ביקורת ספרותית על יוצאים לגנוב סוסים מאת פר פטרסון
ספר מעולה

---

אני נמצאת עכשיו ביום ההולדת של האחיינית שלי. היא בת שש והיא מתוקה והיא הבת של האישה האהובה עלי אבל תיכף אני צריכה לעוף מכאן הביתה עם כל שאר בני ביתי כדי לעזור לבת שלי להתארגן לקראת בת מצווה מאד לא מתוכננת שתתרחש בערב. עד לפני כמה ימים זה נראה שהולך להיות שבוע לגמרי רגיל. אבל אז נסענו, אני והילדה, לראות איזה מועדון מתוך מחשבה שאולי בעוד חודש חודשיים היא תחגוג שם בת מצווה. היא והנוער. רק שהתברר שההתנהלות הנינוחה והאופטימית שלי לא לוקחת בחשבון את התכנון ארוך הטווח של שאר האנשים. אולי אפשר לדבר על יוני, הם אמרו. אמצע שבוע. ורק אם תתעקשו. כבר התחלתי להפנים בבעתה מסויימת שישנה האפשרות שכל העניין הזה יתרחש אצלי בבית, אבל אז, רגע לפני שהלכנו, התחולל המפנה שחסך לי כנראה די הרבה זמן וגם לא מעט כסף. הם אמרו שהתפנה להם מקום בעוד כמה ימים. ביופי של מחיר. מהר מהר התקשרתי לד', האמא של החברה הכי טובה, זאת שתמיד יודעת מה מותר ומה אסור ושכשהילדה שלי מבקשת משהו חריג היא יודעת שלהשחיל לתוך הבקשה "גם ד' מרשה" יכול לעשות לה רק טוב. ד' גם תמיד יודעת אם יש איזה אירוע או טיול. היא אמרה שאין שום בעיה והתאריך בסדר. לקחנו.

כל מה שנשאר לעשות מאז זה ללכת איתה כדי לקנות לה שמלה ונעליים, לייצר קליפ שמתבסס על עשרות שעות צילומי וידאו שצילם האבא שלה, כאלה שיש בהם המון המון נוף ובניינים ומדרכות ואנשים שאין לי מושג מי הם ופה ושם, אחת לכמה שעות, גם איזו הבלחה קצרה שלה, ולבחור מתוך אלפי התמונות שאני מאד אוהבת לצלם אבל אף פעם לא טורחת למיין כי לא היה מי שיהיה מעוניין להסתכל בהן ולהשיג את כל המיילים של כל האמהות שהבת שלי קשורה באיזשהוא אופן לילדים שלהן ולארגן הסעה, כי זה טיפה רחוק, ולצלם, והזמנות ועוגה ואלבום ו... תכלס, לא כזה נורא. אם רק משרד החינוך לא היה מחליט שזה בדיוק השבוע שבו מתחשק לו להתחיל להתעסק עם הבן שלי ואם לא היתה בדיוק אזכרה לאבא שלי ואם הנגר שהזמנו ממנו איזה ארגז רוח לפני הרבה מאד זמן לא היה מוצא לו סוף סוף את הזמן הפנוי כדי לסיים בשבילנו את העבודה ואם הייתי יכולה לקחת איזה כמה ימים של חופש.

טוב, זה עוד רגע נגמר. הספר.

בתוך כל זה ידעתי שאני לא אצליח לקרוא ספר חדש וכיוון שצפייה אינטנסיבית בתמונות עוררה את בלוטות הסנטימנטליות שלי, אלה שחשדתי שהתנוונו מזמן, אז הלכתי לחפש את חייו וזמניו של מיכאל ק כי ביקורת שכתב מתלמד על אליזבת קוסטלו גרמה לי לרצות לקרוא אותו שוב ותוך כדי חיפוש נתקלתי גם בספר הזה ומה שזכרתי ממנו זה בעיקר השקט. שקט שפועם. בעצמה. אז קראתי. אני חושבת שאולי זה שסיפרתי כל כך הרבה על מה שקרה זה מפני שאין לי הרבה מה לומר עליו ואולי זה ככה כי העיקר בו הוא לא העלילה. היא קיימת והיא מעניינת אבל העניין הגדול יותר הוא אופן ההתבוננות. זו התבוננות שמעצימה את התחושות. חוויה יותר ארוכה אבל קצת דומה לרגע סתמי שבו פתאם רואים משהו, סתם משהו, בדרך כלל כזה שכבר ראיתי פעמים רבות, אבל ההתבוננות פתאם אחרת, ממוקדת יותר, אבל גם כזאת מודעת יותר ומכילה יותר, ואיכשהו גורמת לי להתרגש.

זה סיפור של איש בשנות השישים המאוחרות שלו שרוכש לו ביקתה מבודדת באזור מיוער ומושלג על הגבול בין נורווגיה לשבדיה ועובר לגור בה, ונזכר שם, תחת אותו הנוף, בקיץ אחד של נעוריו שבו שהה עם אביו בביקתה דומה וחווה חוויות אותן הוא מזהה ככאלה שהשפיעו באופן ניכר על חייו. בתאורים עצורים מאד, מדוייקים מאד, שיש בהם כוח אבל גם רכות רבה, הוא מתאר אירועים רוויי כאב, פיזי ומנטלי, ויחסים בין נער מתבגר לאב שהוא רואה בו סוג של אידאל גברי, בטוח מאד, מחוספס כהלכה, מרוחק במידה. התוכן הוא לכאורה גשמי וגברי מאד, אבל נקודת המבט כאילו רק מנסה להיות כזאת. יש בו, בדמות המספר, איזה רפיון והשלמה והבנה שאתה אף פעם לא תהיה באמת מי שתכננת להיות.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על יוצאים לגנוב סוסים