ביקורת ספרותית על ינשוף קטלני - הולגר מונק ומיה קריגר #2 מאת סמואל ביורק
ספר בסדר

---

מה יעשו ספרי המתח כשיגמרו כל הרוצחים המעניינים?
כשאני אומרת "מעניינים" אני כמובן לא מתכוונת לגברים שרוצחים את בנות הזוג שלהם. זה לא מעניין אף אחד.
ולא, אני לא מדברת גם על קטטות ודקירות תחת השפעת אלכוהול שמביאות למותם של חפים מפשע. גם לא תאונות דרכים זוועתיות שמרסקות משפחות.
אפילו כל הקטע של רצח על רקע לאומני כנראה כבר לא מביא מספיק קוראים. עם כל הכבוד לסכסוך הישראלי-פלסטיני, די שבענו מזה.
ובתכלס, גם חיסולים בעולם התחתון הפכו לקצת משעממים. כאילו, סבבה שפוצצת לו את המכונית, אבל לא יכולת לחזור אחר כך ולסדר את הגופה בצורה פולחנית או משהו?
לא, לא. דבר מכל זה כבר לא מעניין מספיק. כל מה שמעניין ספרי מתח הוא אותם רוצחים מעוותים וגאונים בקטע פסיכי. אלו שיש להם עבר אפל או טראומת ילדות. אלו שאוהבים לפזר סביב הגופה נרות ונוצות ופרחים, כאילו היו שושבינה מתלהבת בחתונה של דודה שלה.
אבל בתכלס, אני לא בטוחה אם אני יכולה להאשים את הסופרים. כנראה שכל דבר אחר כבר לא מביא מספיק רייטינג.

ואם אנחנו כבר בנושא.
מה סמואל ביורק יעשה אם מיה קריגר תתאבד?
לא שאני רוצה שחברתנו היקרה תהרוג את עצמה, כן? באותה המידה אני תוהה מה ביורק יעשה אם מיה תחליט לקחת את עצמה בידיים וללכת לטיפול. או אם הולגר יפסיק להזניח את היקרים לו, ואז להיות ממש בהלם כש, איזו הפתעה, הרוצחים שמים את בני משפחתו על הכוונת.
תראו, אני לא אוהבת לשחק את התפקיד של נביאת הזעם, אבל זה הספר השני בסדרה, ובמובנים מסוימים הדמויות לא באמת השתנו. העלילה תקועה באותו המקום. מיה חוזרת לנקודת ההתחלה בה הייתה גם בספר הקודם, ולא נראים רמזים לכך שהיא מתכוונת או יכולה להשתנות. הולגר מונק לא למד מניסיונו הטראומתי, ולא מגן על בני משפחתו או מנסה להקשיב לסימני המצוקה שהם שולחים לו.
בלי קשר, אם הסופר ימשיך להשתמש בבני משפחתו של הולגר כגורם מתח, לא נראה לי שיישארו לו הרבה מהם בעתיד הקרוב.
לא אגיד הרבה מחשש לספוילרים, אבל הספר "ינשוף קטלני", השני בתיאור הרפתקאותיהם של מיה קריגר והולגר מונק, נגמר בסימן של שינוי. הוא הסתיים בדיוק על הקצה בין נסיגה אחורנית להתפתחות קדימה, אך לא מצליח להגיע לאף אחת משתי הנקודות הללו. בהתחשב בכך ששני הספרים האלה היו מאוד דומים עלילתית, מטרידה אותי המחשבה שביורק קצת... נתקע.
במידה מסוימת הספר הזה מסמל בעבורי עלילה תקועה במקרה הרע, או איטית וחוזרת על עצמה במקרה הטוב, שנראה שמאפיינת את הכתיבה של ביורק, אבל בשנים האחרונות גם את ז'אנר המתח באופן כללי.

לא שמדובר בספר לא טוב, כן?
בדיוק כמו שחסרונות הספר חוזרים על עצמם, כך גם היתרונות שלו. הוא מעניין ומותח כראוי, נבלע במהירות, והכתיבה טובה בסך הכל - גם אם קלישאתית לעיתים.
בכל אופן, היתרון הכי גדול של הספר הזה - וגם של הקודם לו - הוא, בעיני, האופן בו המתח נבנה.
סופרים רבים אשר כותבים בז'אנר המתח מאוד עסוקים בהסתרה - חשיפת מידע חיוני באיטיות מייסרת, כך שהקורא מרגיש מתוסכל מהמחסור החמור ברמזים, ועסוק כל הזמן בלחפש את חתיכת הפאזל החסרה.
בספר הזה, לעומת זאת, ביורק התמקד הרבה יותר בשיטפון מידע - הצפת הקורא במלא פרטים ממיליון נקודות מבט שונות, שרבות מהן סותרות זו את זו, כך שהקורא לא יודע במה להתמקד.
כך, כשהקורא מגיע לסוף, התשובה לא מפתיעה אותו כמו שהיא מספקת אותו. והסיפוק הוא גדול יותר, כי אתה מרגיש שנתנו לך צ'אנס. אם לא נותנים לך מידע, אין הרבה סיכוי לקלוע לתשובה הנכונה. אבל אם נותנים לך את כל המידע ויותר ממנו, בצורה שמבלבלת אותך, זה הרבה יותר מספק להתחיל לברור, לבחון, למיין את כל הפרטים בצורה מסודרת עד שהתשובה נגלית מאחורי הבלגן.
זה גם יותר ריאליסטי בעיני. הסיבה שהרבה מקרי רצח נותרים לא מפוענחים היא לא תמיד בהכרח בגלל מידע חסר - פעמים רבות זה בגלל עודף מידע, התמקדות בכיוון לא נכון בצורה שגוזלת זמן רב, או מחסור במשאבים שיאפשרו למשטרה לחקור את כל הכיוונים האפשריים (קצת כמו המקרה של רצח תאיר ראדה). אז זה באמת הרגיש לי מעט מציאותי יותר.

חבל שמבחינת הקונספט של מקרה הרצח עצמו, הריאליסטיות הולכת לעזאזל.
תראו, יוצאים עכשיו הרבה ספרי מתח נורווגיים ושוודיים, ונדמה שהם עורכים תחרות בינם לבין עצמם מי יהיה הכי מזעזע. בהתחלה זה אולי היה חמוד, אבל עכשיו זה מתחיל להעיק, כי זה מגיע למקומות שאני לא בטוחה אם נחוץ להגיע אליהם.
אני חושבת שהטרנד החל מ - "גברים ששונאים נשים" (או "נערה עם קעקוע דרקון", מה שעושה לכם את זה). אבל כלפי הספר הזה אין לי את אותן הטענות, מהסיבה הפשוטה שעם כמה שהוא מזעזע, וכמה שהוא עוסק באלימות מפורשת בצורה מחליאה, הוא עדיין עוסק באלימות מאוד... קיימת.
אלימות נגד נשים - ונשים יהודיות בפרט. זה דבר שאנחנו יכולים לזהות בחברה שלנו, ובכל חברה. סקסיזם, מיזוגיניה, אנטישמיות... לא חסרים מקרי רצח על הרקע הזה.
האמת היא שגם נגד ספרי מתח אמריקאיים יהיו לי פחות טענות, כי בארה"ב הדברים האלה קורים. אנשים אשכרה נכנסים לתוך בית ספר, יורים בתלמידי כיתה א', ואז מתאבדים. אנשים באמת נוטלים את חייהם של בני אדם אקראיים ואז שולחים מכתבים מלאי התפארויות לתקשורת. זה קרה שם בעבר וזה קורה שם גם היום.
אבל לא יצא לי לשמוע על פרשות כאלו במדינות הסקנדינביות. אולי זה פשוט כי אני לא מעודכנת, כן? אבל מה לעשות שלא שמעתי על איזה רוצח המונים שוודי או על רוצח סדרתי נורווגי שניהלו רומן עם התקשורת, התגרו במשטרה, והקפידו להחצין את טראומת הילדות הנוראה שלהם על ידי קישוט זירת הפשע.

נו, אבל למה יש לי בעיה עם זה בכלל? הרי אלו הם ספרי מתח, גם במדינות בהם זה קורה וגם במדינות בהם זה לא קורה. זהו הז'אנר. אם הוא לא יעסוק ברוצחים מעוותים עם בעיות נפשיות, במי כן?
ואכן, לז'אנר המתח יש מערכת יחסים ארוכת שנים עם דמוניזציה של אנשים הלוקים בהפרעות נפש. כי זה מאוד נוח להתייחס לאנשים עם פוסט-טראומה כפסיכופתים שרק מחפשים להקיא את הטראומה שלהם על החברה בדרך הכי גרועה שיש. זה מאוד קל להתייחס אל אנשים עם סכיזופרניה כאנשים מסוכנים שעלולים בכל רגע להקריב אותך לשטן כי זה מה שהקולות בראש שלהם אמרו להם לעשות. זה מאוד פשוט להשליך את כל תחלואות החברה על אחת האוכלוסיות החלשות ביותר בה. הרבה יותר קל (וזול) מאשר אשכרה לנסות להגיש לאנשים הללו עזרה.
אבל יש לי רעיון מהפכני.
מה לגבי האפשרות הצנועה שלשם שינוי, ספרי מתח יתרכזו ברוצחים אמיתיים?
השכן שלכם שמכה את אשתו, וכנראה גם יהרוג אותה ברגע שתיגש למשטרה.
בני נוער שיכורים שחזרו מהצבא לשוש, השתכרו למוות במסיבה ואז תקעו למישהו אולר בלב כי הסתכל על החברה שלהם באופן שלא מצא חן בעיניהם.
הבחור ההוא בחור שאני גרה בו, שדרס רוכב אופנוע ואז המשיך לנסוע מבלי להגיש עזרה.
ערבי שדקר יהודי כי הוא יהודי, ויהודי שדקר יהודי כי חשב שהוא ערבי, וערבי שדקר משפחה יהודית, ויהודים שהציתו משפחה ערבית.
כי האמת היא, שרוב הרוצחים הם אנשים רגילים. להרבה רוצחים אין הפרעת נפש. להרבה רוצחים אין עבר אפל.
הרבה פעמים, הדבר היחיד שצריך לקרות בשביל ליצור רוצח זה מפגש בין נסיבות מסוימות למבנה אישיות מסוים.
אבל על זה לא כל כך נחמד לחשוב, נכון? זה רגיש מידי. קרוב מידי למציאות שלנו. קצת יותר מידי מרמז שאולי, בעצם, בכולנו יש יצר אלימות שנטוע עמוק, ואולי, רק אולי, יש סיטואציות מסוימות ומצבים מסוימים שיכולים להוציא מכל אחד מאיתנו את הגרוע ביותר.

» ביקורות נוספות של קוראת בקפה
» ביקורות נוספות על ינשוף קטלני - הולגר מונק ומיה קריגר #2