ביקורת ספרותית על שבע מידות רעות - חרגול פלוס # מאת מאיה ערד
ספר מעולה

---

צמרמורת. רעד. זה מה שהרגשתי בסיום קריאת הספר הזה, למרות מזג האוויר האביבי שסביבי.
מאיה ערד לקחה את חיי האקדמיה וניתחה אותם באיזמל מנתחים חד ואכזרי, פרקה לחלקיקים אטומיים כל כך מדוייקים עד שאפילו גופה לא נשארה.

כשהייתי בתיכון התחלתי ללמוד בחוג למתמטיקה באוניברסיטה. זו היתה מן גחמה ילדותית, מרד מתבגרים חנוני. היו כאלו שצבעו את השיער בצבעים משונים, עשו פירסינג, עישנו, כל מה שעיצבן את ההורים. אני החלטתי להראות לאבי שאני יכולה. דווקא לא אהיה רופאה ולא עורכת דין. דווקא אבחר במקצוע הזה שאי אפשר להתפרנס ממנו. "אין מקום למתמטיקאי בינוני!" פסק אבי, "זה בזבוז זמן מוחלט! אילו היית רוצה להיות מתמטיקאית היית צריכה להתחיל הרבה יותר מוקדם, התחננתי שתסכימי שאלמד אותך ולא הסכמת! לא חבל על כל השנים הללו?"
הייתי בת שש-עשרה. כך נקבע העתיד המקצועי שלי.

ילדה יפה, בהירת שיער, מאופרת, לבושה בקפידה, נעלי עקב, מסתובבת בחוג למתמטיקה העמוס לעייפה בסטודנטים זכרים העונים על כל סטריאוטיפ שחוק על מתמטיקאים. כמובן שמייד הייתי אאוטסיידרית. לא התחברתי לקבוצות לימוד, התביישתי לדבר עם המרצים. כך היה גם בתואר שני וגם בדוקטורט.
להפתעתי הרבה הסתבר לי שיש אנשים שחושבים שאני פחות טובה כי אני אישה. כדי שיקשיבו לי ניסיתי להיפטר מכל סממן של נשיות. לאט לאט נשרו הבגדים המוקפדים לטובת מדי החוג - ג'ינס שלוכי וטריקו מהוה, נעלי התעמלות ופנים נקיות מאיפור. זה לא עזר. אני אישה. בכל פעם שנכנסתי לכיתה הורמו גבות כשהגעתי לשולחן המרצה, שאלות נשאלו בזלזול. למדתי להקשיח את פני בכל תחילת סמסטר, להצליף בשואלים, הכל כדי לזכות בכבוד המינימלי שהקולגות הגברים קיבלו כמובן מאליו.

פחדתי ללדת. הרי איך אוכל לסיים את הדוקטורט עם ילדים? ומה יהיה אחר כך? איך אוכל להשיג משרה כאמא לילדים? חיפשתי דמויות נשיות להזדהות עימן אבל כמעט שלא היו. ואלו שהיו – או שהייתה להן משרה בינונית (משרה בינונית! זה העלבון הגדול ביותר), או שבחרו לא ללדת. אני זוכרת את עצמי מסתגרת בשירותים, בוחנת את הבטן הלא נראית ומנסה להכניס אותה עוד. שרק לא יראו, שרק לא ידעו. "אז את לא נוסעת לכנס בג'ורג'יה?" שאל המנחה שלי באכזבה לא מוסווית כשהייתי בסוף השבוע ה-32. אותו מנחה שסיפר לי שאשתו לא עבדה כבר מההריון הראשון. "אני מקווה שאת לא מתכוונת לפרוש באמצע!" פרישה מהחיים האקדמיים היא מעשה שלא יעשה. מן החלטה לחזור אחורה בשלבי הסולם הדרוויניסטי ולהיות שימפנזה חביבה מכרסמת בננות.

ובחזרה לספר. מאיה ערד מיטיבה לתאר את חיי האקדמיה כפי שהם באמת, ללא הזוהר האופף אותם בעיני הסטודנטים המעוניינים להשיג משרה אקדמית. הספר עוסק בכמה דמויות, כל אחת טיפוס אופייני לקמפוס. כל חלק מסופר מבעד לעיניה של דמות אחרת, ומוסיף עוד רובד להבנה של העלילה. הספר מציאותי עד כאב. האינטריגות הפנימיות, הקטנוניות, הלחץ לפרסם, הפחד לא לעמוד בציפיות, לאכזב. השחיקה המתמדת בלהיות תחת מקרוסקופ באופן תמידי, במן מבחן אינסופי מתמשך וסיזיפי. החרדה להפוך ללא רלוונטי, ההתבוננות ללא הרף מעבר לכתף מפחד שמא יצוץ מישהו חדש, רענן וטרי שיהפוך לדבר הבא, שיהיה חלילה טוב יותר. מעמד העבדות שבו נמצאים הדוקטורנטים, התנאים המחפירים של הפוסט-דוקטורנטים ואפילו של המרצים הזוטרים, המרתון המתמשך בדרך לזכיה בפרס הנכסף – קביעות. אף אחד מהרודפים אחריה איננו מאושר, גם לא אלו שזכו בה, גם לא אלו שהגיעו לצמרת והם מושא קינאתם של הזוטרים מהם. שום טוב לא יוצא מחיים אקדמיים אליבא דה ערד. ערד לא שוכחת גם לטפל במעמדן המיוחד של נשים באקדמיה, בבחירה בין הגשמה עצמית מקצועית לבין אמהות, דילמה שכלל לא עומדת בפני עמיתיהן הגברים.

אני לא יודעת אם הספר באמת מעולה, או שכך הרגשתי כי הוא נכנס לי לנשמה ולקרביים. קראתי בנשימה עצורה וחשבתי כמה חבל שלא ידעתי את כל זה בקו הזינוק.
"אני אהיה מדענית!" קבעה בנחרצות הגדולה שלי בת השמונה. "אני ארפא את הסוכרת ואזכה בפרס נובל! אני רק צריכה להספיק לפני סוף יוני כי אז אני אמורה להגיש את העבודה במדעים". חייכתי לעצמי כשהיא אמרה את זה, אבל הילדה הצליחה לארגן לעצמה הרצאה בכנס של אנדוקרינולוגים. אחרי פסח אני אנכח בהרצאה שלה ואהיה אמא של, נפוחה מגאווה. האמנם הייתי ממליצה לבתי לצאת לדרך הזו? האם אני אמורה לחרב את תמימותה ואמונתה? הלוואי וידעתי.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על שבע מידות רעות - חרגול פלוס #