בילדותי אהבתי להרכיב פאזלים. פיתחתי לי שיטה של להתחיל תמיד מהמסגרת, היא פשוטה יותר להרכבה, הגבולות שלה ברורים ונותנת את התמונה הראשונית של מה שאני רוצה לעשות. לאחר מכן הייתי ממלאת את תוכנה בחלקי הפאזל האחרים. וכמה זה היה מתסכל לגלות לפעמים שחלק מהחלקים חסרים. אצל פטרסון השלמת הפרטים החסרים היא כנראה חלק מהעניין. הוא מכיר את סוד הצמצום והרמז, מעביר לנו מסרים במינימום מילים, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, וסומך כנראה על הקוראים שהם מספיק אינטליגנטים כדי שישלימו בעצמם את הפרטים החסרים ובכך מאפשר לסאבטקסט לחלחל ולגרום לסיפור להתרחש באופן די פעיל בדמיון שלנו בעת הקריאה. זה יכול להיות מהנה אבל לעיתים גם מתסכל.
וזה בדיוק מה שקורה בסיפור שלפנינו, שמספר הרבה יותר מהמילים הכתובות בו, אם כי לא אחיד ברמת העניין. העלילה מתרחשת על פני שני צירי זמן – הווה ועבר. הזמן הוא שלהי המאה הקודמת וטרונד סנדר, אלמן בן 67, מחליט לקבוע, יחד עם כלבתו לירה, את מקום מושבו האחרון בבקתה מבודדת במזרח נורווגיה. הטרגדיות שפקדו את חייו – מות אשתו ואחותו – זרזו את החלטתו להתרחק מחברת בני אדם אל מקום כפרי, שקט ומבודד, מקום שאליו כמהה כל השנים. טרונד הוא טיפוס שתקן, מאוד מעשי ואינו מאמין כי הגורל שולט בחיי האדם. מבחינתו, האדם אחראי על יצירת ערך לחייו וכל דבר אחר הוא בבחינת הסרת אחריות והתבכיינות. הוא חי חיים שלווים וצנועים, אין לו אפילו טלפון וילדיו אינם יודעים היכן הוא גר. הוא יגלה כי בבקתה לידו שוכן אדם מעברו. במהלך שהותו צפים ועולים זיכרונות מהעבר, עת היה בן 15 ובילה עם אביו חופשת קיץ בבקתה בלב יער, בעוד אמו ואחותו נותרו באוסלו. המידע המגיע לקורא הוא בגוף ראשון מפיו של טרונד כאשר חלקו סצנות שטרונד לא היה עד להן, וחלקו זיכרונות וסיפורים של אנשים מחופשת קיץ אחת לפני כ- 50 שנה. כך נבנה הפאזל של העלילה, פיסה אחר פיסה, אבל הערפל לא תמיד מתפוגג, וגם אם כן זה קורה בראשו של הקורא כמו גם בראשו של הגיבור, ולעיתים אפילו בהצתה מאוחרת.
זהו סיפור שהאווירה בו היא די מלנכולית ומקצבו איטי (סקנדינבי, כבר אמרנו?) עם דמויות שאינן דברניות במיוחד או חושפות את רגשותיהן, גם לא בפני יקיריהם, ואנו למדים עליהן יותר דרך פעולותיהן ומעשיהן, קטנים או טריוויאליים ככל שיהיו, כמו חיבוק. ולצד המלנכוליות והבדידות יש רגעי אושר הבאים לידי ביטוי בדינמיקה בין האב והבן, אותה אחוות גברים משוחררת של ריקוד בעירום בגשם ובקור, קללות חופשיות, עבודות וחוויות משותפות – כריתת עצים, דיג, קציר שדות, רכיבה על סוסים ואתגרים פיזיים אחרים. זהו סיפור התבגרות של ילד בן 15 המגלה לראשונה באותה חופשת קיץ את אביו כאדם בוגר שאינו חף מפגמים. סיפור של תמימות נעורים אל מול ניסיון חיים, מחוות קטנות של אהבה שנצרבו עמוק בזיכרון, התמודדות עם נטישה וים של געגוע. "מה שאני עושה, ועל כך מעולם לא סיפרתי לאיש, בכל פעם שאני צריך לעשות משהו שחורג ממשימות היומיום, אני עוצם את העיניים ומדמיין לעצמי כיצד אבי היה עושה זאת או כיצד ראיתי אותו עושה זאת, ואחר כך אני מחקה את התנועות שלו עד שאני נכנס לקצב הנכון והמשימה נפרשת לפני ומתבהרת."
יצא שקראתי את הספר בשבוע האזכרה של אבי, והחיבור אל אותו געגוע אינסופי נגע בי בכל מיני מובנים. סקרנית עכשיו לגבי הסרט, מקווה שהוא לא פחות טוב מהספר.
יאללה, הולכים להרכיב פאזלים....
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
