שלום חברים,

נתחיל מהסופר פר פטרסון שנחשב לאחד הכותבים הטובים בנורווגיה-ארץ הפיורדים, והכותר הזה "יוצאים לגנוב סוסים" הוא הספר השישי שלו שזיכה אותו בפרס בוקסלר הנורווגי, פרס המבקרים ופרס הספר הזר הטוב ביותר של האינדיפנדנט.

הוא בן 69, והספר יצא בשנת 2003. ולמה כמעט תמיד חשוב לי לציין את הפרטים אודות הכותבים? כי לכל יצירה/חוויה, יש גם אבא ואימא, וראוי ונחוץ לטעמי, שנבין מאיזו יד נמסרת לנו העדות הכתובה- הפרוזה, זו שאנו מחזיקים ביד, וקוראים בשקיקה.

אגב, פטרסון היה ספרן במקצועו - ומותם הטרגי של חלק ממשפחתו שופך אור על החומרים והתחושות עליהם הוא כותב בספריו.

אז זהו. בואו נתחיל.

"יש ספרים שמבקשים לקרוא אותם בשנית, לעתים אפילו בשלישית", אומרת פרופ' עמליה ליבליך, והכותר הזה הוא אחד מהם.
"כשאנחנו מבינים כבר את סדר ההתרחשויות, ויודעים את הסוף, כל משפט שניקרא בו שוב מקבל משמעות אחרת. בעצם את המשמעות המדויקת שלו. אבל את זה אנחנו יודעים רק בקריאה השנייה" וכזהו הספר של פטרסון שכותב אולי את עצמו- גבר בן 67, שמכין עבורו את הבית שבו יסיים כנראה את חייו, משפץ בית בודד ונטוש במו ידיו, בתוך עולם מושלג/לבן על גבול שוודיה נורווגיה, ובתוך החיים בבית הזה הוא מדלג בין העבר וההווה. בין הזיכרונות של נער בן 15 שבילה עם אביו באותה הסביבה ודרך תהפוכות חייו שהביאו אותו עד הלום.

"אני מביט לאחור" הוא כותב, "ורואה שכל תנועה בתוך הנוף באותם ימים, נצבעה במה שבא בעקבותיה ואין להפרידה ממנו."

כאיש מבוגר, החי לבדו, הוא מודע למותו המתקרב. והלשון שאותה כותב אינה יכולה להכיל את חוויותיו.
הספר מלא טבע, תחושות גוף, בעלי חיים, ומזג אוויר. תיאורים מדהימים שונים ממה שאנו מכירים. ממד היסטורי של מלחמת העולם השנייה חודר גם הוא לסיפור וחורט את חותמו בגיבורים.

זהו ספר על גברים ועל גבריות. על בן מתבגר ואביו הנערץ ועל הקיץ האחרון שבילו יחד. זהו. לא הוסיף... למעט ציטוט משפט אחד שאותו לקחתי איתי , שנאמר מפי האב לבן כמה פעמים : "אתה בעצמך מחליט מתי יכאב לך "
"אתה יכול ליפול מהסוס, לקטוף סרפדים במו ידך, ואינך אמור לחוש כאב אלא אם כן אתה בוחר בזאת". השאלה היא אם זה מה שצריך לקרות גם בלבו של נער שנינטש על ידי אביו? כמה מתאים לגברים.. גם מורקמי בספר שלו על הריצה התבטא דומה "הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא בחירה" ... יפה לקרוא עצות שכאלה הלוואי שידענו ליישמן...

זוהי דרמה סוחפת מלוטשת ונוגה על אהבה, חרטה ועל מטען העבר.

תזכרו בבימאי אינגמר ברגמן השוודי ובשחקנים שלו שעסקו בשאלות הקיומיות, במוסר, בדידות, אמונה... ליב אולמן הנורווגית, ביבי אנדרסוו השוודית...
כתיבה יוצאת דופן ואנושית .

טרונד, אלמן, בן 67 יצא לגמלאות והחליט לעזוב את העיר הגדולה, אוסלו ולהתגורר בבקתה מבודדת במזרח נורבגיה.
הסיפור נע בשני צירי זמן שונים, זה העכשווי כשטרונד בן 67 והשני בשנת 1948 כשטרונד בן חמש עשרה.
טרונד המבוגר, בוחר להתבודד. אין בביתו קו טלפון והוא אף לא מודיע לאף אחד על מקום מגוריו החדש
ואז באופן מקרי הוא פוגש שכן שמזכיר לו את עברו, כשהיה בן חמש עשרה בזמן חופשת קיץ עם אביו,
בבקתה על גדות הנהר.
הזיכרון מחזיר אותו לכאב האובדן שחווה.
הסיפור גדוש בתיאורי טבע יפים של חורף נורבגי מושלג ותיאור היחסים בין אב לבנו.
לי הפריעו קצת המעברים המהירים בין התקופות ובמשך רוב הקריאה חיפשתי כל הזמן את "הפואנטה".... נחמד.

עוצר נשימה, יוצא מן הכלל, יפהפה, מקסים, יוצא דופן, נפלא, מרתק, מקסים, יצירת מופת, מופנם, עוכר שלווה, עצור, מרגש, מינימליסטי, ענק, שקוף כמו מזג אוויר סגרירי, צונן כמו אגם קפוא, בודד כמו בקתה באמצע היער, עצוב כמו איש מזדקן, מוכה כמו חלון ברוח, אפור כמו שלג עכור, טראגי כמו אסון משפחתי, נטוש כמו נער שמשקיף מהחלון על הדמות המתרחקת, קשור כמו האהבה בין אב לבן, מטלטל כמו גזעי עץ ששטים במי הנהר, מלא סודות כמו עבר שנקבר, מואר כמו עלים בשמש קיץ, יוצאים לגנוב סוסים.

יוצאים לגנוב סוסים, זה משפט המפתח המקשר בין העבר להווה.

העלילה נעה בין שלושה צירי זמן. הציר הראשון הוא ההווה של סוף האלף, כשבציביליזציה, רחוק מן הבקתה של טרונד, מתכוננים לבואו של באג אלפיים. אבל טרונד של ההווה, רחוק מן הדאגה הטכנולוגית הזאת, מחלים נפשית מתאונת דרכים שהרגה את אשתו, מנסה לשרוד את השנים הבאות בחיים פשוטים בעומק היער. הוא בן שישים ושבע, צעיר דיו כדי לחיות עוד שנים, מבקש את השלווה שבעשיית הדברים הבסיסיים. הוא חי בודד בבקתה שדורשת זוג ידיים עובדות, תיקונים, שיפוצים, צביעה, כביסה ביד והליכה לטיול עם כלבתו לירה.

לילה אחד הוא פוגש בשכנו והפגישה המוזרה מעוררת את זיכרונותיו, שהם הציר השני של העלילה. הזיכרונות הם מקיץ אחד ב-1948, כשהכיבוש הנאצי היה כמו גלד שקשה להסיר, אבל קל להסתיר, וטרונד מגיע עם אביו אל בקתה ביער כדי לבלות איתו בעסקי אב ובן בטבע. טרונד מתיידד עם יון, נער מקומי מוזר, אבל טרגדיה איומה מפרה את השלווה וחושפת את הציר השלישי של העלילה.

בציר השלישי, עוסק הספר בזיכרונות מן המלחמה.

מה יש בספר הזה שהופך אותו ליצירת מופת. אינני יודעת. אבל כבר אחרי קריאת העמוד הראשון אני יודעת, כי הטקסט החסכני והמפואר הזה, המנוכר והקורע לב, החושפני והמרומז, הוא ספר גדול.

בשנים האחרונות הוצפו הוצאות הספרים ביצירות נורדיות מכל הסוגים, רובן מסוגת המתח ומיעוטן ספרות יפה. לא התפעלתי.

קראתי עוד ועוד ספרים שבאו ממחוזות הקור רק מפני שהבטיחו לי תעלומה שעוד לא פיצחתי, שבאה מסקנדינביה, כאילו פירוש הדבר הבטחה אקזוטית מוסווית בקרירות אפלולית, שונה, מעורפלת.

לא מצאתי בין כל הספרים הללו ספר ששווה לדבר עליו, חוץ מהספרים של יו נסבו ואלה של קארין פוסום, שגם הם מחוייבים לסוגה.
הסופר היחיד שהפיל אותי ארצה היה לארס סובי כריסטנסן, עם ספרו "חצי אח", שהוא וירטואוזי בכל עמוד ועמוד. ועכשיו הספר הזה.

מקריאת הביוגרפיה של פר פטרסון, מתברר כי הוריו, אחיו ואחיינו נהרגו על סיפון מעבורת שעלתה באש ב-1990, טרגדיה שבוודאי השפיעה על מושאי כתיבתו.

דווקא כשאני כותבת סקירה (ביקורת איננה המילה הנכונה במקרה זה) על יצירה גדולה כל כך, אני מרגישה נטולת מילים. הספר מהדהד בי וממלא אותי יראת כבוד, הערצה וגם קנאה.

כן, גם קנאה.

סוף שנת 1999, איש מבוגר, אשתו נפטרה זה מכבר, מותיר את ביתו שבעיר ועובר לבקתה עזובה על גבול נורברגיה שוודיה. החורף מתקרב והשלגים מתחילים להערם. את הקשרים המעטים שהיו לו הוא מנתק, אפילו ילדיו לא יודעים היכן הוא. "כל ימי כמהתי להיות לבדי במקום כזה. אפילו בימים הכי טובים, והם לא היו נדירים,.. אפילו אז, למשל בעיצומו של חיבוק, כשמישהי לחשה מילים באזני, מילים שרציתי לשמוע, חשתי פתאום שאני משתוקק להיות הרחק משם, במקום שקט לגמרי".

זה אולי לא נאמר בפירוש אבל הוא פשוט רוצה להתכונן למותו בתוך שלוות הטבע הצפונית. הוא מעביר את זמנו בשיפוץ איטי של הבקתה ובהכנתה לחורף, בקריאה, בעיקר של דיקנס, בהפנמה של בגידת הגוף ובזכרונות.

הספר נע ונד בזמן וחוזר לקיץ שאחרי המלחמה, אותה מלחמה שחרתה את רישומה כמעט בכל האנושות, וגם בו ובאביו באותה חופשת קיץ, באותו אזור, שכעת הוא חוזר אליו. נראה שכל חייו סובבים סביב אותו קיץ, סביב החוויות והאירועים ההם. סביב נהרות שוצפים וחטיבת עצים.
זה ספר שקט, על אנשים פשוטים, במקום רחוק. כשהנופים משתקפים בנפש והנפש משתקפת בנופים. ספר שבין התבגרות ומוות, בין אב לבנו, על חוויות מכוננות וגם על השלכותיה של המלחמה.

המספר מודע למוות, ובאיזה שהוא אופן הוא כמעט ממתין לבואו. זה מעסיק אותו כבר משנות ילדותו, מאז באותו קיץ, מאותו טיפוס על העץ, גילוי זעיר של חיים וניפוצם. מפגש ראשוני עם המוות.
"וידעתי שלא יתכן שמרגישים משהו בכלל, מי שמת - מת. אבל בשבריר השנייה הזה שלפני. אם אתה מבין שהכל נגמר, איזה מין הרגשה זאת. היה שם פתח צר, כמו דלת קצת-קצת פתוחה, וניסיתי להידחק לתוכו משום שרציתי להיכנס, ואור זהוב עלה מפס השמש כנגד העפעפיים שלי, ולפתע החלקתי פנימה, וללא שום ספק הייתי בפנים כהרף עין, והדבר לא הפחיד אותי בכלל, רק הייתי עצוב והשתוממתי על הדממה ששררה בכול. כשפקחתי את העיניים נותרה בי התחושה. הבטתי על פני המים אל הגדה הנגדית, והתחושה נותרה בעיניה".

משב רוח קריר מנורווגיה הרחוקה, נהר גועש ועבודת חוטבי עצים שמפילים בולי עץ גדולים לתוך המים הקרירים, כל אלו מקיפים את הדמיות של נער מתבגר ואביו, שניהם קפוצי פה וממעטים במילים, ונותרים כאלה בדיוק - קפוצי פה ושותקים עד לסוף הרומן. לפעמים מינימליזם זה יופי, אבל במקרה הזה טוב אם היו קצת יותר יחסים בין בני אדם ופחות בולי עץ שנופלים לתוך נהרות קרים במזג אוויר חורפי - יפה ככל שיהיה.
יש בספר כמה רגעים אנושיים מרגשים, שמתמוססים בתוך תיאורי הטבע. היחסים בין האב לבן לא נהירים עד הסוף. הדמות המעניינת בסיפור יון - נעלמת מוקדם מידי ולא תורמת מאומה מלבד לאותה תחושה של חוסר וצמצום שאותי השאירה מתוסכלת, למרות שסופו של הספר, שני העמודים האחרונים - כתובים מאוד מאוד יפה.
הדמויות כמו קופאות במזג האוויר הקר, נותרות קליפות אדם, אנשים מופיעים בלי סיבה ונעלמים בלי סיבה ולא תורמים כל רובד לכתוב. אם אלו פני הדברים, אני בעד אווירה חמימה יותר, וכתיבה עסיסית וחיה.

בילדותי אהבתי להרכיב פאזלים. פיתחתי לי שיטה של להתחיל תמיד מהמסגרת, היא פשוטה יותר להרכבה, הגבולות שלה ברורים ונותנת את התמונה הראשונית של מה שאני רוצה לעשות. לאחר מכן הייתי ממלאת את תוכנה בחלקי הפאזל האחרים. וכמה זה היה מתסכל לגלות לפעמים שחלק מהחלקים חסרים. אצל פטרסון השלמת הפרטים החסרים היא כנראה חלק מהעניין. הוא מכיר את סוד הצמצום והרמז, מעביר לנו מסרים במינימום מילים, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, וסומך כנראה על הקוראים שהם מספיק אינטליגנטים כדי שישלימו בעצמם את הפרטים החסרים ובכך מאפשר לסאבטקסט לחלחל ולגרום לסיפור להתרחש באופן די פעיל בדמיון שלנו בעת הקריאה. זה יכול להיות מהנה אבל לעיתים גם מתסכל.

וזה בדיוק מה שקורה בסיפור שלפנינו, שמספר הרבה יותר מהמילים הכתובות בו, אם כי לא אחיד ברמת העניין. העלילה מתרחשת על פני שני צירי זמן – הווה ועבר. הזמן הוא שלהי המאה הקודמת וטרונד סנדר, אלמן בן 67, מחליט לקבוע, יחד עם כלבתו לירה, את מקום מושבו האחרון בבקתה מבודדת במזרח נורווגיה. הטרגדיות שפקדו את חייו – מות אשתו ואחותו – זרזו את החלטתו להתרחק מחברת בני אדם אל מקום כפרי, שקט ומבודד, מקום שאליו כמהה כל השנים. טרונד הוא טיפוס שתקן, מאוד מעשי ואינו מאמין כי הגורל שולט בחיי האדם. מבחינתו, האדם אחראי על יצירת ערך לחייו וכל דבר אחר הוא בבחינת הסרת אחריות והתבכיינות. הוא חי חיים שלווים וצנועים, אין לו אפילו טלפון וילדיו אינם יודעים היכן הוא גר. הוא יגלה כי בבקתה לידו שוכן אדם מעברו. במהלך שהותו צפים ועולים זיכרונות מהעבר, עת היה בן 15 ובילה עם אביו חופשת קיץ בבקתה בלב יער, בעוד אמו ואחותו נותרו באוסלו. המידע המגיע לקורא הוא בגוף ראשון מפיו של טרונד כאשר חלקו סצנות שטרונד לא היה עד להן, וחלקו זיכרונות וסיפורים של אנשים מחופשת קיץ אחת לפני כ- 50 שנה. כך נבנה הפאזל של העלילה, פיסה אחר פיסה, אבל הערפל לא תמיד מתפוגג, וגם אם כן זה קורה בראשו של הקורא כמו גם בראשו של הגיבור, ולעיתים אפילו בהצתה מאוחרת.

זהו סיפור שהאווירה בו היא די מלנכולית ומקצבו איטי (סקנדינבי, כבר אמרנו?) עם דמויות שאינן דברניות במיוחד או חושפות את רגשותיהן, גם לא בפני יקיריהם, ואנו למדים עליהן יותר דרך פעולותיהן ומעשיהן, קטנים או טריוויאליים ככל שיהיו, כמו חיבוק. ולצד המלנכוליות והבדידות יש רגעי אושר הבאים לידי ביטוי בדינמיקה בין האב והבן, אותה אחוות גברים משוחררת של ריקוד בעירום בגשם ובקור, קללות חופשיות, עבודות וחוויות משותפות – כריתת עצים, דיג, קציר שדות, רכיבה על סוסים ואתגרים פיזיים אחרים. זהו סיפור התבגרות של ילד בן 15 המגלה לראשונה באותה חופשת קיץ את אביו כאדם בוגר שאינו חף מפגמים. סיפור של תמימות נעורים אל מול ניסיון חיים, מחוות קטנות של אהבה שנצרבו עמוק בזיכרון, התמודדות עם נטישה וים של געגוע. "מה שאני עושה, ועל כך מעולם לא סיפרתי לאיש, בכל פעם שאני צריך לעשות משהו שחורג ממשימות היומיום, אני עוצם את העיניים ומדמיין לעצמי כיצד אבי היה עושה זאת או כיצד ראיתי אותו עושה זאת, ואחר כך אני מחקה את התנועות שלו עד שאני נכנס לקצב הנכון והמשימה נפרשת לפני ומתבהרת."

יצא שקראתי את הספר בשבוע האזכרה של אבי, והחיבור אל אותו געגוע אינסופי נגע בי בכל מיני מובנים. סקרנית עכשיו לגבי הסרט, מקווה שהוא לא פחות טוב מהספר.

יאללה, הולכים להרכיב פאזלים....

אף פעם לא הצלחתי להגדיר לעצמי למה ספר מסויים הוא נפלא בעיני. למדתי מספיק עלי כקוראת כדי לדעת מה חייב להיות בספר שאוהב: חייב להיות שם סיפור. הוא צריך לגרום לי להאמין בו. ויש עוד משהו, שאני לא יכולה להגדיר, בערך כמו התבלין שעושה את המאכל.
"אנשים אוהבים כשמספרים להם כל מיני דברים, לא יותר מדי, והם מאמינים שהם מכירים אותך, אבל הם לא מכירים. הם יודעים עליך משום שהם מלקטים עובדות, לא רגשות..."

המספר הוא טרונד שהוא בן 67, שאיבד את אשתו שלוש שנים קודם בתאונת דרכים, קנה לו בית מבודד דורש שיפוץ בקצה נורבגיה, בלי למסור לאף אחד את הכתובת, בלי טלפון, רק הוא והכלבה המעורבת שאימץ לו. ולאט לאט נחשף סיפורו על מה שקרה לפני 52 שנה, כשהוא היה בן 15 ויצא עם אביו לנופש בכפר דומה, בקיץ של 1948, שנים ספורות אחרי המלחמה ושחרור נורבגיה מהכיבוש הגרמני. תאור הקיץ ההוא, בו טרונד מבין רק את הפשָט של מה שמתרחש לעיניו, ואינו יודע שהקיץ הזה יקבע את המסלול בו יתנהלו חייו מאז עד המוות, שזה הקיץ בו תישלל ממנו הבחירה.

זה ספר על גברים: רעיות, אחיות, אהובות ובנות, הגם שהן קיימות אינן נוטלות חלק בסיפור. הגברים בעבר ובהווה עוסקים בדברים של גברים: הם חוטבים עצים, מעבירים בולי עץ למנסרה, הם מפלסים דרכים ורוכבים על סוסים. היחסים בין האב לבן מושכים ומעוררים קנאה: מערכת יחסים שיוויונית, חברית, הצעיר מעריץ את אביו והאב מוכן להשתטות לעיני בנו, בלי לחשוש שזה יאבד מהערכתו כלפיו. בספר הזה הרגשתי כחלק מהסיפור: יער עצי הלבנה והשלג על הקרקע היו נוף ילדותי, והאיש הקשיש והשתקן שבחר בבית מבודד במקום לעבור ל"דיור מוגן" ולהנות מחוגי מלאכת יד והתעמלות, היה אחי.

הביקורת של מירית היא זו שכיוונה אותי לספר הנפלא הזה (תודה רבה!) הספר נגע בי בדרכים רבות, שרק את חלקן אני יודעת להגדיר. ומה שאמר האב לבנו "אנחנו בעצמנו מחליטים מתי יכאב לנו" הוא האמת הצרופה, ונכון בישראל, כמו בנורבגיה.

אחרי 40 שנים של קריאה והיכרות אינטימית ביותר עם המילה הכתובה ומשבר קטן של אמצע החיים גיליתי משהו בנוגע לספרים.
אל תצחקו עלי.אני נאחז פה חזק חזק בקרנות מזבח חופש הביטוי כדי להציג לכם את התאוריה שלי:
ספרים הם תרופות.תרופות לנפש.
על יוצאים לגנוב סוסים נפלתי בתקופה שלא הייתי מספר עליה בקורות החיים שלי.הייתם מעדיפים לבלות עם עלי חמינאי מאשר איתי ושמחת החיים שלי היתה פחותה מזו של אליזבת מלכת אנגליה ביום לא טוב.
מה לעשות ,קורה.אז קראתי.
ויוצאים לגנוב סוסים(להלן 'יוצאים')הוא ספר דיכאוני מאין כמוהו,באוירה קודרת משלג לבן שעוטף אותך מכל עבר יחד עם יערות נורבגיה וערבותיה.ואם חשבתם שזה מדכא אז אספר לכם שגם הסיפור של הגיבור שעכשיו הוא בודד מבחירה בבית מרוחק ובודד כמוהו,שנזכר איך אביו נטש אותו ואת משפחתו בהודעה סתמית במכתב,דוקא אחרי שבילה עמו קיץ נהדר ומלא חויות,גם הוא לא מכהה את תחושת הלב הנחמץ.הגיבור מנוכר ונכה רגשית והפגישה הקרה עם בתו שבאה למצוא קצת נחמה אצלו יעידו על כך.
ואני ברקע,על תשכחו,הקורא ,סופג לאט לאט לתוך נפשי הדוויה את כל העצבות הזו.
וכאילו אין די בכך,מייד פצחתי בקריאת סיפורים קצרים מאת ברנרד מלמוד חביבי המתמחה בתאור חייהם של אנשים קטנים מהחיים,הנאבקים על פרנסתם ונלחמים בגורל המאכזב שנפל עליהם.
תאמינו לי,שניהם ספרים שלא היו מתמודדים על האוסקר בקטגורית הקומדיה הטובה ביותר(אם היו עושים על פיהם סרטים).
אבל,ופה הפואנטה המפתיעה,עם כל דף טיפטפה לה לתוכי טיפה דלוחה אחר טיפה עכורה אחר טיפה זכה של הכרה שחיי ,באופן יחסי כמובן,הם חיים סבירים,רגילים שיכלו להיות אחרים לגמרי או דומים לאלה של גיבוריהם של פטרסון ומלמוד.
התחלתי להרגיש יותר טוב.
ולפיכך,הריני להכריז על תחום חדש ברפואה המשלימה והניו-אייג'ית:'הפסיכולוג הספרותי'.
לפני שאתם מתנפלים עלי אני רוצה להזכיר לכם שיש דבר כזה שנקרא הרחת פרחי באך..ועיסוי בזרדי נחל(יש דבר כזה.בחיי)זה יותר טוב?תעשו לי טובה.
תגיע לה הנפש הדוויה לפסיכולוג הספרותי ותתנה על מר גורלה.
על המקום ירשום פסיכולוגינו זה פרוגנוזה של קריאת עשרה עמודים מ'יוצאים' ושני סיפורים קצרים של מלמוד.ביום!
ותחזור אלי בעוד שבוע.מפונק.
מי יתן וחיים טובים ושמחים יהיו מנת חלקכם.
שבת שלום יקירי.

כשהתחלתי לא ציפיתי לסיים כ"כ מהר, אבל קרה מקרה והיו לי כמה שעות פנויות לבד והספר מילא את הזמן הזה בצורה נהדרת.

ימי הסגר הנוכחי, שנדמה לי שהם הזויים מתמיד, הזויים מאי פעם, לא מזמנים המון זמן פנוי לאמא עובדת (גם אם זה מהבית..)- אבל ידעתי שכדי לשמור על השפיות אני ישר מזמינה לי מספר ספרים מהספרייה, כאלו שחיכו ברשימה שלי, ומתכוננת כך לשעות שבהן, איכשהו, כן יהיה לי זמן לקרוא.

ואם לשפוט עד עכשיו (ולפי הביקורת הקודמת שלי כאן, על "האדם מחפש משמעות")- אסקפיזם טהור זה מה שאני רוצה שהרשימה תעניק לי. מה זה אסקפיזם, לא להתעסק באסונות עכשוויים נוספים (אפידמיולוגיים, סביבתיים), באומללות מתמשכת של בני אדם, ולא לחשוב רחוק מדי למעבר ללא נודע (שהרי, בואו נודה שיש הרבה לא נודע בתקופה הזו..).

אלא - פשוט לשקוע בסיפור. וכבשסיפור נושבת בחוץ רוח סקנדינבית קרירה עד מקפיאה, וגם הקיץ נדמה כארטיק טעים שהייתי לוקחת לי בשמחה - אנחנו מתחילים.
"יוצאים לגנוב סוסים" הוא סיפור שמתגלה לנו אט אט, באופן מדורג, קר, מדויק - הוא לא היסטרי מבחינה עלילתית (לא מעמיס עוד ועוד או מכוון את הקורא להרבה "צוקי" מתח), הוא עוסק בתיאורי הטבע, בתיאורים רגועים ומאופקים של רגשות (אם כי מעבר להם יש הררים של כמיהה לא ממומשת - אהבת אב, אהבה רומנטית, כאב שיברון לב ועוד) - ודווקא הפרטים הכביכול שוליים הללו, הם מה שעשה את הספר הזה עבורי (וכנראה עבור קוראים רבים נוספים בעולם) לסיפור שבפשטות נהניתי לקרוא.

הטיסה לאוסלו יוצאת בעוד X ימים.