ביקורת ספרותית על יוצאים לגנוב סוסים מאת פר פטרסון
ספר בסדר

---

משב רוח קריר מנורווגיה הרחוקה, נהר גועש ועבודת חוטבי עצים שמפילים בולי עץ גדולים לתוך המים הקרירים, כל אלו מקיפים את הדמיות של נער מתבגר ואביו, שניהם קפוצי פה וממעטים במילים, ונותרים כאלה בדיוק - קפוצי פה ושותקים עד לסוף הרומן. לפעמים מינימליזם זה יופי, אבל במקרה הזה טוב אם היו קצת יותר יחסים בין בני אדם ופחות בולי עץ שנופלים לתוך נהרות קרים במזג אוויר חורפי - יפה ככל שיהיה.
יש בספר כמה רגעים אנושיים מרגשים, שמתמוססים בתוך תיאורי הטבע. היחסים בין האב לבן לא נהירים עד הסוף. הדמות המעניינת בסיפור יון - נעלמת מוקדם מידי ולא תורמת מאומה מלבד לאותה תחושה של חוסר וצמצום שאותי השאירה מתוסכלת, למרות שסופו של הספר, שני העמודים האחרונים - כתובים מאוד מאוד יפה.
הדמויות כמו קופאות במזג האוויר הקר, נותרות קליפות אדם, אנשים מופיעים בלי סיבה ונעלמים בלי סיבה ולא תורמים כל רובד לכתוב. אם אלו פני הדברים, אני בעד אווירה חמימה יותר, וכתיבה עסיסית וחיה.

» ביקורות נוספות של שרית
» ביקורות נוספות על יוצאים לגנוב סוסים