שלושה סוגים של סנוביזם אני מכירה (אני מעדיפה את המונח "סנוביזם" על פני המונח "תחושת עליונות", שהוא שטוח ומינורי ואי אפשר להתיז אותו מהפה בלחישה ארסית: סססססססססנוב...).
הסוג האחד, הוא הסנוביזם המעמדי, הסוג השני, סנוביזם כלכלי, והסוג השלישי, סנוביזם אינטלקטואלי.
הסנוביזם המעמדי הטהור פס מן העולם מאז שתארי אצולה איבדו מזוהרם, והיום הוא פועל יוצא של מעמד כלכלי או אינטלקטואלי, והוא גם שינה את זהותו ונעשה בעיקר נחלתם של מפורסתמים. הסנוביזם הכלכלי וזה האינטלקטואלי, עדיין חיים ובועטים בכל מי שלא שפר מזלו להגביה מעל לסוליות נעליהם.
הסנוביזם הכלכלי מתועב בעיני, מפני שהוא תלוי במזל לא פחות מאשר בחוכמה. העובדה היא, שיש לא מעט אנשים שלא יודעים לאיית וצר עולמם כעולם נמלה (לא הנמלה של רחל, כמובן) אבל שעון ב-150 אלף שקל הם בהחלט יודעים לקנות. אם הייתי מעמיקה להתבונן בנבכי נפשי, הייתי מגלה גם שמץ (ויותר משמץ) של קנאה במי שיש לו וילה של 450 מטר מרובע ועוד חצר יפהפייה, אבל בואו נניח לחשיפה אישית פומבית זו.
בהערצה לבעלי אינטלקט אני לא מסוגלת לשלוט. כל מי שיש לו שלושה תארים יכול לעשות ממני אסקופה נדרסת. אבל קריאה בספריה של מאיה ערד בהחלט מהווה ריפוי פסיכולוגי מסוים בלי לשלם עבור מפגשים מהסוג האישי, שכן ערד מעמידה את גיבוריה האינטלקטואליים תחת זרקור חושפני, והתוצאה מביכה עד כדי כך, שאפילו את קריאתו של הילד החכם אל המלך הטיפש, אנחנו נמנעים מלקרוא בקול רם מרוב תדהמה.
מאיה ערד יושבת לבטח במגדל השן, היא, בן זוגה וכל המיליה החברתי שלה, אבל מסתבר שלמגדל הזה יש מדרגות לולייניות, וכל מי שעומד למעלה בועט במי שמטפס תחתיו, ומי כמו מאיה ערד יודע לספר זאת טוב כל כך.
הספר מחולק לשבעה פרקים כנגד שבע מידות רעות, איטיות, שנאה, בטלה, בורות, כפיות טובה, קנאה וחמדנות. כל פרק דן בגיבור אחד, אבל נדמה שכולם לוקים בכל המידות הרעות כולן. הגיבורים כולם עוסקים בהיסטוריה של המדע, מדוקטורנטים ועד פרופסורים, כולם נושאים עיניים אל משרה נחשקת, אל הכרה, כולם מפורסמים, כולם מחוזרים על ידי אוניברסיטאות מצוינות בעולם, כולם אומללים, נרדפים על ידי שאיפותיהם, נהדפים על ידי שאיפותיהם של אחרים, חלקם מוותרים על הקמת משפחה, זוכרים נשכחות, שוכחים זיכרונות, כולם אנשים גדולים בעיני עולם ההדיוטות, אנשים קטנים בעיני הקולגות שלהם ונמושות נלעגות בעיניה של מאיה ערד.
המבריק השקט והאיטי שנלחם על זהותו, המבריק הנועז המפלס דרך ללא עכבות, הגאונית שבעורקיה זורמים מי קרח, המפסידן שוויתר על משרתו תמורת פנסיה שמנה, הטיפשה שתגיע רחוק בגלל טיפשותה, זאת שתמיד נדמה לה כי משרתה יושבת על כרעי תרנגולת וזאת שמתנהלת בעולם בצניעות ובחוכמה וכך תבוא על שכרה.
בסוף בסוף חומלת מאיה ערד על גיבוריה המוכים הבלתי מאושרים. היא לוחשת באוזניהם כי יש תיקון, וכי כל הר שיכבשו יציב בפניהם פסגה חדשה אם לא ישכילו לעצור וליהנות מהנוף שבדרך.
הגיבור הראשון, אלן מקנלי, לוקה בתאווה בלתי נשלטת לעוגיות אוריאו. מיד כשגיליתי אותן בחנות השכונתית בהכשר מתאים, רכשתי אותן. הערצה או לא הערצה לאינטלקט. מסתבר שכבר אכלתי דברים טעימים יותר. יכול להיות שלמקבילה הבלתי כשרה יש יתרונות על פניה, אבל סביר להניח שעוגיה תעשייתית נשארת עוגייה תעשייתית עם הכשר או בלעדיו.
אבל הספר, אוי הספר, כרגיל בספריה של מאיה ערד, משאיר טעם של עוד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
