לפני זמן מה קראתי את "מחוננת" שחשבתי שהוא ספר טוב אבל לא היה לי משהו לומר עליו, אז לא כתבתי עליו ביקורת. את אש קראתי כי הבנתי שהוא לא ספר המשך לספר הראשון. קראתי אותו מהר - הוא מרתק מאד והסיפור בו אינו פחות מושך ואינו פחות סגור מהספר הראשון. פה וגם פה קאשור רוצה להגיד משהו באמצעות סיפור שלא יכול לקרות בעולם אותו אנחנו מכירים.

למה נערות (בדרך כלל נערות קוראות את הטרילוגיות מהסוג הזה, לפחות הן רוב כותבי הביקורות עליהן) אוהבות את הספר הזה? הוא קריא, כבר אמרנו אבל יש אלפי ספרים קריאים ומרתקים שאינם גורמים את ההתלהבות שטרילוגיות מסויימות גורמות. גם בספרי פנטסיה לא ראיתי התלהבות כמו שראיתי בספרים האלה (דמדומים, מפוצלים, הבחירה וכו'). נסיתי לפענח את סוד הקסם וכמה דברים בלטו לי: בכולם יש גיבורה המושכת תשומת לב באמצעות איזה ייחוד ולא צריכה לצעוק כדי שישימו לב אליה, לרוב הגיבורות האלה יש יותר ממחזר אחד והעימות בין המחזרים מעלה את מניותיה של העלמה, אף גיבורה אינה חורגת ממה שלימדו אותנו שהוא אשה נשית (כן, גם זו שהיא מכונת הרג משוכללת שמסוגלת להתגבר על 10 גברים ולהמשיך לארוחת בוקר). אשה נשית: בעלת רגשי אשמה מפותחים, חמלה לחסרי ישע, בייחוד ילדים, והיא תמיד יודעת מה הדבר הנכון לעשות גם אם "הדבר הנכון" מנוגד לאינטרס שלה, בעברית - יש לה מצפון.

אש היא יפהפייה בלתי מצויה, שיופייה משפיע על אנשים ועל בעלי חיים. בנוסף היא יכולה לשנות את מחשבות האנשים ובעלי החיים ולהטות אותה לרצונה. הייתם חושבים שאין כוח שיכול להתמודד איתה? אבל היא מגבילה מאד את כוחה ואינה מסכימה להשתמש בו אלא לצרכי הגנה עצמית. קאשור היא מספרת סיפורים מצויינת. היא מצליחה לטוות סיפור מהחלומות והרצונות של קוראיה. ויחד עם הסיפור יש גם נושאים שיש לה מה להגיד עליהם: על היופי וכוחו, שמשאיפת בני האדם לרכוש לעצמם את היופי נוצרים פשעים ועיוותים. על היופי החיצוני שלא תמיד הולם את פנימיות בעליו ועל ההפתעה כשהיופי החיצוני מתלכד עם יפי הנפש.

הספר מעניין מאד. לא יכולה לומר שחשבתי עליו כשלא קראתי אבל הסיפור והמסרים התמזגו היטב. קאשור עשתה פה משהו חריג, יחסית, כשכתבה את הספר השני על ארועים שקרו לפני ארועי הספר הראשון, ושאחת הדמויות השוליות פה היא דמות שבספר הראשון היתה מרכזית למדי. כתוב טוב, הרבה פעולה, מתאים נפלא לקיץ - תאורי שלג וקור צוננים, מרתק ולא מאמץ מדי את התאים האפורים העייפים.

גילוי נאות – הביקורת הזו נכתבה אחרי הפעם הרביעית או החמישית שקראתי את הספר. אם הדירוג לא מספיק, אז הפתיחה הזו בוודאי מספיקה כדי להבהיר כמה אהבתי אותו.

אש הוא ספר שני בסדרת שבע הממלכות, אולם הוא עומד בפני עצמו, ואם אני נדרשת לבחור, הוא ללא ספק הטוב ביותר בסדרה.
ולמה?
כי לאוהבי רומני הפנטזיה מבינינו, יש בו הכול: עולם בדיוני יוצא דופן, דמויות מורכבות ובעלות אופי, רומן עדין ויפהפה והחלק הטוב ביותר – המסרים החשובים ששזורים במהלך הספר בצורה מעולה, ולא נדחפים לגרון בכוח. ברשותכם, ובגלל שזה החלק המיוחד ביותר בספר בעייני, אתמקד בו.

אש, הדמות הראשית, היא דמות חזקה באמת, וזה מרענן ויוצא דופן. היא לא רק מתוארת ככזו, כמו בספרים רבים שמתיימרים להציג פמיניזם אולם ברגע האמת תמיד שולחים את הגבר להציל את הגיבורה, אלא היא כזו באמת – היא עומדת על עקרונותיה, מגנה על עצמה, ומסרבת להיכנע לגחמות גברים. היא גם לא שונאת גברים, נקודה שהפמיניזם לעיתים חוטא בה, אלא פשוט מנהלת מערכות יחסים (לא רק רומנטיות) שוויוניות עם הגברים בחיה, וכקוראת מתבגרת (כפי שהייתי בפעם הראשונה שקראתי את הספר), זה מדהים.

נקודה חשובה נוספת, היא שהספר הזה הוא ספר שעוסק ביופי. לא רק יופי נשי, אלא יופי בכלל, כמאפיין שמזיז עולמות. והטיפול שהספר מעניק לנושא הזה, באמצעות דמות יפהפיה בצורת עוצרת נשימה שיופיה פוגע בה, דמויות שמנצלות את יופיין לרעה ודמויות גסות ולא יפות שנשפטות באמת בשל האופי שלהן, מיוחד ומעצים.

שתי הנקודות האלו, יופי והעצמה נשית, הן נקודות שרבים וטובים ניסו להעצים בספריהם בצורות טובות יותר ופחות, ובדר"כ נפלו פשוט בשל העובדה שלא האמינו בהן – אנשים שמאמינים באמת בשוויון מגדרי לא מרגישים צורך לחזק נשים על חשבון גברים, אלא לצידם (סוגיה חמה כיום בעקבות "ברבי" שבדיוק יצא לקולנוע), ואנשים שמאמינים שהאופי הוא החשוב לא הופכים דמויות טובות ליפות ורעות לכעורות ("בית הספר לטוב ולרע" הוא דוגמא מעולה לנפילה כזאת).
קריסטין קאשור מעבירה את הנקודות האלו באמצעות דמויות מציאותיות, עם קשיים ומורכבויות, ואני יכולה רק לנחש שהיא מאמינה באמת במסרים שהיא מעבירה. והיכולות להעביר אותן בספר פנטזיה לנוער, מבלי לתת לדמויות להגיד אותן בדיאלוגים שטוחים אלא ע"י התנהגות ואופי, עושה את כל ההבדל בעייני.

בקיצור, מומלץ בחום.

אהבה לא צריכה להיות הגיונית.
לא צריך להסביר אהבה.
ואין שום סיבה בעולם שאכתוב מגילת סנגוריה (*) על אחד מהגילטי פלז'רס האהובים עלי.


אז למה בכל זאת?
כי את הספר הזה קל לקטלג כחלק מגל ה"פנטזיה-בום" שנוצר אחרי דמדומים (בעצמו, חלק מגל ה"פנטזיה-בום" שנוצר אחרי הארי פוטר).
גיבורה יפהפיה, כוחות על, קריאת מחשבות(!) ומשולש רומנטי שאותה גיבורה יפהפיה עומדת בבסיסו.
נשמע קצת קופי-פייסט?
אי אפשר להכחיש שיש משהו ברכיבי המתכון הזה שנשמעים... מוכרים.
וההשוואה הזאת לא מגיעה לו.
כי "אש" לא דומה בשום צורה לדמדומים, ובמקומות שהוא מזכיר אותו - זה כדי להגיד בדיוק את ההפך.
ולכן מגיע לו שאכתוב עליו מגילת סנגוריה.

העלילה מתרחשת בעולם בדיוני.
באותו עולם, לכל בעל חי יש זן מקביל אליו הנקרא "מפלצת".
המפלצות הן יצורים יפהפיים באופן בלתי טבעי ובעלי יכולת לקרוא מחשבות ולהשפיע על תודעתם של הסובבים אותם.
אש היא המפלצת האנושית האחרונה שנותרה והיא קרועה בין רצונה לסייע לממלכה העומדת בפני מלחמה עקובה מדם לבין רצונה להימנע מלהשתמש בכוחותיה העל-טבעיים באופן בלתי ראוי.

אתחיל מהביקורת הזאת:
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=74957

כן, יש לספר הזה פוטנציאל להיראות כמו משהו מאוד אנטי-פמיניסטי.
בין אם בגלל שגיבורה יפהפיה באופן בלתי אנושי היא מודל בעייתי משהו, בין אם בגלל שהעמדת בחורה במרכזו של משולש רומנטי מבליעה בתוכה אמירה שערכה של אותה בחורה, ושל בחורות באופן כללי, נקבע ע"פ מספר הגברים שחושקים בה.

אבל המוקד של הספר הזה הוא לא יופיה הבלתי אנושי של אש (למרות שהוא בהחלט משמעותי בסיפור).
המוקד של הספר הזה הוא הבחירה. היכולת שלנו לבחור מי אנחנו בעצמנו ולא לאפשר לסביבה לקבוע בשבילנו.

"בנות אינן דומות בהכרח לאבותיהן. הבת-מפלצת היא שבוחרת איזו מפלצת תהיה.
אש הביטה בפניה שלה.
המראה היפהפה היטשטש פתאום מאחורי דמעותיה. היא מצמצה לסלק את הדמעות. "פחדתי שאהיה קנסרל," היא אמרה בקול לבבואתה. "אבל אני לא קנסרל".

ויש לי תחושה שהאמירה הכללית הזו (שאין בה הרבה חידוש. הרי כבר דמלבדור הי"ד לימד אותנו ש"הבחירות שלנו, הארי, הן שמגלות מי אנחנו באמת – הרבה יותר מאשר היכולות שלנו") מצטמצמת בספר הזה ומתמקדת ביכולת ובצורך של נשים לבחור מי הן ומה הן, ללא תלות במגדר אליו נולדו.
זה בא לידי ביטוי בצבא השיויוני להפליא שבו נשים וגברים לוחמים זה לצד זה. עובדה שמפליאה את אש בהתחלה: "מדוע תבחר אשה בחיים כאלה? האם הן פראיות ואלימות מטבען, כמו גברים אחדים שהתנהגותם כבר הוכיחה זאת?" אש תגלה בהמשך הספר שהמציאות מורכבת יותר. הקטלוג המהיר שלה לגברים, לנשים וללוחמים - ילך ויתפרק.
אבל זה בא לידי ביטוי בעיקר בדמותה של אש.
במובן מסויים, אש היפהפיה מייצגת את הנשיות הידועה גם בכינויה "המין היפה".
אלא שאש אינה מסוגלת לסבול את הפער בין הדימוי שלה לבין מי שהיא באמת.

""את נראית מתוקה במידה שלא תיאמן" אמר קשת.
אולי, אבל היא הרגישה חצי מתה. בשמחה היתה מחליפה בין השניים. כמה נפלא היה להרגיש מתוקה במידה שלא תיאמן, ולהיראות חצי מתה."

""אני שונה מכפי שאני נראית," היא אמרה ופרצה פתאום בבכי. "אני נראית יפהפיה ורגועה ומקסימה, אבל אני לא מרגישה ככה."
"אני יודע," הוא אמר בשקט.
"אני אהיה עצובה," היא אמרה בהתרסה. "אני אהיה עצובה, ומבולבלת, ורגוזה, לעתים קרובות מאוד."
[..]
הוא לא חייך עוד וקולו היה רציני. "אש. את חושבת שהייתי רוצה שתהיי קלת דעת ועליזה תמיד, ללא כל הרגשות האלו?"

אם רוצים, אפשר להכליל את הקטע הזה לנשיות בכלל. נשיות שמקושרת עם יופי, רוגע, רכות והכלה. אש לא מוכנה להיות מוגדרת ע"פ המראה החיצוני שלה. אפשר לראות בזה אמירה שנוגעת להחפצת נשים.

ואם לחזור להשוואה לדמדומים:
נראה שהדמות של קשת, אהובה הראשון של אש, נתפרה בדיוק ע"פ המידות של אדוארד מדמדומים. הוא מקסים ושובה לב, הוא חביב הנשים, הוא מגונן מאוד. מגונן מדי. הוא יעשה הכל כדי לשמור על אש בטוחה.
וזה בדיוק מה שידחה את אש וירחיק אותה ממנו.
(אגב, מלכתחילה, מערכת היחסים ביניהם היא ההפך מהסטריאוטיפ על גברים ונשים. הוא מחפש אהבה נצחית, נישואים ומחוייבות. היא? היא רק רוצה את מה שגברים רוצים, בד"כ, ע"פ הסטריאוטיפ...)
קשת יתנפל על בריגן, המפקד העליון של הצבא, שרוצה להיעזר באש במשימות מסוכנות ויקרא לו חסר לב. אבל אש יודעת מה היא מעדיפה: היא לא רוצה שיעצרו בעדה. היא תחליט לבד לאיזה משימות מתאים לה לצאת ואלו סיכונים היא מוכנה לקחת.
וזה, חברות, מודל ראוי לחיקוי הרבה יותר.

אש אמנם חושקת מאוד בתינוק... אבל היא מוותרת על הרצון הזה ומוודאת שלעולם לא יהיו לה ילדים, בשל הסיכון שבלידת עוד מפלצת בעלת כוחות על שאין לדעת מראש איך תשתמש בהם.
ילדים בכל מחיר?
לא אצל קריסטין קאשור.
(ומי שהמשיך עם דמדומים עד סוף הסדרה, או לפחות קרא עליה בויקיפדיה, יודע שגם כאן הניגוד לדמדומים בולט).

יש הרבה נקודות דמיון בין אש לבין קטסה, גיבורת "מחוננת", הספר הראשון בטרילוגיה של קאשור.
בנושא של הבחירה החופשית של האדם מה לעשות עם כוחותיו, בנושא העצמאות וגם בנושא הילודה (קטסה, בניגוד לאש, איננה מעוניינת בתינוקות), וגם את "מחוננת" אני אוהבת. גילטי פלז'ר, כבר אמרתי?

ואם לחזור לביקורת שפתחתי בה - אציין רק שבעולם שבו גיבורי על הם גיבורי תרבות ושוברי קופות, לא מזיק שיש גם כמה גיבורות על מושלמות. גם אם הן לא ממש מודל לחיקוי.

ולסיום, עוד שתי נקודות של פמיניזם בספר בביקורת הזו:
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=63090


תודה שהייתם איתי לאורך מסע ההצדקה העצמית המיותר בהחלט שלי ושיהיה לכם יום נפלא:-)

(*)בעצם, זו מגילת סנגוריה חלקית, מכיוון שלא עם כל הערכים העומדים בבסיסו של הספר, ועליהם אני הולכת לדבר, אני בהכרח מזדהה.

סוף סוף הפנטזיה זכתה במה שספרות הבלשים הצליחה לייצר לפני כמה עשרות שנים:גיבורה אמיתית,דעתנית ,עצמאית ,עם רצון חזק שלא מתקפלת בפני אהובה שמנסה לעטוף אותה בצמר גפן.(טוב נו יש גם את קטניס אבל היא לא גיבורה יחידה)
אש (צירה)הוא שם הגיבורה בגלל שערה הלוהב.
זהו ספר שני בסדרה שניקראת שבע ממלכות אבל הספר עצמאי לגמרי ואין חובה לקרוא את קודמו "מחוננת"על מנת להבין עניין.
בעולמה של אש היצורים מתחלקים לנורמלים ומפלצות.המפלצות מאד צבעוניות זוהרות ומושכות את העין ולכן גם ניצודות בכמויות גדולות ,האנשים מזן המפלצות הם בעלי חושים מועצמים ,מאד יפים ,מסוגלים להשפיע על מחשבות זולתם ולפיכך מסוכנים מאד.אנשים מגיבים אליהם או בשנאה גדולה או בהערצת אלילים.
אביה של אש(כמובן מפלצת) היה יועץ המלך שניהם היו אכזריים ורעים לממלכה והביאו אותה לפי פחת.
אמה האנושית מתה בלידתה ואש גדלה רחוק מהארמון עם ביקורים מזדמנים מאבא שלה שכניראה אהב אותה בדרכו ועם תמיכה רגשית והורית מהשכן והבן של השכן(ההוא עם הצמר גפן)
אני לא רוצה לספלייר וגם לא לפרוש כאן את כל הסיפור רציתי רק להביע את התפעלותי משני דברים חשובים ולא מובנים מאליהם:
באיזשהו שלב אש נחטפת -היא מצילה את עצמה לבד .
בכוחותיה שלה בלבד ומענישה את כל מי שצריך בלי שום עזרה מהנסיך החתיך.
והכי מעניין בעיני -לאש יש מחזור,תתארי לך,אשה נורמלית!
הסופרת לא מדלגת על העניין וגם טורחת ומספרת לנו על ההרגשה והקשיים שנובעים מכך.יש לזה הצדקה סיפורית אבל עדיין זה הספר היחיד(חוץ מציפורים מתות בסתר)שאני זוכרת שטורח בכלל להתיחס לנושא.
גיבורה מוצלחת,נוגעת ללב.הסיפור כתוב היטב אפילו מרתק.

הכל התחיל ביום השליו ההוא שבו ניסיתי להרוג את החברה הטובה שלי (ולא בפעם הראשונה).
היינו שלישיה. כמו תמיד בזמן האחרון. מהמילה שלושה. למען צנזור השמות נקרא להן היימיטץ' ואפי, אוקיי? וזה לא אומר שמי שאני קוראת לה היימיטץ' היא טומבוי. אלא שהיא יכולה להשתכר ולהשתגע אפילו ממיץ תפוזים.
ישבנו על הספסלים בחצר האחורית של הבית ספר שלנו. היימיטץ' ואני על אותו ספסל, ואפי עמדה וצחקה עלינו ועל מקרה מביך שלא יסופר.
כשנגמר הנושא לשיחה, ואני והיימיטץ' התחלנו לדבר על ספרים, אפי מצאה את עצמה בדיוק אומרת; "אה, אגב ספרים, יש לי את אש בבית."
זאת הייתה מכה שלא ציפינו לה.
אש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אלוהים אדירים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
כאילו, אש!! חיכיתי לספר הזה שנים!!
לא היססנו גם בזהות של אש. כמובן שזה ההמשך של מחוננת.
אלה ספרים, אז בטח ציפיתם לדיון תרבותי ביני לבין היימיטץ' על הא ועל דא. אבל כל מה שקרה זה שניסיתי לחנוק את היימיטץ' בעוד שהיא מעכה לי את הרגל על הספסל.
וכל זה היה מלווה בדיון "תרבותי" למדי שהורכב מצרחות של "תביאי לי קודם!" ו"אני אוהבת אותך, אפי, נכון שאת אוהבת אותי יותר ותביאי לי את הספר??" ובל נשכח את הצמד: "את מכירה אותי יותר!" "את מכירה אותי פחות ועדיין לא נמאסתי עלייך!"
בסופו של דבר אפי מצאה פשרה.
אני לא ארחיב. חוץ מהעובדה שאני ניצחתי בפשרה הזאת. אבל מה? אפי שכחה כל הזמן להביא לי את הספר >ספויילר חשוב שעלול להרוס לכם ולרסק לכם את הספר. קרה ללוחמת. לא ממליצה למי שלא קרא: שחזור קטן מהספר הקודם, אולי. היא בחרה במשמו, ולא במשמו האחר. כמה שזה היה צפוי)

נאמר לי שבמערכת יחסים, טוב, נבחרו כמה דברים מהסיבות הלא נכונות. על זה אני דווקא מוחה. רגשות הם העיקר.
אבל כמובן, שכמו בספר הקודם, המערכת יחסים מרגשת ומטלטלת. וכשהבחירות נעשות והכל מגיע למקומו, כמה שהקורא מאושר.

כמובן שיש כמה בחירות שקורעות את לב הקוראים. לווא דווקא במערכת יחסים. כמה רציחות של דמויות לא במקום. דמויות אהובות. אכזבה, ובעיקר כאב.
וכמה בחורים מעצבנים שלוקחים למיטה יותר מידי בחורות =.=

אתם חושבים שהספר נגמר בהאפי אוור אפטר.
אבל בואו אני אגלה לכם משהו קטן, שמגלים בסוף הפרק הראשון - לק נוכח. לק הילד.
זוכרים את לק?
אם לא, אז רק אומר שבסוף תקעו לו סכין או פגיון בגרון בספר הקודם.
ואם אתם כן זוכרים והיה לכם משהו שביר/נפיץ ביד, הוא בטח התנפץ או התפוצץ.
וכמו שצריך, כל מה שקשור בלק אף פעם לא נגמר בהאפי אוור אפטר. או שכן, או שלא. או שכן.

טוב, אבל כמובן, אחרי שסיימנו עם הביקורים, הבה לתשבוחות.
הגאיות היא ארץ מדהימה. מורכבת היטב, המפלצות מרהיבות, הרעיון משובח.
אני חושבת שאולי אני אוהבת את הגאיות יותר משבע הממלכות. אני לא בטוחה.
הדמויות, כצפוי, מעולות. למרות שאש היא סוג של חיקוי של קסטה, אולי הפמיניזם קצת חסר. אבל אש... קצת יותר נשית, פחות הרסנית, והרבה פחות קרבית.
אבל האופי... דומה מאוד.
והעלילה. אוי העלילה. כמה יפה היא. ואולי כמה פרקים יצאו משעממים, לא יצר נזק של יותר מכוכב אחד.

בין אם תאהבו ובין אם לא, כל מי שאהב את מחוננת בערך חייב לקרוא את אש.

הקדמה:

קשה לכתוב ספר פנטזיה משובח. מי כמוני יודעת.. אני מנסה לכתוב אחד כבר שנים. לא ביקשתי טרילוגיה או סדרה. תכננתי לפרוץ עם ספר טוב אחד אבל אחד כזה שיסחוף לעולם מדהים ומשכר וייתן טעם של עוד. ספר כזה שיגידו - יש רק אחד כמוהו. הו, בעקבות ההצלחה המטאורית של ספרי אני אנסוק ואעלה מעלה מעלה עד הר האולימפוס , שם אזכה לחיי נצח ואשתה אמברוסיה בהימהום– המ , המ, המ. מקודשת, מקודשת, מקודשת. רק צריך להיזהר , להיזהר מאוד לא להיכוות מההצלחה השמשית הזוהרת ולהט ההצלחה לא ירסק אותי אל הסלעים. כן, זה הסוף הטוב האלטרנטיבי שביקומים המקבילים שלי. בעקרון, הסוף הטוב האולטימטיבי הראשון היה שאתגבר על חדרת הבמה שלי ואפצח בקריירה מוזיקלית אבל אני לא זמרת מהסוג הזה אז גורל הסופרת המוצלחת התקדם ותפס את המקום הראשון. לפני כמה שנים ,לפני שהתחלתי את התואר ועוד היה לי שפע של זמן פנוי וצפיות גבוהות (או אשליות גבוהות) לקחתי את העניין ברצינות והתחלתי לפשפש באינטרנט על דרכים לתפור לי את הגורל המיוחל באמצעות דמיון ומקלדת. חיפשתי קורסים לכתיבה יוצרת , טיפים מסופרים ידועים וכל פריט של מידע שחשוב לאסוף לפני שיוצאים למסע הגיבור של קמפבל. הממצאים שאספתי סיפרו על עבודת חקר שלמה שרק היא לבדה יכולה לקחת שנים במהלכה עלייך לשאוב השראה מתקופות היסטוריות (לא חובה אבל זאת התחלה טובה) ,ליצור עולם עם זוועות ופלאות , חוקים ונורמות תרבותיות, דמויות עגולות ומסקרנות ובמקרה הקלוש שהצלחת ליצור משהו מעניין ולתחזק קבוצת קוראים חסרי מורא (לא, לא רק מבני משפחתך,זה לא נחשב) את עוברת לשלב הבא – סבב התיקונים הראשון ואז השני ואם את ממש בהתחלה תגיעי לסבב העשרים ואז נדבר. שפלות רוח בנוגע לאמת הקשה – המוטו שלך. עכשיו כל מה שאת זקוקה לו זה חלל שקט להמשיך לכתוב בו. אם המשכת ובעקבות זאת אני מקפיצה את התהליך קדימה את כנראה ממש נהנית לסבול אז תתחילי לשלם לעורכת, סוכנת, מעצב כריכה, בעלי מקצוע שיוסיפו אמינות לנושאים שאת משלבת (היסטוריה, ארכיאולוגיה, פיסיולוגיה, הכל) תוסיפי תצלום ממש טוב שלך (תעשי מה שצריך, את שומעת?) ותתפללי שהמכירות יחזירו את ההשקעה של חייך.

ודווקא בגלל שילדתי סיפורים (בתיאוריה) וחוויתי את הכאב המוחץ של לידת סיפור שאת קורעת בכוח דמיונך אט אט מהמציאות וקורמת לו עוד וגידים ואבל לא מסוגלת לעמוד בזה ונוטשת אחרי התיקון החמישי ומהצד השני, כקוראת אני מעריכה כל ספר, אני כל כך נעצבת על המטרה שבשמה אני כאן- לקטול את קריסטין קאשור.

קאשור ממש ניסתה. היא יצרה עולם, עם עלילה ודמויות ואני בטוחה שזה לא היה קל אבל תשמעו.. מצאתי את עצמי מעמידה פנים שאני קוראת, מעמידה פנים שאני שקועה בספר! אני, שבולעת ספרי פנטזיה כמו סוכריות ושנואשת לכל סוג של הדרכה , גם גרועה לכתיבה. למה העמדתי פנים זה סיפור לפעם אחרת אבל עובדה שבפרק 15 העיניים שלי כבר התרוצצו בין הקטעים עבור משהו מנחם ומעניין ורק ההתעקשות שלי על הסדר הטוב בעולם מנע ממני לעשות את מה שלא עושים אף פעם. כואב לי אפילו לכתוב על המחשבה הנלוזה הזאת.. סלחו לי, אחיי, כי חטאתי. אני עדיין חושבת לדלג לסוף!

הביקורת על אש מלווה בספוילרים גם על ספרים נוספים, לצורכי השוואה: אח זאב, דמדומים, משחקי הרעב, משחקי הכס ויומני הערפד. בבקשה , אל תמשיכו לקרוא את הביקורת אם אתם לא רוצים שאהרוס לכם כי באמת שאני לא חוסכת בכלום וחבל שתפסידו ספרים טובים.

אם נשארתם ואתם סקרנים לדעת על מה כל העניין, נתחיל.

הביקורת: ספויילרים!

על מה ההתלהבות בעצם? נכון, ההתחלה של "אש" טובה , אפילו טובה מאוד אבל היא הזכירה לי את ההתחלה של "אח זאב". אב ובנו מתבודדים ומסתירים סוד. בספר "אש" הוסתר כוחו של הילד-אימיקר- מהמלך וב"אח זאב" הוסתר כוחו של הילד -טוראק- משאר השבטים. סוף ההקדמה ב"אש" היה מפתיע לטובה מבחינת מתח (למרות שהיה בי חלק שציפה לזה) אבל אז הגענו לפרק הראשון ולצערי, הסיפור על אימיקר נזנח.

אתייחס לפנטזיה מפרספקטיבה רחבה ואח"כ אבקר פרטים נקודתית.

הבסיס הדמיוני "המקורי" - לא באמת מקורי:
בהתחלה התלהבתי, כן? חיות ובני אדם שקרויים "מפלצות" כי ניחנים ביופי מהפנט וכוחות על. והמוח שלי עוד לא חיבר את הנקודות אבל לאט לאט קלטתי למה הקסם כבר לא קוסם לי ומרגיש מוכר מאיפה שהוא. אתם יושבים? כי עבור מי שלא חשב על זה, זה יכול להיות בא-אם רציני. בני האדם שהם מפלצות הם בדיוק או כמעט כמו – ערפדים. תחשבו על זה , לשניהם יש אותם מאפיינים: חזקים, מהירים, יפיפים, מהפנטים, בעלי יכולת לקרוא מחשבות ולשגר אותם למוחות של אחרים (אלו כוחות שמאפיינים ערפדים חזקים בספרי יומני הערפד ולכן עבורי זה כבר חוק ברזל חח כאילו מאסט בעולם הערפדים וככה זה גם עבור בנ”א מפלצות). אם כן, ניתן לומר שהמפלצות הם ערפדים יונקים נטולי חולשות כחולשה לדם, שמש וכ’ו בנוסף, הקסם שבחיות שהם מפלצות–דמיונם לחיות הרגילות בטבע עם יופי מטלטל , כוחם העל טבעי - לא הצליח לעניין מספיק כי הם תמיד היו ברקע ואין מפגש קרוב איתם כמו בפרסי גקסון. מספרים עליהם כמובן שבני האדם החלשים מפחדים ונזהרים מהם ובני האדם החזקים משתמשים בהם-סוחרים בהם , אוספים אותם לצורכי התלמדות בקסם או פשוט רוצחים אותם באכזריות אבל חוץ מהאזכורים הללו הם אינם נמצאים. אני אישית הרגשתי כאילו נותנים לי לקרוא על יצורים פלאיים בפירוט רב , במעיין הבטחה למפגש קרוב ואז אומרים לי – אה סליחה , לא אמרנו לך? הם נכחדו. תוכלי לראות אותם רק בתמונות. אז מה היה העניין לספר לי עליהם באריכות וסתם להעלות לי את הציפיות!?

חיבורי האירועים לא מהודקים כראוי:
העלילה מתקדמת במעיין קפיצות מהירות שלפעמים משאירות את הקורא תוהה על אמינותן. דוג’ שהצלחתי לתפוס בזמן אמת והרמתי עליה גבה הייתה הקריאה להרפתקה הראשונה של אש ושל ידידה, קשת. הסיבה שהם יצאו מהיער שהוא ביתם היה מחסור בכוח אדם. ממש ככה. להקות של חיות מפלצות מאיימות כל הזמן על יישובים , ערים וממלכות ותושבי הגאיות זקוקים לחיילים שיגנו עליהם אז פשוט הולכים להביא עוד, אתם יודעים, קצת כמו יציאה לאיסוף חלוקי נחל. אש , שעם כל כוחה העל טבעי לא יכולה להגן על אנשי המקום לבדה , מן הסתם צריכה ללכת להביא חיילים, לא? מה עוד יש לה לעשות בחיים? ורגע לפני שהשניים יוצאים לדרך ישנו ויכוח דרמתי שהולך בערך ככה:
קשת: אש, אני צריך ללכת להביא עוד חיילים שיגנו עלינו מהמפלצות.
אש: אוקי, אני באה איתך.
קשת: לא, את לא.
אש: כן, אני כן. אתה לא אבא שלי ולא בעלי ואני מעל גיל 18 ואישה חופשיה ואני אשתה גם אלכוהול אם אני רוצה, הבנת? לזכות הסופרת יאמר שהיא הפסיקה את הטמטום כאן ונתנה לאש לנצח מהר. המונולוג הזה די מיצה את עצמו ב..כל מקום בעצם.

וגם אם המונולוגים היו מעניינים והיו פעמים שגם זה קרה לאורך כל הקריאה הרגשתי שברגע שהקסם של אש מאבד מחומו , אין כאן שום דבר שלא שמעתי. אלה סוג המונולוגים הנפוצים בסיפורי ממלכות -מלכים חשדניים פורסים רשת מרגלים , נסיכים מחרחרים ריבים, מורדים מתגייסים בצפון והחורף מגיע...

השמות: לאש עוד אפשר להתרגל אבל מה זה קשת, קנסרל, טרילינג, ברוקר, ואימיקר? אפילו דניאל הפך לדונאל. מה זה כאן, קצטניק בפיתה? כי אנחנו עדיין בטראומה ממשחקי הרעב..לא צריך עוד פיתה, אנחנו לא רעבים, בעצם אולי קצטניק כן. תביאו לו פיתה. אבל ברצינות עכשיו, מישהו צריך לעשות משהו , למה עניין השמות המשונים צובר תאוצה.. מי בעד מינוי נציג תלונות קוראים?

מספר הדמויות: עד אמצע הספר יש מספר מצומצם של דמויות. אח"כ המצב משתפר כמובן, משאש מגיעה לארמון וגרה שם אז מתוודעת לאנשי החצר ומשפחת המלוכה אבל בהתחלה הייתה תחושה לא אמינה כי במציאות, גם דמות מתבודדת תכיר אנשים- תתצפת עליהם , תכיר אותם בשמות, פנים, סדר היום, התנהלות.. במקום להדגיש שאש צופה בכולם הסופרת העדיפה להדגיש את העובדה שאש מוכרת לכולם ושכולם צופים בה. כשמדי פעם הכניסה – דרך מחשבות ופעולות - שיקוף של בדידותה, הושפעתי , מן הסתם. בהתחלה הרגשתי רחמים והזדהות אבל ככל שזה נמשך הרגשתי שאני צופה בהצגה בה הדמות הראשית מתחילה לזייף מרוב להיטות לגרום לי לרחם עליה - אני מתרחקת מאנשים ונתליית בחיבתו של הסוס שלי. אני עושה חווית התבודדות עם הכוכבים. אני קסומה מכדי להיות רגילה. אוי, מתוקה. תחסכי ממני.

ביקורת על הדמויות:
אש- כשמה כן היא, נעים להביט בה אבל היא סתם זוללת דפים. כבר במפגש הראשון איתה ידעתי בדיוק מי היא – אדוארד, קטניס ובלה בדמות אחת. טוב , אני יודעת שכבר קלטתם את זה אבל זה ממש חשוב לי לכתוב את זה. אש היא בליל של דמויות. למעשה היא בלילה תוססת מאוד חחחחח שכוללת את הדמויות הבאות:

1.אדוארד קאלן -אב טיפוס לדמות העל טבעית המהממת ביופיה. אש ניחנה ביופי כשל אדוארד ובכוחות כשלו (ערפדים חזקים מ"יומני הערפד"). ההקבלה של אש ל”מפלצת” כמוה כהקבלת אדוארד ל”ערפד”, לא רק בכוחות אלא ביחסים עם בנ”א, יחסי קרבה-ריחוק, אהבה -שנאה וכ’ו.

2.בלה סוואן- אב טיפוס לדמות העלמה במצוקה. את אש צריך להציל כל הזמן. אנשים סביבה חיים סביב השעון בהגנה עליה כאילו נוצרו לשם כך. היא תמיד מלווה בשומרי ראש אך בדר"כ קשת מעדיף לשמור אותה קרוב אליו. גם אש , כמו בלה, מחוזרת באופן נואש על ידי בני המין השני אך ילדה טובה, לא מנצלת את השפעתה ולוכדת גברים. היא טובת לב בקטע אידיוטי ולא אמין אבל יכול להיות שטוב הלב הזה מאפיין את דמות העלמה במצוקה. (תלוי פרשנות, נראה לי).

3.קטניס אוורדין - אב טיפוס לגיבורה לוחמת צדק ודמות נשית חזקה. אש עצמאית, דעתנית וציידת מוכשרת בחץ וקשת בדיוק כמו קטניס. גם אש בורחת לטבע כדי להשיג פרטיות כי סובלת מתשומת הלב הציבורית. אמנם לא קראתי את הספר אש עד הסוף (עדיין לא, בכל אופן) אבל אני מניחה שאש ,כמו קטניס, מסרבת בתחילה לקחת עליה את תפקיד המנהיגה והגואלת אך בלית ברירה הופכת לכזאת.

המממ צירוף מקרים? I dont think so

אבל באופן כללי, אש היפיפייה מאוד אומללה. היא צריכה להסתתר מכולם כי היא שונה מכולם והיא גם חזקה מכולם ותציל את כולם ובקיצור, הבנתם כולם? אש.

הנערה הלוהטת הבאה -אש מהספר אש. מקורי נכון?

Im on fire today:)

קשת- ידידה הטוב של אש שכבר מרגע הופעתו משמש בתור אדוארד מ"דמדומים" אך בניגוד לתבנית הקודמת דמותו חסרת כוחות כי קריאת מחשבות הועברה לדמות הנשית והפעם (או מדי פעם?) הוא גבר דחוי. לפיכך , בהפוך על הפוך, תופס מקום בלבה של אש בכך שמעיק על מצפונה אבל זה לא משנה. ככל שהוא יותר אומלל , יותר טוב. הוא שם רק בשביל לחזק את תדמיתה כדמות נחשקת, קצת כמו מאט ביומני הערפד. שונאת דמויות כאלה – מחפיצות, שטחיות, אומללות-מאמללות לנצח. (אני שונאת גם את הצד ההפוך שיכול לעודד אותם לנטיות כאלה אבל על זה נדון פעם אחרת).

בריגן- בריגן עיצבן אותי בגנטלמניות שלו, באבהות המושלמת שלו, בעובדה שגם הוא נמשך לאש אבל מסתיר את זה ובעיקר בעובדה שהוא מהווה את כל החבילה עם ילדתו. כשאש תבחר בו , היא תקבל בן זוג מלכותי ומשפחה בבת אחת.

גם שאר הדמויות לא היו טובות בהרבה. הם עשו בדיוק מה שצפיתם שיעשו אם זה בהתאם לתפקידם ואם זה בהתאם לרושם הראשוני שלהם.
ככל שהסיפור נמשך התחלתי לפנטז שבפרק הבא תהיה נקודת מבט של דמות אחרת וכשזה לא קרה , גם זה נוסף לרשימת הצפויים והמאכזבים אז בעצם, הפרט היחיד שעוד מרחף באופק ומסקרן אותי הוא המפגש בין אימיקר לאש, אם יתרחש בכלל.

למי שעדיין איתי אגיד תודה , באמת תודה שסבלתם אותי ואעשה סיכום: בעיני, יש ב"אש" משיכה וקסם אבל כרגע, מצטערת קריסטין קאשור - רק על הכריכה.

איך אנשים באמת חושבים???
איך אנשים מעדיפים אנשים אחרים???
איך אנשים מתייחסים לאנשים ששונים מהם???

סיבה אחת קטנה לבלאגן כל כך גדול : יופי ומראה חיצוני....

יש אנשים שאכפת להם רק מהמראה החיצוני ולא מהפנימי, אני רוצה לשאול אתכם שאלה : אם פתאום תיכנס דוגמנית לספרייה מה יחשבו אנשים???, שהיא בטח באה רק בגלל החיבור לווי פיי ,אבל מה עם היא באמת אוהבת לקרוא ,מה אם היא רוצה לרכוש עוד השכלה??????


הסופרת הציגה את אש כדבר הנוצץ והמושלם, עיניים עינבריות ושיער בצבעי השקיעה. פשוט מראה שהיה מהפנט כל אחד!! כדמות הנשית בספר. היא עושה הכל בשביל שכולם יאהבו אותה וגם לרעים היא נותנת הזדמנות שנייה.

הספר אש שונה לגמרי מהספר מחוננת בדבר 1:
לקטסה לא היה אכפת איך היא נראית והיא גם לא התעסקה בזב כל כך הרבה כמו אש. אם היא לא אהבה את השיער שלה היא גזרה אותו , אם היא לא אהבה את השמלה שלה היא הטביעה אותה במזרקה.

הדמויות היו חמודות למרות שאש הייתה די פחדנית והייתי מעדיפה שהיא תהיה דומה יותר לקטסה בלוחמנות שלה. אהבתי מאוד שהסופרת לא נתנה לדמות הגברית יופי מושלם ושובר לבבות שבנות נופלות לרגליו אלא דמות רגילה שאש מתאהבת בה בגלל הפנימיות ולא החיצוניות.

אהבתי את הספר מאוד ואני ממש ממליצה עליו כי הוא יכול לשנות דעות בחשיבה של בני אדם באמצעות המראה so read read read

אני מאושרת מזה שאני גרה בחיפה. (אמא,אבא, עשיתם בחירה טובה!) שבוע הספר הזה היה הצלחה מסחררת.
העובד שבעיר מתקיים שוק קרא ותן, בו מחליפים ספרים, במחיר סמלי של חמש עשר שקלים- מאוד מקילה עליי. אין לי כבר מקום במדפים, ושתבינו- יש לי שישה מדפים.
אז אני לוקחת את הספרים המשעממים ומחליפה אותם.
איזה אושר ^^
הסתובבתי בין הדוכנים, מתעלמת מבנות-פקאצות מהכיתה שנגררו על ידי אימותיהן המיואשות מהן, והספר "אש" משך את תשומת ליבי. הבחנתי בו קודם כל לפי הכריכה. לולא היא- כנראה שלא הייתי קוראת אותו.
תודה, קלי אייזמן. לולא את, לא הייתי שמה לב אליו בכלל.
התקדמתי בנחישות לעבר הספר.
זו הייתה משימה כשלעצמה. עברה מולי, כשהייתי מרחק של צעד מהדוכן של האישה הזקנה- משפחה עם עשרה ילדים. שני תינוקות מייבבים בעגלת-תאומים, ארבע נערות לבושות חצאיות- עד הברך, גרביונים וסוודר (אלוהים! זה היה היום הכי חם ביוני!) ,שני בנים עם כיפה, והדבר המשתלשל הזה, ציציות, ילד בן שלוש וילד בן חמש, אימא ואבא.
עוד פסיעה אחת, וחבורה מצחקקת של בנות, הלבושות, למרבה האימה, בחצאיות קצרצרות, שמכסות אך בקושי את שצריך להישאר מכוסה, חולצות בטן החושפות כמות נכבדת של כרסים, צמידים מקרקשים, שיער מחומצן, שפתיים אדומות, צללית שנמרחה לא בכישרון רב ושרשרות מלאות תליונים של חצי-לב. (כמה אהבות יש לכן?)
שמתי לב שהבנים עם הכיפות מיהרו להסיט את מבטם. (אני כל כך מבינה אתכם. גם אני רציתי להסיט את מבטי מהזעזוע הנוראי הזה.)
הן מיהרו לעבר דוכן הדיסקים וצווחו בהתרגשות למראה הדיסק החדש של עוד להקת-בנים-מטופשת-שיש-לה-יותר-מדי-מעריצות.
פסעתי בנחישות דרך קבוצה נוספת של בנות, שצווחו (הן צווחות יותר מידי, הפקאצות):"מה היא לובשת?"
אני- לבשתי ג'ינס עד הברך וחולצת טריקו.
הרבה יותר נורמלי מהן!
חציתי בזעזוע את הקבוצה,ממהרת לעבר הספר שכל כך רציתי להשיג- אש!
האישה הזקנה חייכה אלי.
"שלום. אפשר בבקשה את "אש"?"
האישה הנהנה. היא לקחה שקית ממקום כלשהו מתחת לשולחנה, ולקחה את הספר הנחשק מהדוכן הרעוע-משהו. היא הכניסה את הספר לשקית, והושיטה אותה אליי.
"תודה. איזה ספר את רוצה?"
אז סבא וסבתא התקרבו אליי, בפסיעות נחושות. בידיו של סבא היה שק מלא בספרי מדע בדיוני ופנטזיה לא מוצלחים. (כמה נדיר למצוא ספר טוב בימינו!)
סבא פתח את השק בזעף. אני פרשתי את הספרים על הדוכן של האישה. במבט מהורהר, היא הביטה בספרים.
בסופו של דבר היא בחרה את הספר "שומרי ההיסטוריה".
"אני חשבתי שזה ספר משעמם מאוד." אמרתי בנחרצות. היא הביטה בי, מחייכת, וליטפה את שיערי הג'ינג'י הקצר.
***
אחרי הקדמה ארוכה להפליא, נעבור לביקורת.

כמו קודמו, "אש" הוא ספר פנטזיה אמיתי. ספר פנטזיה אמיתי ונדיר, שכן חיקויי הפנטזיה הזולים מציפים את המדפים בספרייתי האבלה על חסרונם של ספרי הפנטזיה האיכותיים, שפשוט לא כותבים אותם.
ספר פנטזיה אמיתי, שיכולתי להעניק לו חמישה כוכבים, בלי להניד עפעף.
-אזהרת ספוילרים אפשריים-
פתח-הדבר גילה לנו ששמו האמיתי של לק היה אימקר. אביו היה לארץ', שומר יערות באחוזתו של לורד זוטר כלשהו. אמו של לק מתה בעת שנולד.
היה קטע בספר, בו לא הבנתי אם המינקת היא אשתו של לארץ' או שהוא שכר את שירותיה: "כשהתקבלה לעבודה אצל לארץ', קיוותה המינקת שהתפקיד ישיג לה בעל טוב ובן חזק ובריא." הקטע טיפה סותר.
רק כשהיה בן שלוש, עיניו של לק השתנו. אביו אסף אותו, והם ברחו.
בדרך כלשהי הגיעו לגיאיות, שם לק מגלה את החיות-מפלצות, ומתעלל בהן. הוא דוקר בפגיון ארנבת כחולה, חונק עכברים ומכרסמים שונים, והכול כשאביו רואה אותו, מוזן על ידי שקריו של לק, שאומרים לו כי מעשיו לא מכאיבים לחיות.
ספויילר
אחרי שלארץ' מגלה את כישרונו של לק, בנו רוצח אותו, ובורח, מותיר את גופתו של אביו להישרף על ידי האש שהדליק.
סוף ספויילר
הפרק הראשון גילה לנו על אש, נערה-מפלצת. שיערה של אש הוא ייחודי, זהוב, אדום, זהוב ובעל קצוות של וורוד. יש לה יופי מכשף, ויכולת לשלוט בתודעתם ובמחשבתם של כל יצור חי.
אש היא דמות ראשית מצוינת- אנושית למרות העובדה שהיא מפלצת. היא אנושית כל כך, ופגיעה כל כך, עד שקל להזדהות איתה. היא מתעבת את כוחותיה ומתבודדת ביערות הצפון, בחברתו המקסימה של לורד קשת, חברה הטוב ביותר, וגם, בתקופה מסוימת, מאהבה.
אש קיבלה כוכב, על היותה אנושית, דמות שקל להתחבר אליה.
קשת הוא דמות מקסימה. הוא אוהב את אש, מאז היו קטנים, ומנסה לגונן עליה, בצורה מוגזמת, מחשש שתיהרג לו. אש אוהבת אותו למרות מגרעותיו, והעובדה שהוא לוקח למיטתו יותר מידי נשים.
גם קשת מקבל כוכב. אני לא יודעת למה בדיוק, אבל משהו בתיאורו שבה אותי לגמרי.
קנסרל היה אביה המפלצת של אש. הוא היה מרושע, תאב כוח ואכזרי, אבל אש אהבה אותו למרות הכל. היא רצחה אותו, ולאחר מותו בכתה שבועות שלמים.
תיאורם של שאר הדמויות יהווה ספויילר.
את הכוכב השלישי, אני נותנת לארץ הגיאיות המדהימה.
את הרביעי, לעלילה הסוחפת והמרתקת.
אהבתי מאוד את הספר, ואני ממליצה בחום לכל אחד שמתלבט- זה ספר מצויין.

שימו לב: בפסקה שלפניכם טעויות מסוימות, ושימושים שונים באמצעים כגון סרקזם, אירוניה, סוגריים ופסיקים. הקיפו בעיגול כל שימוש בסרקזם או באירוניה, או כל טעות אחרת או עיוות של המציאות.

ביום מסוים בשבוע האחרון הצגתי את הבלוג שלי כאן בפני קבוצה של ילדים שקטים ורגועים ומורה, ונתתי להם לקרוא כמה ביקורות לדוגמה. ילד אחד צחק על העניין הזה (נראה לי שהוא לא היה רציני, אבל אי אפשר לדעת לפעמים. מצד שני, אני לא קוראת אנשים טוב כמו שאני קוראת ספרים, אז אולי זה קשור איכשהו), אז אחרי שיחה שאתם יכולים בוודאי לדמיין (אני?? בן אדם אלים??? מה פתאום???), אני מקדישה לו את הביקורת הזו בתור נקמה. נקמת כותבת הביקורות, הנה זה בא.

טוב, אחרי חיסול החשבונות הקטן הזה, שאני חייבת לומר שהוא מספק אותי מאוד כשאני מדמיינת את התגובה שלו כשאני אראה לו את הקטע הזה, אפשר לדבר על "אש", הספר של קריסטין קאשור.

קראתי אותו באנגלית ועצרתי יחסית בהתחלה כי היה קטע לא ברור. אחר כך קניתי את הספר השלישי, אבל לקרוא את הספר השלישי בלי לקרוא את הספר השני זה קצת כמו לקפוץ כיתה: זה יכול לעבוד, אבל יהיה חסר לכם חומר באמצע (לא, לא הקפיצו אותי כיתה. תודה ששאלתם. הדימוי פשוט נראה לי מאוד מוצלח אחרי יום ההורים שעבר עליי).
אז כדי לא "לקפוץ כיתה" הזמנתי את הספר בספרייה וקראתי אותו. יש לי כמה הערות לגביו, וגם המלצה סופית, אם אתם שוקלים לנטוש באמצע הביקורת משעמום.
ההערה הראשונה נוגעת לחוזק של הדמות הראשית, אש. קטסה המחוננת היא דמות יוצאת דופן - היא אישה שיכולה לכסח לאנשים את הצורה במובן הפשוט של הביטוי (במיוחד אם הם מרגיזים אותה, אהמ), לא אכפת לה במיוחד מהעובדה שהיא אישה והיא לא זקוקה לאף אחד שיגן עליה, גם לא לגברים. המסר החזק של "מחוננת" היה מרשים.
אש, לעומת זאת, נשית מאוד: היא יפהפייה, היא מודעת לזה, ואף על פי שהיא אמנם לא תלויה לגמרי בגברים היא בהחלט נהנית מחברתם. היופי של אש הוא גם הכוח שלה.
אז מה הפריע לי באש? היא בוכה ברכרוכיות! יש לה כאבי מחזור! אתם יכולים לדמיין את קטסה סובלת מכאבי מחזור ומחליטה שהיום בא לה לנוח?
(זו נקודה מעניינת, כאבי המחזור: שמתם לב שדמויות בספרים אף פעם, אבל אף פעם, לא הולכות לשירותים אם זה לא קשור לעלילה? הן עושות כל כך הרבה דברים בלי ללכת לשירותים! אז כן, העובדה שיש לאש כאבי מחזור וגם מחזור מעודדת אותי, כי בתור נערה מתבגרת זה עוזר לדעת שגם דמויות ספרותיות הן אנושיות יחסית, כולל המחזור. תרגישו חופשיים לדלג על הערת השוליים הזאת או להתעלם ממנה.)

ההערה השנייה נוגעת לאופן שבו אש מתנהלת, שגם הוא מדגיש את הנשיות המוגזמת של אש. מגבר אחד לשני, עם דגש על יופיה המהמם, שלפעמים גם גורם לאנשים להשתגע עד כדי כך שהם מנסים לנשק אותה באגרסיביות. באמת? האם יופי מבטיח חיים מסוכנים? האם על אש להסתתר רק מפני שהיא יפה?

וההערה האחרונה בנוגע לעלילה: הספר מתרחשת בארץ אחרת, לא בשבע הממלכות, ובלי קטסה, פו, ראפין ובאן. המעבר הזה יכול לתסכל את מי שציפה לספר המשך ל"מחוננת", וכעת ייאלץ להקפיא את קטסה ופו לזמן מה ולפנות להתיידדות עם דמויות אחרות.

אותי "אש" קצת איכזב, אבל זה לא כי הוא ספר לא טוב. הוא באמת נחמד ולא רע, פשוט ציפיתי למשהו אחר לגמרי. אחרי "מחוננת", ציפיתי לספר המשך באותה רמה ובאותה עוצמת פמיניזם. וזה לא מה שקיבלתי. לא ממש התחברתי לספר הזה, אבל אני בטוחה שיש אחרים שיאהבו אותו מאוד, ואם לומר את האמת אני גם לא מתחרטת שקראתי אותו. הוא ריתק אותי לזמן מה והלכתי לישון מאוחר, נהניתי ממנו, אבל זה לא אותו דבר.
אני חושבת ש"אש" הוא לא בהכרח ספר חובה, ואם לא ממש התלהבתם מ"מחוננת" אז אתם יכולים להרגיש בנוח כשתשאירו אותו על המדף. אם התלהבתם מ"מחוננת", אתם מוזמנים להצטייד בבושם גברי כדי לנטרל את הנשיות המרחפת מעל הספר (אישית הייתי מצטיידת גם בכפפות אגרוף כדי לטלטל כמה דמויות ברגעים מסוימים) ולהנמיך ציפיות. צאו לדרך.