ביקורת ספרותית על יוצאים לגנוב סוסים מאת פר פטרסון
ספר טוב

---

סוף שנת 1999, איש מבוגר, אשתו נפטרה זה מכבר, מותיר את ביתו שבעיר ועובר לבקתה עזובה על גבול נורברגיה שוודיה. החורף מתקרב והשלגים מתחילים להערם. את הקשרים המעטים שהיו לו הוא מנתק, אפילו ילדיו לא יודעים היכן הוא. "כל ימי כמהתי להיות לבדי במקום כזה. אפילו בימים הכי טובים, והם לא היו נדירים,.. אפילו אז, למשל בעיצומו של חיבוק, כשמישהי לחשה מילים באזני, מילים שרציתי לשמוע, חשתי פתאום שאני משתוקק להיות הרחק משם, במקום שקט לגמרי".

זה אולי לא נאמר בפירוש אבל הוא פשוט רוצה להתכונן למותו בתוך שלוות הטבע הצפונית. הוא מעביר את זמנו בשיפוץ איטי של הבקתה ובהכנתה לחורף, בקריאה, בעיקר של דיקנס, בהפנמה של בגידת הגוף ובזכרונות.

הספר נע ונד בזמן וחוזר לקיץ שאחרי המלחמה, אותה מלחמה שחרתה את רישומה כמעט בכל האנושות, וגם בו ובאביו באותה חופשת קיץ, באותו אזור, שכעת הוא חוזר אליו. נראה שכל חייו סובבים סביב אותו קיץ, סביב החוויות והאירועים ההם. סביב נהרות שוצפים וחטיבת עצים.
זה ספר שקט, על אנשים פשוטים, במקום רחוק. כשהנופים משתקפים בנפש והנפש משתקפת בנופים. ספר שבין התבגרות ומוות, בין אב לבנו, על חוויות מכוננות וגם על השלכותיה של המלחמה.

המספר מודע למוות, ובאיזה שהוא אופן הוא כמעט ממתין לבואו. זה מעסיק אותו כבר משנות ילדותו, מאז באותו קיץ, מאותו טיפוס על העץ, גילוי זעיר של חיים וניפוצם. מפגש ראשוני עם המוות.
"וידעתי שלא יתכן שמרגישים משהו בכלל, מי שמת - מת. אבל בשבריר השנייה הזה שלפני. אם אתה מבין שהכל נגמר, איזה מין הרגשה זאת. היה שם פתח צר, כמו דלת קצת-קצת פתוחה, וניסיתי להידחק לתוכו משום שרציתי להיכנס, ואור זהוב עלה מפס השמש כנגד העפעפיים שלי, ולפתע החלקתי פנימה, וללא שום ספק הייתי בפנים כהרף עין, והדבר לא הפחיד אותי בכלל, רק הייתי עצוב והשתוממתי על הדממה ששררה בכול. כשפקחתי את העיניים נותרה בי התחושה. הבטתי על פני המים אל הגדה הנגדית, והתחושה נותרה בעיניה".

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על יוצאים לגנוב סוסים