי רק היום. התזמון הוא משונה - את "בעל זבוב" קראתי בפעם הראשונה כבר ב-2013. לפני כמה חודשים קראתי אותו שוב במסגרת שיעורי ספרות, ובכל זאת, לא סביר שהמסקנה הזאת תצוץ רק עכשיו.
ומצד שני, כשאני חושבת על הנסיבות, זה נראה לי לפתע סביר לחלוטין.

כשקראתי את בעל זבוב לבד, נהניתי ממנו.
הסיבה שקראתי אותו הייתה כי אבא שלי המליץ לי עליו (אותה סיבה בגללה קראתי גם את "חוות החיות" ו - "1984"). הוא אמר לי שעכשיו הוציאו מהדורה חדשה ושבטח יהיה לי מעניין לקרוא את זה. אז קראתי.
הופתעתי, ונהניתי, והזדעזעתי. אני לא לגמרי בטוחה, בעצם, למה הספר הזה השאיר עליי רושם עמוק כל כך - הרי הרעיון שהאדם הלבן הורס כל דבר שהוא נוגע בו הוא לא כזה מהפכני, וכבר הוכיח את עצמו כמה פעמים במהלך ההיסטוריה האנושית. ובכל זאת - הספר הזה ריתק אותי, וטלטל אותי. ואהבתי אותו. נהניתי ממנו כמו שאני תמיד נהנית מקריאה, ובעיקר מקריאה של ספרים שמנסים לאתגר את הקורא בצורה כזאת.
כשקראתי את בעל זבוב עם הכיתה שלי, למדתי שהקונכית מסמלת דמוקרטיה. למדתי שהספר הזה אמור היה לדמות מצב של מלחמת עולם שלישית. למדתי שהאש היא מוטיב דו-משמעי שמסמל הרס מצד אחד וחום והצלה מצד שני. למדתי שפיגי הוא המוח וההיגיון בחבורה, ולכן הקונכית הולכת יחד איתו. למדתי שהבשר מסמל תאווה ויצר הרסני, למדתי שג'ייק וצידיו מסמלים דיקטטורה ועבודת אלילים. למדתי שהספר הוא פארודיה על "אי האלמוגים". למדתי גם שמזגנים זה אויב האנושות, שאנשים בכיתה שלי בהחלט אוהבים סיפורים לפני (או, ליתר דיוק, במהלך) השינה, ושאני יודעת להקריא טוב.
האם נהניתי?
לא.
אני לא יודעת להגיד למה. האם זה הניתוח-יתר? האם זה האווירה בכיתה? האם זה פשוט שעמם אותי, כי הייתי צריכה לקרוא שוב משהו שכבר קראתי?
אני גם לא יכולה להגיד שסבלתי. היו כמה אסימונים שנפלו לי. לא הייתי מבטלת את החוויה הזאת אם הייתי יכולה.
אבל לא נהניתי.

זה גורם לי לחשוב על ילדים שבחיים לא קראו ספר עד שדחפו להם אחד לידיים בשיעור ספרות. אם אני - ילדה שדי מכורה לקריאה, הייתי אומרת - לא נהניתי, איך הם הרגישו?
אפילו לא מדובר בעלילה של הספר, או בטיב הדמויות. זה לא משנה בכלל.
עצם העובדה שאתה מכריח מישהו לקרוא - כופה עליו את הקריאה... מה הטעם בזה? הרי זה משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה.
בדיוק בגלל זה לא נהניתי מעלובי החיים בפעם הראשונה שקראתי אותו, כשהספרנית דחפה לי אותו ליד. ובדיוק בגלל זה לא נהניתי מהספרים של ג'ון גרין או מ"היינו שקרנים", שקראתי רק כדי לצאת ידי חובה. ובדיוק בגלל זה ישבתי היום בחדר שלי וראיתי איך המיקוד בהיסטוריה הוכתם מדמעות התסכול שלי. (אני ברצינות שוקלת להעביר ביקורת קוטלת במיוחד על המיקודים של אנקורי.)
איך אני יכולה להאשים את האנשים בכיתה שלי על כך שהם לא קוראים? כשהפעם היחידה בה אתה נתקל בספר היא כשאתה לומד אותו לבגרות, איך לא תפתח אנטי? איך לא תברח לקצה השני של החדר?
אם אתה רוצה שמישהו יקרא, לעולם, אבל לעולם, אל תכריח אותו. תדבר איתו על הספר, תצטט בפניו קטעים, תמליץ לו לנסות - כל דבר - רק אל תכריח אותו. אין שום הנאה בכורח. הורים שדוחפים ספרים לידיים של הילדים שלהם, ספרניות שמתלוננות על ספרות נוער ודוחקות לקרוא קלאסיקות - כל מה שתשיגו מכך יהיה התוצאה ההפוכה.
כי העניין הוא לא הספר עצמו, או הלמידה עצמה, או הילדים עצמם. העניין הוא תחושת הכורח. הכפייה. ההידחקות לפינה. זה מידית הופך כל דבר לתפל, וריק מתוכן, ומעיק.
ועוד שגם מכריחים אותך וגם נותנים לך ציון שקובע במידה מסוימת את העתיד שלך?!

כמו שניתן להבין ממה שכתבתי למעלה, מחר יש לי מתכונת בהיסטוריה. במשך ארבעת הימים האחרונים, כל מה שעשיתי היה ללמוד למתכונת. לא התכוננתי לבגרות לאנגלית. לא ירדתי לברך את ההורים שלי שחזרו מחו"ל. אפילו לא פיניתי זמן לאכילה עד שקלטתי שקרקורי הבטן שלי הם מה שמוציא אותי מריכוז. הפכתי לזומבי של חומר לימוד, ולמען האמת, אני עדיין זומבי של חומר לימוד - ואצטרך להמשיך להיות עד בערך תחילת יולי.
וככל שאני שוקעת יותר בתקופת הבגרויות, כך אני מבינה עד כמה לכפות על אנשים לקרוא, או ללמוד - או, בעצם, לעשות כל דבר - מחטיא את המטרה.
ברור שהכוונות טובות. מערכת החינוך כולה בנויה מכוונות נורא טובות. הבעיה היא שהתוצאות הן בדרך כלל עגומות להחריד.
בעוד שאני כותבת את השורות הללו אני נזכרת במלאלה יוספזאי, הפקיסטנית שנמצאת בגילי וכבר קיבלה פרס נובל לשלום. הנערה הזאת נורתה בגלל שנאבקה על זכותה ללמוד. והנה אני, יושבת כאן במגדל השן שלי, מוצפת בזכויות אדם ובמותרויות אינסופיות, ומתלוננת. (מצד שני, זו כנראה הסיבה שאני לא הייתה האחת שקיבלה פרס נובל.)
ובכל זאת אתעקש על הנקודה שלי. כי ברגע שאתה מכריח בן אדם לעשות משהו - ברגע שאתה כופה על בן אדם דרך - הוא לא יהנה ממנה. לא משנה כמה השתדלת, לא משנה כמה זה בסופו של דבר לטובתו.
מלאלה רוצה ללמוד. היא רוצה לרכוש מקצוע, ויותר מכך, היא רוצה להשפיע על העולם.
ואני?... אני רציתי ללמוד. באמת רציתי. פעם אפילו אהבתי ללמוד. הייתי מציפה את אבא שלי בשאלות על היסטוריה, ונהנית להשתתף בדיונים על פוליטיקה בכיתה. וממש נהניתי מזה.
עד שמערכת החינוך נכנסה לעניין.
עד שנאלצתי לשבת שעות בכיתה ולהקשיב. עד שהתחלתי לקבל טפסים עם מספר שהיו אמורים לקבוע את הערך שלי. עד שהתחלתי להפנים שלתכונות שלי אין שום ערך במערכת הזאת.
ערכים כמו סקרנות, ודעתניות, ויצירתיות, ולמדנות - כן, כן, למדנות - להם אין שום ערך במערכת החינוך. הדבר היחיד שיש לו ערך הוא שינון ספר הלימוד, וצייתנות.
ולכן רוב מי שנמצא במערכת הזאת שונא אותה. כי בני אדם לא נועדו לשנן ולפלוט את המידע כמו תוכי. בני אדם לא נועדו לשבת על התחת במשך שעות ולבהות במורה. ערכם של בני אדם לא נמדד במספרים. ערכם של בני אדם לא נמדד בנכונות שלהם לציית לפקודות.
אז למרות כל הכוונות הטובות, כל הדיבורים היפים על חינוך לכל ילד, כל ההתפלספויות על הקניית ערכים לחיים - בסופו של דבר, מה שנוצר כאן הוא ילדים שנאלצים לבלוע כדורים כדי להצליח בכלל להיכנס למערכת הזאת. ילדים שגדלים באמונה שלמה שהם מטומטמים כי דרך הלמידה שלהם שונה. ילדים שהדימוי העצמי שלהם קורס לתוך עצמו בכל פעם שהם מקבלים טופס מבחן, כי על פי זה אנחנו נמדדים. על פי השטויות האלה - היכולת לזכור, היכולת להגיד את מה שאמרו לנו להגיד.

בעל זבוב הוא ספר טוב. מצוין, למען האמת. הוא עוסק בטבע האדם, ובנטיות האפלות ביותר שלו אשר באות לידי ביטוי כאשר אין מסגרת שמרסנת אותם. כן, גולדינג אומנם קצת הסתבך עם עצמו בתיאורים (ולא אתחיל אפילו לדבר על העובדה שהוא הרג דווקא את הדמויות הכי טובות שלו), אבל מדובר באופן כללי בספר שכתוב טוב, בעל זרימה עלילתית טובה, פואנטה חדה שמועברת בצורה מתוחכמת ומרתקת, וכעת גם אפילו תרגום חדש וקריא!
אז איפה הבעיה, אתם שואלים?
הבעיה היחידה היא, בסופו של דבר, העובדה שהוא נמצא בתוכנית הלימוד.

הספר "הסוד של אלה ומייקה" הוא ספר נחמד. באמת. רק חבל שיש לו חיסרון אחד גדול - מייקה. כי חוץ ממנו, מדובר בספר די סביר.
כלומר, נכון - יש לו גם חסרונות אחרים חוץ ממייקה. הסופרת התעקשה להציב את מיקום העלילה בתוך שכונת מצוקה, אבל תוך כדי כל הזמן הקפידה להדגיש כמה לכולם יש עור לבן כמו קיר וחולצות פולו מסודרות ויפות, כי ככה ממש נראים בני נוער משכונות עוני.
היא גם השתמשה במטאפורות עצלניות וקלישאתיות להחריד כדי לתאר את הדמות העצלנית והקלישאתית ביותר שלה, הלא היא מייקה - שיער צהוב כשמש, עיניים תכולות כשמיים. מקורי.
אוצר המילים היה גם הוא לוקה בחסר, וזה לא שיש לי בעיה עם משלב לשוני נמוך - להפך, אני חושבת שמשלב לשוני נמוך יכול לתרום לתחושת האמינות והכנות של הספר בקונטקסט הנכון, אבל בספר הזה היו כל כך הרבה "מטריף" ו - "סקסי" עד שהתפתיתי להתחיל לתלוש לעצמי שיערות מהראש. זה לא היה אמין, זה לא הרגיש אמיתי, וזה גרם לי לשאול את עצמי אם סורנסן היקרה בכלל פגשה אי פעם בני נוער, או ניסתה לדבר איתנו. אתם יודעים, ככה, סתם, כמחקר מטרים לספר. משהו.

אבל כל החסרונות הללו היו יכולים להיות נסבלים. אני נשבעת. אם זה היה רק זה, הייתי בולעת את זה כמו ילדה טובה ואולי אפילו מגישה את הצלחת בבקשה לעוד.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא קוראת מאוד בררנית, אין לי סטנדרטים גבוהים מידי. כשספר מאכזב אותי, אעביר ביקורת ואתלונן, אבל אף פעם לא אפסול ספר מראש בגלל הנחות מוקדמות. לא, זה לא הסגנון שלי. ולכן כניגשתי לספר הזה, החלטתי שאני מנקה את הראש מכל הדעות הקדומות שיש לי על ספרים רומנטיים לנוער ומתחילה בדף נקי.
תוך מעט מאוד זמן הדף הנקי שלי התמלא בכתמי דיו עצבניים של אכזבה וכעס.
למה אכזבה? - כי זה היה יכול להיות ספר טוב. באמת. אם לא מייקה הארור, זה היה יכול להיות ספר סביר פלוס. הדמות הראשית, אלה, היא דמות עמוקה, אנושית וניתנת להזדהות, והדילמות מולן היא מתמודדת נוגעות ללב ואמיתיות. הדמויות המשניות הן ברובן טובות ותורמות, מוסיפות עניין וגיוון. הקצב העלילתי הכללי טוב ומסודר נכון. המציאות שמוצגת בספר זה היא מורכבת ומעניינת כראוי.
יכולתי לסלוח לספר הזה על אותם חטאים קטנים שהזכרתי קודם, יכולתי ליהנות ממנו. אם רק לא הייתה שם את הנוכחות המעיקה המתמדת של מייקה.
ולמה כעס? - כי הרגשתי שמזלזלים בי. כי לאורך כל הספר הרגשתי איך העצבים שלי מתגברים בעוד שאני מדמיינת את הסופרת יושבת במשרד שלה וצוחקת על הקוראים, בהם הממצב הכלכלי שלה תלוי. אני יכולה ממש לדמיין את סורנסן צוחקת לעצמה, "אוי, בני נוער שטחיים ובזבזנים שלי, המשיכו להיות בדיוק כמו שאתם!"
כשאני אומרת שאני רוצה יותר ספרות נוער שמעריכה את הקהל שלה כבני האנוש הצעירים, השכלתניים והנבונים שאנחנו, זה בדיוק ההפך ממה שאני מתכוונת אליו.

טוב, עכשיו בואו נעבור לשוחח על הסיבה בגללה נתתי לספר הזה שני כוכבים.
מייקה.
עכשיו, עזבו דמות טובה או לא טובה (למרות שמייקה הוא ללא ספק דמות גרועה - הוא שטוח לחלוטין, ואולי היה איזה ניסיון קלוש לגרום לו להיות דמות עגולה לקראת סוף הספר, אבל הניסיון הזה נכשל נחרצות), לא הייתי מצליחה לאהוב את מייקה בלאו הכי. הוא מניאק מהסוג הכי גרוע - האחד שמסתווה כ - "רגיש" ו - "עמוק", כשבעצם הוא פשוט דושבאג דוחה וחסר טעם.
גם אם הוא היה דמות עגולה, גם אם הוא היה דמות עמוקה, לא הייתי מצליחה לאהוב אותו. מאפייני האופי שלו כל כך דוחים. אולי זאת רק אני שבעלת רגישות לבנים כאלו. אבל בחיי, לא יכולתי לסבול את זה.
האובססיה של מייקה כלפי אלה מגעילה. הוא חודר לפרטיות שלה פעם אחר פעם. הוא דוחף לה ידיים ונוגע בה בצורה חודרת ושתלטנית גם אחרי שהיא אומרת לו מפורשות להפסיק.
כן, אני יודעת, זה אמור להיות "בסדר" כי הם "חברים הכי טובים" ו - "זה תמיד היה ככה" ואוח, עזבו אותי מהתירוצים האלה. המצב בין אלה למייקה רגיש בתחילת הספר, ומייקה מודע לזה. ובכל זאת הוא פעם אחר פעם חוצה את הגבולות שלה ולא מכבד אותה ואת הבקשות שלה. כאילו, אחי, תשתלט על עצמך. מה הבעיה שלך לעזאזל.
זה כאב אפילו יותר, מהסיבה הפשוטה שאלה כן הייתה דמות טובה. היא הייתה עמוקה, וסיפור הרקע המשפחתי שלה היה מצמרר ונוגע ללב. היא הייתה אמיתית. יכולתי לראות חלקים בעצמי בתוכה. ודווקא בגלל זה, לקרוא על האופן בו מייקה תופס לה את התחת בלי רשות גרם לי לרצות להיכנס לספר ולתת לו את הסטירה שמגיעה לו.
נקודת המבט של מייקה משעממת. התפתיתי לדלג על עמודים כשהגעתי אליה. אלוהים, אני אמורה לאהוב אותו? תגידו לי אתם, באמת. מה אני אמורה לאהוב בנער הזה? את העובדה שיש לו עיניים כחולות ושיער בלונדיני? את זה שהוא הו-כה-מאוהב באלה עד כדי כך שהוא מרגיש צורך לדחוק בה לעשות דברים שהיא לא רוצה ולגעת בה בלי רשות שוב ושוב? מה כל כך טוב בדמות הזאת? מה אחרים רואים שאני לא רואה?

אפסיק להתלונן לרגע, כי אני רוצה שתעזרו לי. אני בדילמה - אני לא מצליחה להחליט איזה מהקטעים הנתונים מנקודת מבטו של מייקה יותר מגעיל:
1.'אני נותן לה לנצח, אפילו שהייתי מת שהיא תהיה חייבת לי טובה, שיכולה לכלול הרבה מאוד דברים מלוכלכים שהיא עוד לא מוכנה להם.' - עמ' 176, שורות 1-3.
2. 'היא מתחילה ממש לכעוס, אז אני מתכופף אליה ומנשק אותה מול כולם, תופס אותה בעורף ומחזיק אותה בישבן, שכולם יראו שהיא שלי.' - עמ' 239, שורות 7-9.
אחח, רכושנות וכפייה. כמה רומנטי.

אני אפסיק לרגע עם כל הציניות הזאת. אני רוצה לדבר בכנות כעת. אני עצובה, בשיא הרצינות. אני עצובה, כי הספר הזה בטח יהיה פופולארי. כי הוא בטח יהיה רב מכר בישראל, ובטח נערות צעירות ממני או בוגרות ממני יקראו אותו, ואולי חלקן יקחו מזה דוגמה. ירצו את המייקה שלהן. יחשבו שאולי כך באמת אמור להיראות חיזור, וככה באמת אמורה להיראות מערכת יחסים בריאה ומכבדת.
לכאורה המדיה שאנחנו צורכים לא משפיעה עלינו. אבל בפועל, זה חורץ בתוכנו קווים, מותח את הגבולות שלנו. פוגע בדימוי העצמי שלנו, באופן בו אנחנו תופסים את העולם סביבנו.
אם אתם רוצים לקרוא את הספר הזה, קראו אותו כאוות נפשיכם, אבל זכרו את העובדה שזה לא אמיתי ולא אמור להיות אמיתי. אל תיפלו בקלישאות. קראו את הספר הזה בביקורתיות. קראו אותו בעיניים פקוחות למציאות. במודעות. ואל תתנו לאף אחד להגיד לכם שככה דברים אמורים להיראות.

הצרה עם אראגון זה שהוא לא טוב כמו שהוא היה יכול להיות.
לכאורה היה לספר הזה פוטנציאל אדיר להיות ההארי פוטר או הפרסי ג'קסון הבא, והיו לו את כל התכונות המתאימות לשם כך - מציאות בדיונית סוחפת, יצורים קסומים מהפנטים, הבטחות לסיפורי גבורה ואהבה...
אבל בפועל, דווקא כל אלו הופכים את הסיפור הזה למאכזב. כנאמר, "גודל הציפייה כגודל האכזבה". דווקא בגלל העובדה הפשוטה שהספר הזה כל כך מבטיח, הוא כל כך מאכזב.
ושלא תבינו אותי לא נכון - אראגון הוא בשום פנים ואופן לא ספר גרוע. מדובר בספר טוב. הוא מציג מציאות מורכבת ורבת פנים, הוא סוחף את הקורא, הוא כתוב טוב ובצורה משכנעת שגורמת לך לרצות לקרוא עוד. לא, לא מדובר בספר לא-טוב. אבל מצד שני, אני גם לא יכולה לתת לו את ארבעת הכוכבים שאולי הגיעו לו. כי ציפיתי מהספר הזה לגדולות, והתאכזבתי.

אז מה בעצם מנע מהספר הזה להפוך לדבר הגדול הבא?
- דמויות שטחיות שלא הצלחתי להתחבר אליהן או להזדהות איתן בשום שלב של הקריאה. רוב הדמויות היו פלקטיות, ולא סיפקו את הסחורה. בעיקר הדמויות הראשיות.
- עולם שעל פניו נראה מקורי ומחדש, אבל בפועל די ממחזר את כל אותם ספרי פנטזיה מיתולוגיים. (בדרך כלל אין לי בעיה עם חוסר מקוריות כשזה מגיע לפנטזיה, כי כל הז'אנר הזה עשוי משכפולים של מיתוסים ואגדות. אבל שוב, מהספר הזה ציפיתי ליותר.)
- תיאורים כבדים וממושכים מידי שנמתחים כמו מסטיק על פני עשרות עמודים, עד כדי כך שדילגתי על קטעים שלמים מידי פעם, פשוט כי ידעתי שאם לא אעשה זאת אתייאש מהספר.
- המניעים של הדמויות שטחיים כמעט כמו הדמויות עצמן, והבחירות של הדמויות היו לא מוסברות וחפוזות בצורה שגרמה לי לתסכול.
- העלילה צפויה מידי וממחזרת את עצמה, חסרת המקוריות ואפקט ההפתעה שגרמו לי לרצות לקפוץ ישר לספר הבא בסדרות אחרות שקראתי.

האם אני יכולה לטעון שזה ספר גרוע? שסבלתי מהקריאה? שהוא היה בזבוז זמן?
לא. בהחלט לא. כי לעיתים נהניתי. כי סאפירה הייתה מרתקת, וכך גם האופן בו פאוליני תיאר את הקשר בין רוכב לדרקונו. כי מערכות היחסים היו מורכבות ומעניינות. כי הדילמות היו מסובכות כראוי. כי הכתיבה של הסופר הזה היא טובה ללא ספק.
לא סתם בחרתי לתת לספר הזה שלושה כוכבים מתוך החמישה.
ובכל זאת, מדובר באכזבה בעבורי.
אולי פשוט המליצו לי על הספר הזה כל כך הרבה פעמים עד שכבר ציפיתי למשהו מדהים, ולכן התאכזבתי כשגיליתי ספר שהוא "רק" טוב.
אולי מדובר בפוטנציאל המבוזבז של הספר שצורח מתוכו כמלווה תמידי של העלילה אשר אכזב אותי. כי זה היה יכול להיות ספר מדהים. זה היה יכול להיות הדבר הבא. אבל זה לא היה. וההד הענקי הזה של חוסר המימוש הפריע לי כל כך עד שלעיתים הייתי חייבת להפסיק לקרוא כדי להקדיש דקת דומייה לפוטנציאל המבוזבז.
ומי יודע, אולי אני לא יכולה לשפוט כל עוד לא קראתי את הבאים בסדרה. אולי אני צריכה להמשיך לקרוא ולא לשפוט מהר.
אולי.